"נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים, ובישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש. ע"כ ידאב הלב אם ע"י הגלות והפיזור יגדלו הבנים והבנות ברוח זר, ורוחם תהי' פונה לעם אחר לאהוב את דרכיהם ולהשתעשע בסגולותיהם, וכדברי הכתוב "ובילדי נכרים ישפיקו". זאת התוכחה, לפעמים הבנים עצמם לא ירגישו מאומה, הם חושבים כי מאושרים הם וכי יצאו לרוחה, להיות עולים במעלות של משרות וכבוד וכיו"ב. אמנם הכנסיה בכללה מה אומללה היא בראותה שבניה יצאוה ואינם, זאת היא קללת "עם אחר" מצד הבדל התכונות הרוחניות.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״גהעתק