תנ"ך

הקדמת עין איה עמוד י״ז

העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם. אין אנו צריכים לבקש דרכים רחוקים, כתובים מלאים הם והשכל הטהור והישר מורה כן, שרק ע'י דעת ד' הבאה מעמל תורה ביחוד החלק הרשום של חובת הלבבות, יצאו אל הפועל מאויי לבבינו לרומם קרן תורה ועבודת ד' בעמנו. "תפשי התורה לא ידעוני", "גלה עמי מבלי דעת", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הם כתובים מלאים וברורים, שאינם יוצאים מידי פשטם. והרחבתם נתבארה כבר ע"י גדולי חכמי התורה, שקראו בקול גדול לתן חלק ודרישה של חלק המוסר, שהוא חלק האגדות שבתורה, דוקא אם יתבאר בדרך הרחבה ועמל תורה הקודם לו, ע"י בקיאות ובירור דברים בעומק העיון, כל אחד כפי כשרונו, כמעשנו בחלק המעשי.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

כתיבת ספר תהילים היתה עיקר עבודתו של דוד המלך בעד הכלל, ולכך מכוון התואר "נעים זמירות ישראל"

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף". והנה החילוקים שבין עבודתו לצורך ישראל לבין עבודתו לצרכי עצמו הי' בשלש דרכים: ...הג', עיקר עבודתו בעד הכלל הי' השירות והתשבחות, שכן העיד על עצמו "נעים זמירות ישראל", אבל עסק התורה שלו הי' בעבור ענינו הפרטי, וכל מה שעסק בתורה מצד הכלל, הי' כדי לכונן הבנין של זמירות ישראל, שזו היתה מדתו עבור הכלל...רב אשי אמר עד חצות לילה הי' עוסק בתורה, זה הי' מצד ענינו הפרטי, מכאן ואילך בשירות ותשבחות, שהוא ענינו הכללי, כמש"כ "נעים זמירות ישראל" .

ברכות פרק א׳ פסקה כ״א

טעם שאמירת "תהילה לדוד" הכולל את כל אותיות התורה, וכן "פותח את ידך", מועילה לזכות לעולם הבא

ההכנה שיכין האדם עצמו אל השלמות האמיתית תהי' באמצעות שני דברים: האחד, שיאיר לו אור השכל הנובע מהתוה"ק לדעת את קונו, והב', שלא יהי' לו מפריע מטרדות העוה"ז. והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו, אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע"י הטרדות המטרידות אותו. והנה המשגב להנצל מסבך הטרדות הוא הבטחון. ע"כ אף כי נשגב השבח שנאמר באלפא ביתא, שכולל כל אותיות התורה, ובסגולת אמירתן יאירו עליו אורות התוה"ק בכללם, עכ"ז עוד לא הגיע אל החפץ עד שיהי' ג"כ שלם בבטחון. והבטחון עצמו עוד לא יועיל לו, כ"א בהיותו ע"י מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו כל אשר תוכל נפשו שאת מאורות התורה, שתוכל להכילם. ע"כ אז הוא מובטח לעוה"ב בהיות בו שני אלה, שקונה ע"י "תהלה לדוד" האמור באלפא ביתא, ויש בו "פותח את ידך", המעיר את הבטחון ומסיר את הטרדא שיוכל להיות משתלם כפי השגת אור שכלו. ובילדותי אמרתי, כי אמונת חידוש העולם מורה שבח שיש בו א"ב, שע"י אותיות התוה"ק ברא את עולמו, כדאי' בהקדמת הזוהר. ואמנם יש מינים שאמרו "עזב ד' את הארץ". ע"כ צריך שתלוה לאמונת החידוש אמונת ההשגחה, ואז יהי' שלם בדעות הראויות לאיש אמונים משלמי אמוני ישראל, ויהי' מובטח לעוה"ב, ומורה "פותח את ידך" על ההשגחה.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב

הנה ביארנו שענין "אשרי" המכופל בקדושת אלפא ביתא ובפסוק "פותח את ידך", המורה על עוצם השלמות של השגת כל האורות השכליות המושפעות, והרחקת כל הטרדות המפריעות מהשגת התכלית. והנה באמת עוצם זו התכלית אינו בנמצא כלל כעת בזמן הגלות, רק הוא מזומן לעוה"ב, ע"כ האומרו מובטח שהוא בן עוה"ב, שאין מקום בעוה"ז לקבלת זו השלמות.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ב

ישנן פרשיות שמדברות רק על חלק עבודה ושלמות ידועה, אבל אינן מקיפות את כל השלמות האנושית. א"כ אין בהן לומר "אשרי" בתחילה ובסוף, כי אינן מקיפות את גבול כל האושר כ"א דבר חלקי. אבל כשהקיף בפרשה אחת את כל השלמות כולה, כפרשה זו שהקיף בה שלמות הפרטית והכללית, התחיל ב"אשרי" וסיים ב"אשרי". והנה כבר העירו תוס' שלא מצינו פרשיות אחרות מסיימות ופותחות ב"אשרי". ואולי הי' פותח ב"אשרי האיש", והי' מתאימו עם תוכן המזמור, וכן הי' מסיים ב"אשרי כל חוסי בו" או כיו"ב. אבל לא קבעו בספר, כ"א הי' מסמיכו בע"פ, ופרשה ראשונה ללמד על הכלל כולו יצאה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

סדר הפרשיות בתנ"ך, וטעם דרישת סמוכין

חפץ בזה לגלות פנים שאין סדר וכונה מכוונת לסדרן של פרשיות כ"א כפי המקרה. ומזה יבא להשחתה יותר גדולה לאמר שגם דקדוקי תורה, שמהם אנו למדים גופי הלכות, הם ע"פ המקרה כפי הרחבת הלשון, חלילה. אמנם השיבו תשובה מושכלת ומבארת הוד יסוד האמונה. כי אין לנו לתלות במקרה כל דבר שממנו נוכל לשאוב תועלת מוסרית המשלימה את חסרונותינו. א"ל אתון דלא דרשיתון סמוכין קא קשיא לכו, אנן דדרשינן סמוכין לא קשיא לן. דאריו"ח סמוכין מה"ת מנין דכתיב "סמוכין לעד לעולם עשויים באמת וישר". דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו. ואין לך איש שיש לו שכל אנושי, שיוכל לתלות כל אלה במקרה, כ"א במהלך החכמה העליונה המשקפת על ההשלמה המינית והאישית. וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית. והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות. וסיפר זה באמרו, "מעשי ידיו אמת ומשפט", שאין מקרה והפקר בכלל הבריאה התמידית כ"א הכל לתועלת ושכלול. כן "נאמנים כל פקודיו" שהם לתועלת שכלול החלק המוסרי הרוחני שבמציאות, שהוא החלק המעולה והתכליתי ממנו, "סמוכים לעד לעולם", שהמה נשענים לעד על אדני החכמה האלהית להיות לאור עולם. ואיך הנהגה ומציאות תמידית של חק נשגב במציאות, שמכתיר את כל האנושות כולה לבא לתעודתה, לא תהי' בה ההשגחה והדיוק הנמצא גם בקטני היצירות. ע"כ ודאי "עשויים באמת וישר", וחכמה נאמנה היא מאתנו, שאפילו הסמיכות של הפרשיות ג"כ נוציא מהן חלקי תועלת ואמרי נועם המועילים לשלמות המוסרית הכללית והפרטית. ומזה אנו למדים, שהדברים היותר ראויים לאמר שהם מכוונים, כמו דקדוקי תורה בתיבותיה ומליצותיה, שכולם הם בארות מים חיים של חכמת אמת, להורות אותנו דרכי חיים לטוב לנו כל הימים, כי זאת היא התכונה של החכמה האלהית שאין מקרה בדרכיה, והתועלת הנשאבת מהדברים הללו, היא לעד נאמן על הכונה הראשונה מצד ההשגחה האלהית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים. ע"כ באמת אין לחושך כל מציאות שהוא העדר האור, גם אינו אפשרי במציאות אחר הבריאה, שהרי קרני האור עכ"פ מתפשטות הן בכל מקום, ואף שיש דברים המעכבים ומסתירים, מ"מ פועלות הם במקצת פעולתן. ע"כ מיעוט האור והגבלתו לפי ערך תכלית ומטרת כל מקום, וזהו הנגה, שהוא המקום שבו מתחיל קצת קרן אור להכנס, שהוא התחלת המציאות לפי ערכיו, ממיעוט היותר אפשרי באור עד האור היותר גדול. אמנם לפי המושג בתחילת הציור ידומה שנמצא החושך, מפני שע"י מעט האור אנו מרגישים מה שחסר באותו מקום מהאור. א"כ מה שאנו מרגישים באמת אינו כ"א האור, אבל מה שעולה בדמיון ההרגשה הוא החושך כשיערך לפי האור הגדול. ע"כ לפי האמת תתייחס הבריאה לנוגה ולפי הציור לחושך. וכן הוא בענין רע ושלו', דהוא יסוד כל טוב, כי באמת אין רע נמצא כלל, כי כל נמצא הוא טוב לפי ערכו, אלא כשאנו מורגלים לראות שלמות יותר גדולה, אנו קוראים את מיעוט השלמות ומה שגורם לזה בשם רע. ע"כ לפי האמת הבריאה נערכת אל הכל, שגם הרע הגמור נברא בצירופו אל הכלל כולו, שהוא משלים את הטוב הכללי, ע"כ איננו רע באמת. אמנם לפי הציור הוא יקרא רע, ועליו תפול הבריאה, כי לפי האמת נמצא הרע רק מפני שרק חלק קטן מן הטוב זרח עליו. ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה....

ברכות פרק ה׳ פסקה ד׳

מטרת כתיבת ספר תהילים

וע"ז פריך דילמא שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא, שהי' נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו, כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

דברי הנחמה במרכז וחיתום הנבואות

וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותנחומים, להורות שראוי שיתגלה המרכז והתכלית בסוף העסק או בכל צד שיהי' ראוי לתן עליו שם מרכז. ע"כ התפילה בהיותה בעצמה הפרי של הזמן, כדברי הכוזרי, ראוי שתתגלה בה תכלית החיים, שהיא שמחה של מצוה, העונג של החיים הפנימיים השלמים. בהפטר אדם מחבירו, ראוי שיתגלה מרכז ההתחברות שהוא דבר הלכה, והנביאים בחתמם דבריהם המה לנו למופת, שהציבו המרכז והתכלית של כל התוכחות והנבואות בסוף, דהיינו דברי שבח ותנחומים, כי אחרית הטוב היוצאת מתוכחת מוסר הוא המרכז שע"ז שמו מבטם כל מאשרי העם ברוח ד' אשר עליהם.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ה

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין, וטעם שכך הוא הסדר. תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. הסדר הרגיל בחיים לאיש בא כבר בשנים אשר בתורת ד' חפצו, הוא משנה ואח"כ מקרא, היפוך הסדר הטבעי הילדותי, וההסבר לכך

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי, החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך", שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, ע"כ לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. ע"כ תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית. אמנם האדם הגדול שכבר עול החיים עליו נטוי, הוא בהדרכתו התמידית לעצמו צריך להקדים הסידור המעשי, קודם שישתדל להגדיל את תפארת רגשותיו. כי עלול הוא סבל החיים לקלקל את סדר מעשיו, אשר אז לא יוכל כלל להתנשא אל הרגשות הקדושים הערוכים בתורה ובנביאים. ע"כ הסדר הרגיל בחיים לאיש בא כבר בשנים אשר בתורת ד' חפצו, הוא משנה ואח"כ מקרא, היפוך הסדר הטבעי הילדותי. ע"כ נאמר כאן בכיוון ששנה הרבה וקרא הרבה, ואח"כ הרבה חיל בפיתוח השכל בעיון, ושימש ת"ח הרבה….