תיקון העולם

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ט

עניין סמיכת גאולה לתפילה, ובפרט בלילה. תפילת האדם צריכה להיות בעיקר על כבוד שמים ולא על צרכיו הפרטיים

יש בזה רמז, כי שחרית ואור היום מורה על זמן שהאדם בהצלחה ואורה, וערבית וחושך על הזמן שהאדם נתון בצרה ויגון. כמש"כ בשמואל: "וילך הוא ושני אנשים עמו ובאו אל האשה לילה", ודרשו חז"ל שחשך להם כלילה. והנה בא ללמדנו שעיקר עבודת האדם תהי' למען כבוד השי"ת והתיקון הכללי, כדברי תנא דבי אלי' הנודעים, כל ת"ח כו' ומתאנח על כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל. והנה מי שמצדו אין חסר לו דבר, לאיש כזה אין כבד כ"כ שתהי' עיקר תפילתו לכבוד השי"ת, מה שא"כ בשעת דחקו של אדם, אז הוא צריך התחזקות, שאע"פ שחסרים לו הרבה עניניו הפרטים, מ"מ לא יהי' כל דבר נחשב אצלו לעומת כבודו של הקב"ה. ע"כ אמר איזהו בן עוה"ב, זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית, לרמז, שאפי' בשעה שחושך לו מצדו, מ"מ תהי' תפילתו סמוכה לענין הגאולה, שהיא עוסקת בתשועת הכלל שהוא כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

על החתול אמרו חז"ל בשלהי הוריות שאינו מכיר את קונו. ובאמת כל הסיבות המזיקות בעולם סיבתן האמיתית היא שכחת ד', וחסרון הידיעה הזאת המשלמת כל חסרון מביא לידי כל היזק והשחתה וכמו שהעיד ע"ז כבר הרמב"ם במו"נ בשלישי. שהרי בסבת אפיסת כל ההיזיקות יאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' ". ע"כ יש יחס לכוחות המזיקים בעולם לשונרא, שאינה מכרת את קונה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ו

פי' דיש מקום לומר שיש תיקון עולם בהצלחתו, כיון שפסקו לו גדולה והצלחה מהשמים הרי יש דבר טוב שע"כ יצא מהצלחתו, ע"כ אין ראוי לעמוד נגד הצלחתו אפי' להדאיבו בתגרא. א"כ חוץ מה שיש לחוש למכשול הניצוח למי שמתגרה בו, אין הדבר נכון מצד עצמו. וזה הוא חידוש של האיבעית אימא נגד תי' קמא, דלא נקיט כ"א מצד ההצלחה המיוחסת לו.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג

כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ז

י י עודה של האשה אינו לעסוק הרבה בלימוד, אלא בסידור העולם באופן מעשי

דומה לזה אמרו בנדה שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש. והכונה כי יש הכרה ובינה טבעית דומה להכרת החוש ויש הכרה שכלית שבאה ע"י לימוד ונסיון. ולפי המנהג הטבעי הוא, שמי שיש ביד כשרונו לעלות למעלה שכלית, מתחלשת בו ההכרה הטבעית הבאה מהשכל הטבעי...וזהו מחסד ד' על יצוריו, שהראוי להשתמש במעלה יותר גבוהה לא תעלה בידו לסמוך על מעלה נמוכה, כדי שגם ההכרח ימריצהו לקנות שלמות יותר. ע"כ האשה שאינה עומדת לפי תעודתה לקנות דעת הרבה ע"י לימוד, ותכליתה להשלמת סידור העולם לעשות בחפץ כפי', ואין חכמה לאשה אלא בפלך, ע"כ יש בה בינה יתירה טבעית בהכרה פנימית יותר מן האיש, ומפני זה היא מכרת באורחין יותר מן האיש....

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

...אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ד

יש שני מיני שלימים: האחד, שיסוד שלימותו בנויה להשלמת זולתו, והשלמת עצמו היא מצורפת לתכלית השלמת זולתו. ויש שלם שעיקר מציאותו הוא להשלמת עצמו, והוא עצמו תכלית חשוב במציאות, אלא שלא ימלט שלא ימשך ממנו תועלת עצומה לזולתו, מהליכותיו וקדושת מעשיו. ע"כ העוסקים בהשלמת זולתן, ניזונים בזרע, שהם נצרכים לתיקון הכללי. אבל העוסקים בעקרן בשלימות עצמן, אפי' בזכות עצמן אינם ניזונים. כי האדם כשהוא לעצמו, בלא יחשו אל זולתו, די לו באמת במעט מן המעט, כדאמר שדי לו בקב חרובים מע"ש לע"ש.

ברכות פרק ד׳ פסקה א׳

השלמת העבודה השלמה תהי' ע"י שישתלם האדם תחלה בשלימות עצמו, לפי טבע נפשו הישרה להיות דבק באלהים חיים בכל לב ונפש, שזה הוא באמת גם יסוד ההערה השכלית שזכרה בחוה"ל שער עבודת האלהים. אמנם תכלית העבודה תבא בהיותה חוזרת אח"כ לעבודת כלל ישראל, וחוזרת בסוף הימים לתיקון עולם במלכותו ית'....

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

תיקון העולם תלוי במעלת ישראל העצמית

מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו. אבל הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך ויסוד תכלית שלימות ישראל בעצמם הוא עומד בפני עצמו, א"כ ישאר תמיד הכתם של החסרון שפעלו במעלות עצמם, אמר "גם אלה תשכחנה". כי לעת התיקון ימצא שהרע לא הי' קיים לעד, כ"א ממנו באה תכלית טובה להתפשטות אור ד' בעולם. וכיון שהתפשטות אור ד' היא תלויה ואחוזה במעלתן של ישראל העצמית, יתגלה לבסוף שאפילו מעלת עצמם ג"כ נתוספה עי"ז...ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

הכרת הטוב השלימה לקב"ה היא בתיקון העולם

אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח ההכרת טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו, ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב תבא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

תיקון העולם ע"י העבדות. תיקון העולם בהמשך עד כדי ביטול העבדות

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני. אבל דבר ידוע הוא שזמן יש לעולם, שעם ד' יהי' לנס במדותיו ותכונותיו, וממנו תעבור השלימות וההישרה היותר גדולה לכל עמי תבל. א"כ כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה. וגם זאת בהיות מסחר העבדים הולך ונפרץ אז בידי הסוחרים יעשו רעות בחיי המשפחה של העבדים, כאשר נראה בשנים האחרונות שגרמו ביטול העבדות במדינות רבות. אמנם ע"פ דין התורה שלא נסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, אין מקום להרחבת מסחר העבדות ואפי' אם הוא רק מחו"ל לא"י, כיון שאי אפשר לסחור בהם במדינות רחוקות שוב אין המסחר מתרחב. ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהן בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע. וכבר ביארתי דבר זה בפ' הי' קורא בס"ד. ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה, שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד

תועלת העבדות לתיקון העולם ברמותיו השונות

יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו. "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל" אמרו חז"ל שבאו"ה נאמר, א"כ גם בהם בכלל האנושיות תקותינו חזקה לריבוי השלימות. ואז בהיות כל האנושיות פונה לעבודת ד' ולדעת את דרכיו, אין מקום לעבדות כפי תכונתה שהיא עכשיו מטעם ההישרה של הכרח לחלק מהמין האנושי, כ"א אפשר שתמצא מצד אהבה והכרת המעלה של אנשים שעומדים במדריגה שאינה כ"כ גבוהה בהשלמה ודעת ד' לרמים מהם, כמו שאנו חפצים בכל לב להיות משרתים את האיש השלם בחכמתו וצדקתו. וע"ז נאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ". ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד

יש לנו תקוה שהגויים יתוקנו אבל אין לנו אחריות על כך. השאיפה לתיקון תעורר אותנו לתקן את עצמנו

התפילה צריכה לעולם שיהיו ממנה תוצאות למעשים טובים בפועל, וביותר כשהיא מתיחסת לדברים רוחניים ומגמות נעלות שיסודתן בקודש. ע"כ כאשר לההשתדלות להשיב לבן של פושעי ישראל לאביהן שבשמים יש יחש גדול אל המוסר הפרטי של כל אדם מישראל, ע"כ ראוי שתהי' התפילה מסמנת אותה התשוקה שבקרב כל איש ישראל לראות את כל פושעי עמנו שהם שבים באמונה לאל אלהי ישראל. אמנם ערך ההטבה המוסרית של אוה"ע עובדי ע"ז, אם שסוף כל סוף הלא כל תקותינו היא שיכירו וידעו כל באי עולם את כבוד ד', אבל אין אנו חייבים כלל להתעסק בזה מצדנו. עלינו מוטלת החובה רק להגדיל את התורה והיראה בקרב עמנו, ותיקון העולם במלכות ד' יש בזה מכבשי דרחמנא, אשר לו נתכנו עלילות, איך להביא את האורה לעולם בעת קץ החושך. א"כ אין יחש לאותה התעודה למשאת נפשינו בתפלה חיובית קבועה על כל מקרה של ראיית ע"ז שנעקרה. ואם שיש לזאת התקוה הבטוחה רמזים שונים בתפילת "עלינו", שנאמרת בר"ה בחובה, ובהוספה לברכות דר"ה ויוה"כ, ובמלכיות, היא באה לפרקים להציב לנו ערך לתקותינו הכללית. אבל הברכות המקריות יש להן יחש ג"כ לא לבד אל המוסר הצפוי מרחוק כ"א גם אל המוסר המעשי. ע"כ יוכל הדבר לבא לידי טעות של יחש חיובנו אודות הרחבת דעת אלהים של כל העמים. ע"כ יותר טוב לדעת ת"ק שלא יזכר דבר זה בברכה המקרית, שתוכל חובתה להיות מקרה מתמיד. רשב"א אמנם ס"ל, שאף אם אמת הדבר שאין לנו חובת ומצות השתדלות ביחש לשאר עמים בשרשי האמונה ודעת ד', אבל דבר זה הוא ברור, שכל שתמהר ישועתנו לבא, וקרן ישראל יתרומם, ועבודת ד' תתעודד בקרבינו במעלה רוממה, יותר עלול הדבר שכל באי עולם יכירו על ידינו את הדר כבוד מלכותו ית'. והדבר הוא מוכרח באשר הדרך האחת הכבושה לדעת את ד' בכל העולם היא דוקא ע"י ישראל, א"כ המשאת נפש של תיקון העולם הכללי, תעורר אותנו למהר לבא אנו אל השלמתנו, מפני שעתידין להתגייר. הגירות היא הוראה של קבלת מלכות שמים באמצעות ישראל וע"י השפעתם, והראיה איתנה מאד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד". האחדות הזאת במושגי עבודת ד', שהיא נחוצה גם היא מאד, לטובה האנושית הכללית ברוחניות וגשמיות, א"א שתבא כ"א שתלקח ממקור ישראל, שיהי' המקור אחד בעולם ומתפלג לארחות רבות כפי השגת ותכונת כל עם ועם ויכלתו לקבל מאורה של תורת ישראל. אבל אם הי' אפשר שדעת ד' תבא אצל העמים באחרית הימים ע"י מושגים שכליים בפרטים של כל עם ואח"כ בכללם, א"א כלל שתהי' השפה ברורה לכל העמים והעבודה שכם אחד, כי כפי המקורות, התכונות וההשקפות השונים, הכרח הוא להמצא מקום של חילוף גדול במושגים, בפרט הרוחניים. וכיון שאורן של ישראל יהי' מאיר לעולם כולו, עלינו לשתף הדבר בתפילה תמידית שתעוררנו לשפר מעשינו למען תהי' התכלית מושגת על ידינו באופן היותר מוקדם, ויש לזה יחש עם ההשפעה הפנימית בתוך כרם בית ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ה

תיקון של קלקול, שיהיה חזק ונהדר כ"כ עד שלא ישאר אות, "מחיתי כעב פשעיך", זה א"א כ"א מאוצר הכלל. לענין הכחות הרוחניים המוסריים לעולם מקום ההשחתה חסר אף שיהיה רק בשלילה והעדר, א"א שיתמלא בזה לאושר וטוב, אין קטיגור נעשה סניגור, כ"א מאוצר הכללי, הכוכבים מעש. אמנם חידוש צורה, כח חומרי נערך רק למרכז הפרטי בצביון יחידות שלו, וכח נפשי מתיחש לערך זה הלא אפשר הוא, ולא יפלא מד' דבר, וליברי ליה תרי כוכבי אחריני, אבל אז היה הצביון הפרטי משונה מכל ההערכה הכללית, ואינו מוכשר להתחבר אל הכלל ולקבל כל טובו, אין כל חדש תחת השמש, הדברים הפרטיים צריכים להיות מזווגים אל הכללים היותר כוללים לעולם. אמנם העולם נתבסס ע"י ההשפעה של הכח הכללי, אבל הדברים הפרטיים הלא עומדים בחסרונם, חסרונות טבעיים בכלל היצירה, ביחושה אל הפרטים שמהם תוצאות לנגעים ופגעים, מחלות וצרות ומיתות, חומריות ורוחניות, תוצאות של ההשחתות שעברו. ארנב"י עתיד הקב"ה להחזירן לה, כלומר לתקן ג"כ את כל המגרעות גם באורח פרטי, כי יום לד' שבו "לעת ערב יהיה אור", וכלה שוד וחמס מן הארץ, "לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך", "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ". ויהיה התיקון באורח פרטי ג"כ, לא רק בערך עש לבדו בכללו, כ"א "עיש על בניה", "הצאצאים והצפיעות" "תנחם", "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". חשיבות הכלל יתגלה גם בכל פרט, וכ"א ואחד מראה עליו באצבעו, הפרטית. לא כעוה"ז שנאמר "בשמך אשא כפי", באורח כללי, ואומר, "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים. הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים, לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר. להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. ורק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל. אחד מהאותות, להתגלות של החסרונות הדבקים בכלל החברה האנושית, הוא באמת מצבן של ישראל. אומה זאת, שראוי היה לה לעמוד בפיסגת ההצלחה בין גויי הארץ, לפי חלקה במאור הרוחני ואור התורה והדעת ויסודי כל מעגל טוב שהשפיעה לעולם ע"י דעת ד' אחד, אם לא החסרונות הקבועים בכלל האנושיות, שעמהם לוקחת גם האומה עצמה ודאי את חלקה, היה הדבר מוכרח שישוב המצב לאיתנו הראוי ע"פ היושר האלהי וע"פ המדה ההגונה. עכ"פ שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושיות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטים בעובי טבעה של האנושיות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון, גם מהפכות גדולות. ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזו מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע. החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם". ע"כ הנה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הן נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רובי בנ"א לא תבחין כלל בדבר. אמנם הרושם קיים, ועובר לא רק בחלק אחד מהחברה ששם נעשתה המשמה, כ"א מסוף העולם ועד סופו, כי האנושיות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חודר בכולן, וסופן לעשות את תפקידן. ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אחר מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה בינה", והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראוי ומוכשר ביותר, למושגים כאלה המסוכנים להשתמש בהם שלא כראוי, הוא איש כאובא טמיא, בעל מדות פחותות ודורש תמיד במופלא, הוא ראוי לבקש בפועל דרכים של הרס ומהפכה, ולהתמך במושגים מוטעים ע"פ הנראה מתולדות ההנהגה האלהית הכללית, אשר בכלל לא לאדם דרכו. וביחוד כשיצאת מפי איש העלול להשחתה, ע"כ ביחוד מפני דאיהו כדיב מיליה כדיבין. שראוי להשתדל בכל עז להודיע את האמת המעשית כי היכא דלא לטעו כו"ע בתריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״צ

התכלית הלאומית של ישראל, מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצויינת בתקותה לעצמה לא בשביל עצמה, כ"א בשביל הטוב הכללי השכלי, שהוא הטוב של המוסר והיושר האמיתי, שא"א שיבנה כ"א ע"י תיקון עולם במלכות שדי. א"כ כשם שמושג ידיעת האלהות הטהורה בעולם היא באה לרגלי ההכרה השלמה, שגוררת אחריה ועמה כל המעשים הטובים בכלל האנושיות, להאיר את העולם כולו באור האמת והשלום, כן תכלית מציאות ממשלתן של ישראל ומלכותם היא רק לשם התכלית הכללית, והתכלית הפרטית בטלה בצורת המלוכה לגבי התכלית האנושית של מקור הטוב. א"כ אין מגמת מלוכת ישראל בתור אבר פרטי מכל האנושי[ו]ת כולה, כ"א בתור הכלל כולו שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו להשפיע עליו ולהיות מושפע ממנו. ע"כ כבוד המלך, שהוא האמצעי של ההנהגה הטובה המלוכיית, היא בערך חלק מכבוד העליון, הסובל בתוכו אותה התעודה עצמה המושפעת מכבוד של מעלה, וניכרת ביותר במה שהיא מגברת את הערך המוסרי באומה, יותר מכל יתר הקניינים הלאומיים, מפני שהתכלית המוסרית היותר נשגבה היא רכושנו הלאומי היותר גדול ואחרון ברום מעלת תקותינו, שחלק מכבודו ליראיו. אמנם כל העמים, לכל אחד מהם יש מטרה ותעודה המצטרפת בתר מקצוע מיוחד הנצרך לתיקון העולם, שכל אומה מתייחדת בה ע"פ תכונותיה, גזורה ע"פ דיעותיה וכח ההיסתורי שלה, ומנחלת למין האנושי כולו את קניניה הפרטיים, כפי מה שהיא מערכת אותם ביחש עצמה לפי תכונותיה וציורי לב בניה. ע"כ היא אמנם מתנת ד', אף שאינו עומד בערך כללי, ואין התכלית בלאומיות הפרטית אותה התכלית הגלויה שבו אנו מכירים את כבוד ד' בעולם, שהוא אין ספק התכלית המשותפת הכללית למין האדם כולו, כ"א תכלית ערך פרטי מצד המזג והתכונה הפרטית, המובלע בבשרה ודמה של האומה ע"פ אופיה המיוחד לה. [שנתן מכבודו לבשר ודם]. כתכלית המלוכה כן תכלית החכמה, כל עם יש לו כשרון מיוחד להרחיב חכמתו וכשרונו הרוחני. אמנם רבות הנה הארחות הפרטיות המקצעות שונים, שכל העמים צריכים לעבוד יחד בעבודה האנושית איש איש לפי המקצוע המיוחד לו לפי טבעו. אמנם הדבר המיוחד בחכמת ישראל, חכמת התורה, הוא להשכיל איך כל עבודת העמים כולם בשדי החכמה מתכנסת למקום אחד לדעת ד', ולישר דרכים במעגלי צדק כלליים, שגורמים להביא שלום בעולם לרגלי האמת היותר רחבה ועמוקה שיש בהם. ע"כ תכלית חכמת ישראל היא כתכלית החכמה העליונה, שהיא מבטת לשכלול כל היקום כולו. [שחלק מחכמתו ליראיו]. ותכלית חכמת כל עם ועם הוא לשכלל את כשרונו הפרטי הלאומי, ע"פ תכונה המיוחדת לו לפי מזגו וגזעו, [שנתן מחכמתו לבשר ודם].

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״א

האדם הוא כללי מחובר לכלל בני מינו, וכל דבר הפועל תכונה טובה ביחש הכלל הוא פועל ג"כ לטוב על האיש הפרטי, אע"פ שאינו מרגיש בזה ודומה לו שהוא נעלה מן הכלל המצטרף לזה. ע"כ באשר כבוד מלכים פועל הרבה במין האנושי להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו הראוי לו, ע"כ כל אחד צריך שיקח חלק בכבוד הזה כפי מה שיוכל, ויהי' ג"כ משתתף עם כלל המין האנושי בדבר המעמיד אותו בתפארת אדם. ע"כ בתור אדם מישראל, שכל עיקר מגמתו הוא האמת והשלום העליון הכולל את כל היקום, לא יאמר שיוכל הדבר להגיע אל זאת המטרה מבלעדי חילוקים לאומיים. כ"א כמו שכל משפחה צריכה להתיחד בקניניה ועניניה הפרטיים, ובהשתלמות נכונה בעניניה הפרטיים תוכל רק אז להיות נאמנה ומועילה לחיי הכלל והצלחתו, כן כל אומה צריכה שתתכונן יפה בעניניה הפרטיים, ועי"ז כשיושלם הדבר יפה יבא האושר הכללי לתכליתו. א"כ מלכי אוה"ע שכ"א נושא עליו את ענין לאומו, הוא דבר המועיל ג"כ בחק האנושי הכללי שאליו צריך שתהי' נפש אדם מישראל עורגת. ורק כשידע על נכון את הערך הראוי להינתן למגמתה של כל אומה ואומה, המלאה ענין וחכמה רבתי ורב טוב של יושר ונימוס ומוסר השכל ביחש חוגה וכל הרחבתו, רק אז ישכיל ויבחין כמה נשגב הוא האידיאל של מלכות ישראל, הכולל בקרבו המון ענינים רבים שכ"א בפני עצמו ראוי להיות מנושא ומכובד מאד. אבל בהיות אוצרו ריק מלצייר ערכים לאומיים ותכונותיהם, מה יהי' מדת הכבוד והתכונה שיוכל לצייר לו בעולמו הישראלי הפנימי. ע"כ ירוץ לעולם לקראת מלכי אוה"ע וישכיל לחקר כבודם, ובזה יהי' עתיד הוא ובניו לבנות יסודות של רצון טהור ומאויי לב מלאים הגיון, לגדולתם של ישראל בגאון שם ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ג

ערך המלוכה שאתה מעריכה רק לפי ציורך הגס ע"פ תועלתך הפרטית הוא ערך שפל מאד. ע"כ גם ההשתדלות של הראיה בכבוד מלכים, אינך יודע את ערכו ותבקש למצוא מקומו בתועלת הפרטית, והנני יודע את ערך המלוכה מצד יחושה אל התיקון הציבורי, אל הטוב והיושר המונהג על ידו. א"כ לא יעלה במחשבתי לשקול דבר הקבילי את פני המלך, לפי ערך ההנאה המגעת לי, כ"א כפי ערך החיוב המוסרי להיות חבר עם החברה האנושית, בדבר שהוא מקנה לה תיקונים טובים ודרכי יושר וצדק, כאימת מלכות וכבודו, ואין מקום לשאלה על מדת העונג שאני מקבל בערכי הפרטי כמה היא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו. ע"כ סדרי הסבות הבאות בחברה האנושית עד שמוצאים הכרח לסידור מלוכה, היא בתחילה תבא בכל קיבוץ התגעשות פנימית ריב ומדון פרטים, ומתוך העדר השלוה בפנים הקיבוץ יראו הכרח להם לסדר ענייניהם הפנימיים ע"י הקמת מלוכה ושלטון עז מלך. א"כ הרעש הוא ההכרח להיות קודם בא המלך בתור הוראה על הסבה של העמדת המלוכה, ואחר הרעש, שכבר שקטה, ע"י המלך, התגעשות הפנימית, והאומה הסתדרה בתכסיסי מלכות, הנה צריכה להתבצר בכוחותיה, שלא יתכנו בתחילת ההתקיימות הלאומית כ"א ע"י ההבנות מחורבנם של עמים אחרים, שבהכרח מתנגשים הם בתור צרים ואויבים, שאי אפשר לפי הנהוג לבא לידי התייסדות בטוחה כ"א ע"י אש המלחמה האוכלת, כעצים, אדם רב, ואחר שכבר סרו כל המפריעים החיצונים, ג"כ, אז תבא המלוכה למתכונתה הראויה לה שהיא המנוחה, ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו. זאת היא עיקר מטרת המלוכה, לא הניצחונות הפנימיים של הרעש, ולא הניצחונות החיצוניים של האש, כ"א שקט ושלוה, "אין יוצאת ואין צוחה", קול דממה דקה. וכשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלוות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעיש מרקד ומפזז. ע"כ לא ההנאה המרעישה של פגישת ההמון הסוער תמשיך את השלם שבאנשים לצאת לקראת מלך, כ"א הכח של הצדק ואהבת חיי המנוחה לעצמו ולכלל, הבאה בסיבת מלוך מלך, שראוי לקיימה ולהחזיקה, ע"פ המדה של כבוד מלכים, המוספת לתמוך בעז כסאם...חסרון הסידור האנושי בתוכן המדיניות מביא לקבל עליהם הנהגה מסודרת במלוכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

זהירות מתיקון שגורם קלקול

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ו

הנשיאות והשררה צריכה שילוו עמה ההתנשאות והכבוד מפני תיקון העולם וצורך ההנהגה. אמנם ראוי להנהגה של נשיאות רק האיש שכ"כ ישרה נפשו בו, עד שאין הכבוד וההתנשאות אהובים לו מצד עצמם כ"א מצד תכליתם, לצורך המשרה שהוא עובד בה. ע"כ מי שמנבל עצמו ע"ד תורה, הראה שאין כבודו חשוב בעיניו כ"א התכלית, התורה, עליו אנו בטוחים שאם גם יתנשא תהי' ההתנשאות שלו רק כפי המדה הנצרכת אל משרתו ותיקון הציבור, ע"כ רק הוא ראוי הוא להתנשא. ויסוד הדבר שע"פ הראוי לתיקון העולם תסבב ההשגחה העליונה, שתבא ההתנשאות לאדם באופן שלא תשחית את נפשו, ומי שהרגיל עצמו בשפלות לשם תכלית נעלה, כהמנבל עצמו ע"ד תורה, גם לכשיתנשא לא תזוח דעתו עליו, ע"כ הוא יוכל לקבל התנשאות וכבוד.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית

...וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

תועלת אכילת בשר לתיקון הכללי של המציאות באחרית הימים

אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי הכתוב מאריך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו. אמנם מצד ההטבה הגופנית לבדה עוד הי' בזה עול נגד הצדק בנוגע לבע"ח, אבל כיון שהחיזוק הגופני בכלל האדם יביא עמו בהמשך הזמן ג"כ חיזוק רוחני, ומאת החיזוק הרוחני יבא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבא ע"י האנושיות, שגם בע"ח ישתכללו ויתרוממו על ידו, ע"כ גם להם יאתה לתן את המס הראוי למלחמת המעבר, עד שיבא העולם לתכליתו הנרצה. ע"כ המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד', שהוא הדרך המפולש לתיקון המציאות כולה באחרית הימים וגם בע"ח בכלל, וע"ז נסמך מאמרם ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. ע"כ צותה תורה לתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה, מה שלא עשתה כן ביתר המינים שאינם מהעקריים בכלכלה, כי רק דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, להודיע שאמנם הבשר יבא לתעודתו רק בהאכלו מחכמים לסעד הרחבת התורה והחכמה, שממנה תוצאות לשכלול המציאות בכללה. ע"כ באחזו תרי מתנתא דתורא, ביחוד בשר השור המוסיף אומץ בכח הבינה, כמאמרם ז"ל דלא אכילנא בשרא דתורא, להתנצלות על מניעת ההעמקה בעומק הלכה, אמר לגלות ביותר תכונת מתנות הללו ותעודתן שהיא לחזק הכחות השכליים ונתינת כח להולדת ידיעות חדשות ממקור התורה והחכמה. ע"כ מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה....