ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א
בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: המצב הרגיל, הוא העסק התמידי שאינו מיגע את האדם כ"א הוא מתעסק בהתמדתו במלאכתו או בעיונו לפי כחו, וכל אחד יפה לו הקב"ה אומנותו בפניו שיקבל קורת רוח מהעסק עצמו בדרך המיצוע, שהישיבה הבטלה אינה מטבע האדם ומביאתו לידי שיעמום...והנה באלה שלשת המצבים עסק התורה מעולה מכל מיני עסקים הגשמיים. שהרי כשנבחן עצם קורת הרוח שראויה להמצא ע"פ השכל בהתעסקות הבינונית, ראוי לאמר, אני משכים, כטבע האדם הבריא שמשכים ומוצא נחת רוח כשימצא במה להעסיק נפשו שלא ישתומם, ולפי יקרת ערך העסק ראוי למצא ערך הקורת רוח בו.
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג
לפי המבט הראשון ניכרת השלימות רק מן העבודה והמעשה, אבל המנוחה הרי היא בטלה ושוממות ואין בה מעלה. אמנם לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן...וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.
שבת פרק א׳ פסקה י״ד
התענוגים המדומים שהאדם בוחר כדי להעביר את השממון שבחיים, יכולים להציל אותו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת
...החיים מבלעדי צד הקדושה שבהם, יחשבו רק למשא, אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כ"א להצילו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת. אמנם החיים עם קדושתם, החיים שהאדם יתרומם עמהם לתענוגים שהם מכובדים, גם נצחיים, למעשים שהם עומדים לעד וראויים להיות נחשקים מצד השכל והיושר הטהור, הם באמת טובה עליונה ואדירה, ולהכיר כח טובה זו בהוצאת ההכרה אל הפועל, יהי' האדם נזקק בשמחת לב לדרך עז במעשה הקדושה והצדק....
