"לפי המבט הראשון ניכרת השלימות רק מן העבודה והמעשה, אבל המנוחה הרי היא בטלה ושוממות ואין בה מעלה. אמנם לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן. כמו כן בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד "לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ". וכנגדם אמר דוד שבעה קולות על המים. שהמים הם מנגדים לישוב האדם שהוא השכלי ותכלית הבריאה. ומ"מ במים, בהתנגדות הישוב הכללי ע"י החורבנות הגדולים שנמצא בו, אנו רואים יד ד' ושומעים קול ד', כמו שפירש עניני החורבן "קול ד' חוצב להבות אש", מזועות ורעידות הארץ "קול ד' שובר ארזים וגו' ", הכל העדר וחורבן, ומ"מ כשתכליתם ניכרת לשלימות שבאה בגללן אנו מכירים קול ד'. וסיים בחורבן הכללי של הארץ "ד' למבול ישב", ונעשתה מזה תכלית גדולה "וישב ד' מלך לעולם", כי ע"י המבול נטהרה הארץ מרשעים שלא היו ראויים להמשיך עליהם מלכות שמים וללכת בדרכי ד', שהוא תכלית מציאות האנושית. ע"כ בהשקפת התכלית אנו מכירים ערך החורבן, וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״גהעתק