ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג
כמו כן בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד "לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ". וכנגדם אמר דוד שבעה קולות על המים. שהמים הם מנגדים לישוב האדם שהוא השכלי ותכלית הבריאה. ומ"מ במים, בהתנגדות הישוב הכללי ע"י החורבנות הגדולים שנמצא בו, אנו רואים יד ד' ושומעים קול ד', כמו שפירש עניני החורבן "קול ד' חוצב להבות אש", מזועות ורעידות הארץ "קול ד' שובר ארזים וגו' ", הכל העדר וחורבן, ומ"מ כשתכליתם ניכרת לשלימות שבאה בגללן אנו מכירים קול ד' .
ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז
תיקון המוסר ע"י רעידת אדמה ותוצאותיה
כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים. הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים, לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר. להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. ורק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל. אחד מהאותות, להתגלות של החסרונות הדבקים בכלל החברה האנושית, הוא באמת מצבן של ישראל. אומה זאת, שראוי היה לה לעמוד בפיסגת ההצלחה בין גויי הארץ, לפי חלקה במאור הרוחני ואור התורה והדעת ויסודי כל מעגל טוב שהשפיעה לעולם ע"י דעת ד' אחד, אם לא החסרונות הקבועים בכלל האנושיות, שעמהם לוקחת גם האומה עצמה ודאי את חלקה, היה הדבר מוכרח שישוב המצב לאיתנו הראוי ע"פ היושר האלהי וע"פ המדה ההגונה. עכ"פ שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושיות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטים בעובי טבעה של האנושיות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון, גם מהפכות גדולות. ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזו מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע. החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם". ע"כ הנה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הן נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רובי בנ"א לא תבחין כלל בדבר. אמנם הרושם קיים, ועובר לא רק בחלק אחד מהחברה ששם נעשתה המשמה, כ"א מסוף העולם ועד סופו, כי האנושיות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חודר בכולן, וסופן לעשות את תפקידן. ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אחר מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה בינה", והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראוי ומוכשר ביותר, למושגים כאלה המסוכנים להשתמש בהם שלא כראוי, הוא איש כאובא טמיא, בעל מדות פחותות ודורש תמיד במופלא, הוא ראוי לבקש בפועל דרכים של הרס ומהפכה, ולהתמך במושגים מוטעים ע"פ הנראה מתולדות ההנהגה האלהית הכללית, אשר בכלל לא לאדם דרכו. וביחוד כשיצאת מפי איש העלול להשחתה, ע"כ ביחוד מפני דאיהו כדיב מיליה כדיבין. שראוי להשתדל בכל עז להודיע את האמת המעשית כי היכא דלא לטעו כו"ע בתריה.
ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ח
השקפה פרטית על חזיון הזועות, היא כי כחות היצירה שהם כחות הטבע הפועל, הם פועלים פעולתם לחולל ולהוליד, לשכלל ולהיטיב את היצירה ע"י ההתנגדות שבין הכחות. ולפעמים מזדמן שההתנגדות שבין שני כוחות פועלים ביצירה היא גדולה כ"כ עד שהתנגשותם גורמת זועות. אבל מטרת ההתנגשות הזאת היא בשביל הטובה הנצמחת לכלל המציאות אחרי השקטת המלחמה הטבעית, שיעשו הכחות המתגוששים שלום בעולם, להטיב תיקונו ושכלולו. ומאשר כל יצור הוא יציר כפיו של יוצר בראשית, א"כ כחות היצירה כפיו המה, והתגוששות שלהם היא ספיקת כפיו ז"ע גבי זו. וכמו שספיקת הכפים זע"ג זו מוציאה את הכעס הפנימי החוצה וגורמת רווח לרוח הפנימי שינוח, כן ההתגוששות של הכוחות הטבעיים. כוחות היצירה, כשהם נאבקים בבטן האדמה, כשהם יוצאים אל הפועל ע"י רעש ורעידת הארץ, גורם הדבר שמתכלה כחם המוכן להשחית ולחבל, שאלמלא יצאו אל הפועל במקום האחד המוכן לכך ע"פ ההשגחה העליונה והיו נעצרים עוד, היתה ההתלקחות מתרבה, והיה הדבר מגיע לחורבן עולם מלא. ע"כ היציאה אל הפועל היא ספיקת הכפים, המניחה את החמה ומביאה לידי שקט לימים הבאים. "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה" .
ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ט
האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחתו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש. כן הזועות הנה עצורות בבטן האדמה זמן רב ועצום, וכאשר נראה שיצאת זועה מן הכח אל הפועל, ידענו ברור שנתרקמה בתחתיות ארץ זה שנים רבות. ובהשגחת השם ית' המרחם על הארץ ועל הבריות הוכנו מאז סבות שעצרו את הרעש, עד שבא מועד ההכרח שיתגבר על כל המעצורים ויצא אל הפועל.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״מ
אם אמת הדבר שהסבה החזקה הטבעית אל הרעידה, א"א שלא תהי' התלקחות פנימית של כוחות עצומים מתגוששים בבטן הארץ, אבל להשלמת הדבר אל הפועל, צריך שיהיו משותפות לזה סבות חיצוניות ג"כ מהעולם החיצוני, מעמד התקופות וכוחות המושפעים מסיבובי הכוכבים במסלוליהם, וכוחות המלאים באוירו של עולם, מרוח וזרם ויתר כחות פוגשים שמעיקים על הכחות העצורים בבטן שאול בעמקי הארץ, שיצאו אל הפועל בכל זעפם. וכל שהדבר כולל יותר וצריך להזדמנות של סבות יותר מרובות, הוא מורה לנו על עוצם ההשגחה והדיוק שיש בדבר הגדול הזה, שנראה במראהו החיצוני כאילו הוא מקרה מרעיש בודד ביצירה.
שבת פרק א׳ פסקה כ״ב
...וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו....
