טעם שאין לשאול תלמיד חכם, ואפילו את רבי יהודה הנשיא, על מסכת שאינו לומד כעת

" השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוד חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו. ע"כ בהיות החכם עוסק בענין המושכל הנדון, אז ודאי יוציא שכלו דבר שלם ומתוקן. אמנם בהיותו קאי במסכת אחריתי, אז כפי דרך הרגיל הטבעי אין לבטח בתוצאות שכלו, כיון שההתיחדות לאותו הענין שהוא אחד מהחקים הטבעיים של השכל, חסרה כאן. אמנם יזדמן כי שכל נעלה יסקור בסקירה אחת אמתת העיון גם בענין שאין מעייניו שמה כעת, מפני שאצל הגדול כל המושכלות הפרטיים הם מתקשרים לחטיבה אחת שלמה, והכל הוא לפ"ז מסכת אחת. אבל דבר זה אינו נחלת הכלל באופן שיהי' חק קבוע כ"א הזדמנות בשאר רוחו של יחיד ומצויין שבבנ"א, וכל דבר מזדמן אפשר שיקרו סבות מעכבות שלא תבא ההזדמנות בכל עת. ע"כ אין ראוי לשום קו להנהגה כ"א מה שהוא בערך חק קבוע לשכל האנושי, דהיינו הוצאת האמת אחרי ההתיחדות הגמורה בענין הנידון. ויש בזה חסרון מוסרי כיון דאי לאו דרבי גברא רבא, כספתיה שלא יוכל להשיב, פן יארע שאותו היתרון הבא משאר רוח חוץ לטבע הקבוע האנושי לא יופיע באיזה זמן, כיון שכל דבר יוצא מן הכלל הוא עכ"פ מקרי ונח לקבל שינוי, ולבד החסרון המוסרי יוכל לבא ג"כ מזה לידי תוצאות של חסרון שכלי, דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא, ואולי לא תשיג רפיון הדבר ותקבלו שלא בצדק. ולמד ג"כ שאין לסמוך על איזה הנהגה שחקי ההגיון השכלי אינם מסכימים לה. אע"פ שהנסיון הורה שעלתה יפה איזה פעם, כי הוא רק מקרה שאינו מתמיד. ע"כ אע"ג דהשתא מיהת שפיר משני לך, מ"מ אין לסור מן האזהרה הנוסדת על אדני משפט צדק וחק קבוע בטבע האנושי בשכלו, שלא יתן פריו כ"א בהשלמת חקיו, שהתיחדות העיון בענין הוא אחד מהם.

שבת פרק א׳ פסקה א׳העתק