צניעות

ברכות פרק א׳ פסקה ק״י

הבושת והצניעות בצרכים הבהמיים הוא אות על התפתחות מעלת האדם בשכלו ותכונותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ט

טעם היניקה במין האנושי ממקום בינה

מקרה היניקה הלא הוא לפי ראות עיני בשר מצב כולל כל בעלי חיים היונקים. אבל גם כאן רואה הוא שהפליאה לה החכמה האלהית את האדם לתתו עליון. כי באמת מצב שדי האשה הוא במקום בינה, האבר המלא רגשות, ומורה בגלוי יתרון האדם. ח"א שלא יסתכל בערוה, וח"א שלא ינק ממקום הטינופות. כנגד השכל והרגש, ששניהם צריכים מאד לשכלול אדם המעלה, דיבר כ"א מהם. השיטוף בתאות גסות מחשיכות הוד השכל, ומזה יצילהו מצב שדי אמו שלא יסתכל בערוה, להרחיקו מטבעו ממעמד מעורר תאוה גסה. והרגש הוא יתעדן בהתרגלו עם היופי והנועם, והכיעור והלכלוך מאבדים את זוהר ההרגש הנעים, שהוא עטרה לנשמת האדם, ע"כ הרחיקתו החכמה האלהית מלינק ממקום הטינופות. וההרגש בהיותו חוש גשמי בשיתוף עכ"פ יתפעל ביותר מתכונת החלב המקבל איזו השפעה ממקום הויתו בגוף, ע"כ נוסף כאן שלא ינק ממקום הטינופות לעומת ההסתכלות בערוה. ועוד שמקום הטינופות הוא כעור מצד עצמו, והערוה היא ביחש המצטרף צריכה הצנע, שלא להפעיל על האדם התעוררות כוחות מנגדים לשלמותו המוסרית. ע"כ בעת אשר יצר לב האדם לא הי' רע, לא הי' כיעור בהיותם ערומים. ע"כ אמר שלא יסתכל מצד המקבל.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״נ

מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו של צדיק ועוצם קדושת נפשו ודבקותו העליונה בעיונים האלהיים, מאין פנות אף רגע לדבר זולתם, עד שהיה אותו רשע בטוח, שבמעמדו ובפניו של אלישע נהג פריצות מגונה כזאת, ומתוך הכרתו הנסיונית עד כמה מתעסקת נפשו הרוממה רק בדברים העליונים, עד שלא ירגיש כלל מהכיעור הנעשה בפניו, מהיות עינו ולבו אל המושכלות הנכבדות שהתקשרה בהן נפשו הנדיבה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" .

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

טעם איסור הסתכלות במראה לא צנוע בכל דבר שבקדושה, ואפילו מראה של היתר. העיסוק בתורה ומצוות מתוך קדושה וצניעות

קבלת עול מלכות שמים תכון באדם רק כשירגיל להשתמש בשכלו, אז יכיר את הטוב האמיתי. אמנם בהשתמשו תמיד בחושיו ונוטה אחרי חמדתם, אפילו בשל היתר, לא ירומם רוחו למעלת השלימות. ע"כ עכ"פ בעת המיוחדת לקבל עול מלכות שמים עליו, חובה שירחיק עצמו מכל דבר המביאו להקשר יותר בהנאות המורגשות, כדי שיצוייר יפה בנפשו ערך שלימות המטרה הזאת השכלית של קבלת עומ"ש. ומזה יבא הדין לכל דבר שבקדושה וכל לימוד, שהם פארות וענפים להזכרת שם שמים וקבלת עול מלכותו, שהם כולם עצות מרחוק אחוזות בשכל אלהי, חובת האדם להכין בעסקו בהן את רוחו, שלא תשלט בו מחשבה חומרית שיכולה להתגבר על הדרת שלימותו. ויועיל איסור זה גם לזכרון להאדם, שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר הנה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ט

שמירת הצניעות וזהירות מהסתערות היצר

טהרת הרעיונות צריכה להשמר מכל דבר הגורם הסתערות החושים לעורר רוח בלתי נכון. ובכללן הנה שלש סיבות מעוררות, שראוי לכל לב טהור להתרחק מהן, למען ישמר תומתו וטהרתו. מיחש בלתי מורגל בין המינים, מהרגשה שיש בה ערבות חושית אפילו באופן רוחני והדר טבעי חיצוני, כי המכשלה קרובה ללבו של אדם האנוש, מהשקפה על עניין מיוחד שבו יצטיין הבדל המינים אפי' מצד ההנהגה הנימוסית, ביחש הגוף. ונגד אלה ג' הכללים, שתחתיהם פרטים רבים נמצאים, שעמהם משמרת טהרה לשומר דרכיו ביראת אלקים. שוק, נגד חסרון היפך המורגל. קול, נגד ערבות חושית, כדבריהם ז"ל מפני מה קולה של אשה ערב משל איש, אף שלא נוסד על יסוד הרגשה גסה מ"מ מביא מכשול. שער, נגד תכונת הבדל נימוסי, כדבריהם ז"ל מגדלת שער כלילית, מכל אלה אשרי שומר נפשו נוצר דרכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות"....

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו...יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו...והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח...גלוי עריות היפך ביישנות....

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

...סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק, וראוי לאדם השלם שלא לצאת לקצוות, לא ירחיק לצד הרחקת הריעות עד שיצא יחידי בלילה באהבתו שלילת הריעות, ואל תביאהו ההמשכה לצד הריעות לספר עם אשה בשוק שהיא נטיה לפריצת המוסר לערך שלימות הת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״א

י"ל שאין יסוד הדבר משום חשד פשוט, אלא מפני הגועל נפש המוסרי המתעורר לרגלי מראה הדומה לכיעור לפי מצב המוסרי השפל של המקום ההוא. א"כ בגופו, שזיעה מעברא לי', אף קודם שעברה, הדבר מורגש לתועלת של הכרח הרחקת הכיעור, ואינו מוליד רושם כיעור מוסרי בנפש המרגיש. והנה בגופו ישנם תרתי לטיבותא, כיון שידועה התכלית להעברת הזיעה אינו מעורר רגש הכיעור, ועוד יתר שהזיעה מעברא ולא יעמוד ריחו זמן רשום. אמנם בשערו אם שיש איזה צד הכרח בזה לבשם השער ע"פ מנהג בנ"א, ואינו מותרות גמור כביסום הבגדים, אבל אין הזעה מעברתו בשערו, ע"כ אם נבא לחוש בדבר מחשד פשוט, כיון שהוא עומד ראוי לאסור, ואם נבא לומר שרגש הכיעור נולד מפני תכונת המותרות שיש בזה, שמעורר על פריצת מוסר הרגיל לפי שפלות המקום, יתכן לומר שאין בשערו משום אותה תכונה כיון שעכ"פ אינה דרך של מותרות, כי יש בזה צורך להעביר עכ"פ מקצת הזעה הנמצאת בהם, אע"פ שאינה מרובה כ"כ שתהי' מעברתו לריח הביסום.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

הנהגות צניעות מחמירות של תלמידי חכמים משפיע ות על כל האומה להיות לפחות כעיקר הדין

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו. ע"כ באשר מעמד הבושה נערך תמיד לפי סדרי הכבוד והקפידא המתחילים במעמדם הרם אצל שלמי בנ"א החכמים ואנשי השם, וע"פ ההדרגה נשארת עכ"פ גם בפחותי מעלה כשיעור הראוי לקיומו של עולם. למשל, הסלסול ודרכי הכבוד שנוהגים אנשי מעלה בעצמם בלבושיהן ובמנהגיהם, גורמים עכ"פ להבליט שגם שאר ההמון, אם כי ירגיש שלא לו הצדקה להשתמש בדרך כבוד מנומס ומהודר כזה, מ"מ פועל הדבר שעכ"פ לא ימהר כ"כ להיות בוזה דרכיו עד קצה האחרון, ויהי' בו עכ"פ איזה רגש של כבוד אנושי שלא להתנהג כבהמה בארחות חייו. אמנם בנפול צד הסלסול ומדת הבושה הראוי' לשלמי המעלה, תרד בירידתה מדרגה אחר מדרגה עד שיתרוקן מלב ההמון כל רגש כבוד אנושי, ואז נכונו כל תוצאות רעות לצאת בזעף, כשלא ידע עול גם בושת. ע"כ ת"ח ראוי להיות מתיחס אל הבושה במדה זו שלא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו. ע"כ רב חסדא דמיירי בת"ח, לא נקט הטעם השנוי לקמן בברייתא "לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו", שזה מתיחס אל צד החשד שיש בזה, ונוהג בכל אדם באיזה אופן. אמנם מצד עצמותן של דברים שהוא נאות לת"ח, הדבר מוגדר בעצמו מצד הפעולה הרשמית שמוכרחת לצאת ע"י ויתור מוסרי של רגש הבושה והצניעות מצד ראשי העם, החייבים לבנות בנינו של המוסר וארחות היושר בעולם.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ו

קרבת הלב והתייחסות ריגשית יכולות להגיע מרגש נקי וטהור, ויכולות להגיע מפריצת גדרי הצניעות

צד החשד נערך ג"כ לפי דרכי הקירוב וההתיחשות בעת הדיבור שמבלי כונה היא מוטבעת בכל אחת לפי ענינה. באשתו באופן יותר מתיחש, ובבתו פחות, ופחות ממנה באחותו. אמנם הלא אין הכל בקיאין בקרובותיו, והחשד אינו פעולה נוגעת לעצם הנחשד כ"א הוא פועל להרבות התמוטטות מוסרית בעולם. גם יובן עוד, שאם יחש הקירוב עושה עכ"פ איזה רושם של חלישות הצניעות והתמעטות הבושה, אבל באמת ראוי להבחין בין קירוב שבא מרגש נקי וטהור, לקירוב מעורב בנטיה של חלישות מוסר, והיחש שאדם מתיחש אל שארי בשרו אמנם נקי הוא ומיוחש אל הצדק והמוסר הראוי באופן הגון, אבל אין הכל בקיאין בקרובותיו, ג"כ ברגש ההתקרבות והיחש, והדמיון פועל ג"כ ליחש אל זה ערוב נטי' מצד היחש הבהמי האורב לאדם, ועם זה מוליד הוא רושם של נטיה מדרך הטוב לרואים. ע"כ יפה היא מדת הצניעות והבושה, שהיא נחלת ד' לישראל עם סגולתו, וכאמור "בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חכמינו ז"ל: זו הבושה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו. עלם יפה תואר, עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים", יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני, במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", שעשו אינו יוצא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה...אבל כדגים הללו שבים שמים מכסין עליהם כן אין עין הרע שולטת בהם, בזרעו של יוסף, הבאים בכחו ויורשים השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף, שמורה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מדתו של יוסף הצדיק, להכיר את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר, שמכניס את האדם בכלל "גבורי כח עושי דברו", כדאמרינן בקדושין "כגון רבי צדוק וחביריו", אותם הקדושים הנוחלים מדתו של יוסף הצדיק, שמכירים הוד הגבורה הפנימית, והם עי"ז גבורים בעבודת יוצרם, עושים דברים לשם פעלם ומדברים בהם לשמן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ב

ההמשכה אחר הרגש באין פנות אל השכל והראוי מצד התורה, סוף שתגרום לשבש גם את כל דרכי שימוש הרגש עצמו, וק"ו שתאבד הונה של תורה וכל הדרכה שכלית. ע"כ אף שיגרום הרגש לבכר את האשה בהילוך, ואולי ביותר במקום כבד ומסוכן, עכ"ז לא כאן המקום של ההליכה בעקבות הרגש, ובאין מעצור לו מצד השכל הוא מוציא את האדם מן העולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ג

הרבה היו טועים לחשוב שההנהגות המוסריות של הצניעות וגדריהן, הם נחוצים רק לחסרי ההשלמה השכלית. אבל מי שגבר בשכלו למעלה עליונה, אינו צריך עוד לגדרים של מוסר ושל צניעות. למדונו חז"ל, שירדו לסוף דעת האדם וחלישותו, שלא מבעי רוב האנשים שהשכלותיהם מעורבות בדמיונות, שהם ודאי עלולים לפול ברשת של חטאים גדולים בפרץ גדרי הצניעות...אמנם גם אותם היחידים שבחכמי לב, השרידים שאין בהשכלתם עירוב דמיון כל שהוא, גם המה עלולים הם להשחת במוסרם, בעת ירידת ושבירת הגדרים המוסריים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ז

נזק בצניעות חמור מנזק גופני, אבל פחות חמור מנזק בענייני דעות ברמת עבודה זרה

אחורי ארי, נזק גופני, ולא אחורי אשה, נזק מוסרי. אחורי אשה, נזק מוסרי, ולא אחורי ע"ז, נזק שכלי בדיעות יוכל להחריב את כל בנין אשרו האמיתי של האדם עד היסוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ה

מידת הצניעות בפרטים אחדים יפלסו נתיב ליתר הפרטים המלאים ענין רב בחיי האדם המוסריים, חיי החברה וחיי המשפחה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ו

יש בה שמירה על כבוד האדם

אין נפרעין מעומד אלא מיושב, לחוש כבוד לאדם בכללו, לצלמו צלם אלהי, למעט קלונו הבא מהכרח בהמותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הצניעות והבושה תהיה תמיד רק כאשר יכיר האדם שהמעמד הבהמי אינו לפי מדתו, אבל כשימצא האדם עצמו כולו עומד על תכונה שפלה, למה יצניע ולמה יתבייש. אמנם להשלים הידיעה הנכונה לא יצא האדם ידי חובתו רק בצניעות לבדה, הצניעות תרשים רק בלבו של אדם שהוא ראוי לגדולות, לעלות ולא לרדת, למרות חומריותו ובהמותו הגופנית. אבל עוד לא ידע שאמנם בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ח

הדרך המפולשת למידות ותכונות טובות, היא בהיות האדם פונה אל עסקים ראויים לו מצד צורתו האנושית, שמה תתעורר מדת הצניעות בעוזה, מפני שהיא אחת מהמידות הרמות הראויות להמצא בחק איש בעל מעלה ושאר רוח. אמנם במקום שמתנגשות הרוחניות עם הגשמיות השפלה, שמה הוא האורח הצר שהצניעות תצר צעדיה מעבור בה, והוא היה צנוע גם בארחותיו. אמנם כל שם ראוי להיות עונד אל נושאו רק בהיותו דבק עמו מבלי הפרד גם במקום ואופן היותר מוכשר אל הפרידה. ע"כ רק מי שתכונתו האנושית דבקה בו כ"כ עד שגם השפל שבמצבים הבהמיים שבאים לאדם בטבעו לא יפרידהו ממנו, הוא מתעצם בשם צנוע. ע"כ אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביהכ"ס.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ו

בהיות מדת הצניעות אבן פינה לכמה מדות טובות שמהן תגיע רק טוב לכלל העם. ע"כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מופשטת לעצמה, תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושיות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע"כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, יחוסו ומדת רגשותיו, לא הי' אפשר להיות גומר שלא להרגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע"פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.