ציבור

ברכות פרק א׳ פסקה י״ג

מקור כוחו של מלך ישראל לנקום באויביו

מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול. ה"נ יש במלך ב' מיני גבורות, הא' מצד עצמו ובענין זכות התורה והתפילה, שבהן עיקר נצחונם של ישראל, הוא זכותו בעצמו שבזה הרבים נשענים ונצולים. הכח הב' שמשתמש בזכותם של ציבור. ע"כ בעת שמשתמש בזכותם של ציבור, הוא דומה לסוס שהוא משול למלחמה רק בתור אמצעי, והלוחם רוכב עליו, וה"נ כשהוא עומד בזו המדרגה נקרא "עבד לעם הזה", וכמו שביארתי במ"א ענין זה בארוכה בעה"י, ע"כ נמשל כסוס, וזה הי' כוחו של דוד עד חצות, שהיתה עבודתו ותורתו במצב שאינו של שלמות גמורה כפי גודל ערכו, והי' משתמש בכחן של כלל ישראל, מכאן ואילך הי' מתגבר כארי, שבעצמו יריע ויצריח על אויביו, והיו ישראל נהנים מקדושתו ומכחו שהי' מגין עליהם כפי גודל ערך עבודתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו

הסתגפות ומניעת שינה לעוסק בצרכי ציבור

יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ב

כתבתי במ"א בפי' דחז"ל, הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר פסוק זה, "הנני נוטה אליה כנהר שלום", שנהר מורה על אחדות הכללית. שהמים אין להם פירוד מוחשי, חלק מחלק כמו יסוד העפר. ע"כ הרואה נהר רואה שלום, כדאי' שם בפ' הרואה. ע"כ בהיותו ממתין על חבירו, הוא מורה שאינו מכוין בהנאת עצמו כ"א תועלת חבירו, והיינו תועלת הכלל כולו. ע"כ הוא מתברך בברכה של "ויהי כנהר שלומך", שיהיה שלומו נמשך ג"כ מברכה של הכלל כולו, וזכות הרבים תהיה מסייעתו.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

הדוחק באירוע ציבורי מכביד בשל חוסר הזדהות מספקת עם מטרת ההתכנסות

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ט

היחיד עלול יותר לשינויים ולירידה רוחנית בהשוואה לכלל

גדול מאד כח הרבים, ע"כ הוזהרנו שלא לפרוש מן הציבור. כח הרבים בכללם כיון שהתיצבו על דרך הטוב לא יפול בהם שינוי, כי אין השינוי אלא בפרטים. אבל הכלל לא ימלט שימצא קיים כולו להיות נאמן לשם השי"ת, כמש"כ "רוחי אשר עליך כו' לא ימושו מפיך וגו' מעתה ועד עולם". והנה מציאותו ית' מיוחדת שהיא בלא שינוי, "אני ד' לא שניתי". והיכן הוא מצוי בערכנו בלא שינוי, הלא בביהכ"נ, ששם קיבוץ הכלל. אבל האדם הפרטי לא יעמוד במצב אחד, ע"כ סמך הלל ב' אזהרות תכופות "אל תפרש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", והוראת ניצב היא על התמדת הקיום במצב א', עיי' מו"נ ראשון ע' ניצב.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״א

החילוק בין דברים שבהם שלושה נקראים רבים, לדברים שצריך דווקא עשרה

יש דברים שחשוב רבים שלשה לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות. ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהן בדרך הטוב והישר שהוא דרך ד', שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר, ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה. והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים. ע"כ לענין דברים שכליים ומשפטים השלשה הם רבים, שיש בהם כח הכרעה, מפני שאין ב"ד שקול. ולענין דברים המפורסמים, כל עקרם הוא ההסכמה הכללית, לענין זה אין רבים פחות מעשרה, שעשרה הם יסוד הרבים לענין הסכמת הפרסום. והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב שמיעוט יבטל דעתו. ע"כ לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע הרוב כאחד מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה. אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת, כי המפורסם לרבים הוא. כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג

ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו, ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם. ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

משמעות יחס הקהילה לתפילה בבית הכנסת בכל יום

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה. והנה בנין ביהכ"נ הוא עבודת ד'. אמנם צריך שתהי' התכלית נשמרת בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד', לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד', נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפ"ע, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים. ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבנינו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ו

חשיבות השתתפות היחיד עם הציבור בעבודת ה', ומתי האדם מוגדר כפורש מן הציבור (הרב כותב "בכלל הרשעים", ומשמע שאינו רשע ממש, ואולי הרב מדייק זאת מלשון הגמרא "נקרא רשע" ולא "הרי זה רשע". ראה בדומה לזה ב"ח חו"מ סימן י' סק"ב)

ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה מאד, צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו היא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור, אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ח

טעם שתפילה בציבור עדיפה על תפילת יחיד

ביארנו כבר, שיסוד התפילה, ועיקר הטעם שחקקה החכמה האלהית שתועיל להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני שהיא מועילה מאד לההטבה המוסרית של האדם, לרומם נפשו ולישב דעתו, לחזק כוחותיו הרוחניים. ובכלל עיקר הדאגה המוסרית שיהי' האדם מונהג בה, לא היתה כלל גדולה כ"כ בערכה אם הי' האדם יחיד ומתבודד. כי היסוד המוסרי הוא מפני שהאדם משותף אל זולתו מבני האדם בהוה ובעתיד, בחיי ביתו ומשפחתו, ובכלל החיים החברותיים שלו. ע"כ צריך שתכה המוסרי[ו]ת שורש גדול בלבבו, שלא יזיק את זולתו בנטותו לחפצי עצמו יותר מדאי. ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה, אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר ה"עת רצון" וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. תפילת יחיד, אם לא תהי' מגמתו כ"א חפצו ותאות לבו, מאין פנות אל אחיו ועניי עמו הנתונים בצרה, אפשר שתמאס, כי היא רחוקה ממטרתה האמיתית. אבל תפילת רבים, שכ"א חפץ בהטבת הציבור, הרי תועלת החיים המוסריים קרובה מאד, ואין הקב"ה מואס בתפילתן, כי ההכנות המוסריות הן הצעות לדעת ולהוקיר יקרת ערך הרבים, שבכללם ימצאו מקום כל חיי השלמות של האדם המעולה.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ט

והנה האחדות הזאת היא יסודן של ישראל, "מי כעמך ישראל גוי אחד", ע"י שד' אלקינו הוא אחד. אוה"ע אינם ראויים להכרת האחדות הזאת, איך שכל השלמות הנחמדה איננה כ"א שלמות הכלל, וזה ראוי לרדוף. קיבוציהם הכללים אינם כ"א מפני שא"א להצליח את הפרט, רק כשיתגבר הכלל על כל מכשול שאפשר לבא, אבל מגמת כ"א היא רק טובתו הפרטית. ע"כ הם נפשות רבות לגבי עשו. והנה כ"ז שבעוה"ר לא נגמרה שלמות זאת האחדות אצלנו, אנו כבושים בגולה, ואין השלמות הפרטית באה לתכליתה, וממילא ג"כ השלמות הכללית חסרה, ע"כ אמר שהעוסק בתורה, להשלמת עצמו האמיתית, ובגמ"ח להשלמת זולתו, ומתפלל עם הציבור, להרשים לעצמו שתכלית השלמות הפרטית היא רק שלמות הכלל, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי, השלמות הכללית עצמה מיוחסת לשמו ית', ולבני, נגד השלמות הפרטית הנובעת ממקור הטהור של שלמות הכלל, ברוממות מעלתה, כשהיא שמה תכליתה רק לראות איך הכלל כולו מוצלח ועומד במעלה רוממה....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות...ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ח

חומרת הפרישה מדרכי ציבור

מפני שהפרישה מדרכי ציבור היא המחרבת את כל מוסדות האומה חלילה, ושע"כ בצדק נמנים הפורשים מדרכי ציבור בין אותן שאין להן חלק לעוה"ב. ויסוד הפרישה מדרכי ציבור הוא ביחוד בעבודת ד', שבהיותו נפרד מן הציבור בעניני עבודת ד', אין רוח הקדושה שמתפלש בלבות כלל עם ד' נכנס בלבבו. ולאט לאט הוא מתרחק בלבבו ונפשו מכל התכונות הקדושות הישראליות, וגורם רעה לו ולזרעו, שנעשים נפרדים מכלל בית ישראל. וכשמתרבים מתנהגים בדרך [דעה] (רעה) כזאת, נעשה קרחה גדולה בישראל, ובית ישראל נעשה בקיעים ומוכה לרסיסים. ע"כ ראוי להתרחק מאד מכל דבר המורה שאינו חושש להיות מתאחד עם הציבור בעבודת ד' אף שאין הדבר מלבו. כי לפי ערך חומר הדבר והתוצאות הרעות הבאות ממנו ראוי להתרחק מזה מאד, ע"כ אסור לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללים.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

אי אפשר לקבוע חובה לציבור בדבר שמובן רק ליחידים. פירוש עמוק למונח "מפני טורח ציבור"

כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו ית', ועול מלכותו ועול מצות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצות, כמו כן הוא יסוד תורי, חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצות אחדות ה' ית', ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כ"א ע"י ישראל, ע"כ המצות הן מקימות את ישראל לפניו ית' לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. א"כ שייכה מאד לק"ש פ' בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצות. אלא שכיון שא"א מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת...אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

חוסנו של ציבור, ובפרט בעם ישראל, הוא בדרך ארץ כלפי הגדולים

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה...אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד" .

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

כח הציבור. תפילת היחיד על צרת הציבור

כל אדם הוא מעורב עם הכלל. ובהיות חסרון אצלו בענינו או במצבו החמרי או המוסרי, לבד הנוגע לו לעצמו מוכרח להסתעף מזה ג"כ חסרון כללי. ושלימות האדם היא שגם בעת צר לו, לא ישכח את חיי הכלל, ויצטער ג"כ על החסרון הכללי המגיע מחסרונו הפרטי, ולשפך שיח ג"כ לתיקון הכללי ע"י תיקונו הפרטי, ויהי' זה יקר וחשוב בעיניו כתקנת עצמו. כי לפי האמת והשכל נמצא האדם ביחשו אל הכלל, הרבה יותר חזק המציאות לעומת יחשו רק על ענינו הפרטי לבדו. ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי בהדי' ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

תוכן הקדושה הוא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא התרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, היא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות, עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל. וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה. ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם היתה תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א"כ עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע"כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל "עד מתי לעדה הרעה הזאת". ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג"כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו"אלקים נצב בעדת אל" .

ברכות פרק ד׳ פסקה י״א

מ"מ תחלה לא אמרו על ר"י ורע"ק שיעכב מינויים מפני שאינם עשירים, כי אפשר למנותם על הנהגת התורה, והנהגת הציבור בעניני מדינה תהי' ביד נשיא אחר. אלא שחשוב יתרון שר"א ב"ע יוכל להמנות בב' המנויים יחד, מתוך חכמתו לעניני התורה ומתוך עשרו לעניני הציבור, שלפעמים יפעל העשיר בעשרו בזה הרבה למפלח לבי קיסר בעניני הציבור הכוללים לפי המצב בימים ההם.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ב

שלימות מנהיג בעם ישראל

הורה להם שההנהגה המעולה בעניני עבודת הציבור א"א שתבא כ"א שיהי' המנהיג מסור לזה בכל נפשו, שאף מצבו הפרטי יהי' בטל ושקוע בעניני הציבור, ע"כ גם הליכות ביתו צריך שתסכים עם ההנהגה הכוללת ומתוך כך צריך לזה הסכם גברת הבית. אבל אותם המנהיגים שלא יחסרו מנפשם בהנהגתם הפרטית כל טוב, ובביתם והליכותיהם הפרטיות אין רושם לעבודת הציבור, להם אין יחש לשאלת האשה בזה, אבל אין זאת שלמות של מנהיג גוי קדוש.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

בחירה בין השלימות הפרטית לבין שיתוף עם הציבור

הכונה הפרטית היא ודאי מדברים המעכבים את התפילה, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. אמנם הכונה לשמים, שהיא יתרון, כי כונה לשמים כללית כבר נמצאת ג"כ בכונה הפרטית בעצם הענינים, אבל להגדיל כח הכונה הכללית הוא נחוץ ביותר רק כשהאדם מתיחד בשלימותו לעצמו, אבל בהיותו כלול עם הציבור ראוי לו שישתף דעותיו לפי ערך הציבור. ובאשר אי אפשר לכלל הציבור להשיג עומק הציורים של איש אלקים קדוש כרע"ק, ע"כ הי' מקצר ועולה והסתפק בהכונה הפרטית כמעט. ובאמת השיתוף עם הציבור בעצמו הוא דבר רם ונעלה עד מאד, שמכריע את שלימותו הגדולה הפרטית של היחיד. והנה מצד כונת המלות, אינה ניכרת התעלות האדם במעלת שלימותו מכל תפילה, אע"פ שבהכרח האדם מתקרב אל השלימות מכל דבר טוב אפילו הקטן שבהם, וק"ו מכל תפילה שהיא עומדת ברומו של עולם. אבל זו ההתעלות דומה היא להתעלות הגידול ותוספת הכח בימי העלי', שמתכנסת מכל פעולה מועילה לגדל ולחזק את הגוף ואינה ניכרת. אבל הכונה הכוללת שבה נמצאו הררי עד של חכמת לב והשגות גדולות וקדושות, בה יוכל האדם להתעלות באופן מורגש מאד. ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ב

הכונה, בירידתו חשב שכבר אבד ג"כ מערכו העצמי בשביל נפילת ישראל. כי יש פרנס שעיקר גדולתו איננו כ"א מפני שהוא בא מכח הציבור, וכפי ערך מעלת הציבור תתרבה מעלתו אבל מצד עצמו אין לו ערך גדול, ויש פרנס שמעריכין אותו אל הציבור רק מצד יחוסו אליהם בהנהגה, אבל מצד עצמו הוא נשא ורם גם בלא ערך הציבור שהוא בא מכחם. כן משרע"ה חשב, שבאמרו ית' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, היתה שערך עצמי אין לו, א"כ באיזה אופן ידבר ואיך ישא פנים, והכלל שבכחם הוא בא אבד ערכו בשעה זו. אמנם כיון שאמר לו "הרף וגו' ", הודיע שרק מצד יחוסו אל העם אבד מעלתו אבל מעלת עצמו בעינה עומדת, ככחו אז כן כחו עתה, א"כ ראוי לו להתאמץ בתפילה גם בשעה שישראל נפלו הרבה מערכם.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ט

האדם הגדול איננו מסתפק בעיון שטחי כ"א הוא יורד לעומק העיון, ביחוד באלהות שהיא תכלית שלימות הידיעה האנושית. ע"כ כשביארו לו שהוא אדם גדול, מורה שידיעתו ועומק עיונו הולכים על צד הגבוה שבעניני הידיעה האלהית. אמנם גם האדם הגדול יש שעם עומק עיונו לא ימצא דרך ישרה איך להכניס עמקי רעיוניו בביטוי שפתים, ע"כ אמרו שהוא ג"כ בקי בברכות ויודע לשקול הדברים איך יהיו נאמרים באופן שיכלול הדיבור את עומק הרעיון ומ"מ יהי' ג"כ שוה לכל נפש, כראוי לעניני הברכות שהם חקה אחת לכל עדת ד' .

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

משלימות היחיד ימשך טוב לרבים

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא תהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמת כ"א, ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

חומרת הלבנת פני חבירו דווקא ברבים

...נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדים הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

ושרשי אלה הדברים שבין הסגולה והידיעה תלויים ביתרון שבין הכונה השלימה אל המעשה. והדבר נוגע בין מוסד ההשלמה הפרטית לההשלמה הלאומית. כי ההשלמה הפרטית תעלה ביתרון הכונה, וגעגועי נפש האדם השלם לאהבת יוצרו ית' הם דרכי השלימות הפרטית, וההוספה בכל המגיע לבא לזה הוא יתרון גדול. אמנם ההשלמה הלאומית תבנה ותכונן ביותר בחיזוק המעשים ודיוקם. ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקע האדם עצמו רק בענינו הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור. ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך השלימות הפרטית גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריכות כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכללי[ת], הנמשכת בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם. אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני [...] לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' ", בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים ברוכים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.