עיורון

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ד

הרשמים הטבעיים פועלים על הנפשות, אמנם פעולתם היא תמיד רק כ"ז שהנפשות עומדות בטבען, אבל כשהן משנות את טבען ע"י התרגשות חיצונית, אז יחדלו הדברים הטבעיים לפעול עליהן, ולפי קלישת הרושם הטבעי כן יספיק גם שינוי קל בתכונת הנפש להוציאה מכלל פעולת הרושם ההוא. ובאשר החלומות, שהם טבע קבוע בנפש האדם הטבעית, ודאי הם גורמים איזו פעולה מתיחסת לו, אבל פעולתם היא ג"כ קלושה עד שכל סבה קטנה המוציאה את האדם מידי טבעו הפשוט מספקת כבר להפריע את סדר הרושם שהיה החלום עלול לפעול. והנה אצל רוב האנשים בעלי חוש הראות ישנן סבות הרבה של רשמים אחרים הבאים מעולם החיצוני שמוציאים את הנפש האנושית מידי תכונת טבעה הפשוטה, ומבטלים בזה את הרושם של הוראת החלום שעלול לפעול רק על מצב ישר טבעי שבנפש. והוסיף שאפילו לדידיה שהיה מאור עינים ורושמי העולם החיצון לא הי' בכחם להוציא את תכונת נפשו מידי טבעה הפשוט, אבל לקלישות הפעולה המתיחסת אל החלום, מספיקה גם ההתרגשות של בדיחותיה עצמו של החלמא טבא, להפריע את הסדר הטבעי, ומפכחא את פעולת החלום, עד שאי אפשר לעמוד עוד על הוראתו בעצם. ובאשר איש כמוהו ז"ל הי' עלול להתרגשות של חלמא בישא לצד העצבון יותר מחלמא טבא מצד השמחה, בהחסר לו אור העינים שגורמות השמחה הטבעית הפשוטה, תהי' הרבותא גדולה על ערך קלות ההפרעה שיוכל ערך הפעולה של החלום להתבטל מחלמא טבא יותר מחלמא בישא, שודאי עלול הוא להתבטל מכח המון רושמים של התרגשות הנפש מצד עצם הרעיונות המעציבים שמחוללים פרעות והיפוכי הסדרים במצב הנפש ומוציאין אותה מידי טבעה הפשוט.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג

ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן, שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא, יבלע קולפי, איך אפשר שאיש אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכוורא. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע, למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו, ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי. אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא איננו איש מריבה, איש היושב בביהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים במריבת עורי לב. המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים, שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו: די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין עיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא, לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"ל "האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה. אמנם לא רב הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשריים להתקבל. ע"כ רק מזון דירקא הוא בערך הרוחניות, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד, ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי, אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

עת לעשות לד' ", לגדל שם ד' בעולם, למען יתעלו הנפשות האנושיות ויגיעו לאשרן ואצילותן בחייהן הפנימיים. "הפרו תורתך", להיות השלום נשאל בשם ד', כדי להגדיל את הרושם של דעת ד' בעולם, זהו המהלך הפשוט. אבל כשנדון להעמיק בדבר נאמר, "עת לעשות לד' ", מהי התכלית של הרושם הגדול שאנו צריכים להגדיל הכרת שם ד' בעולם, משום ד"הפרו תורתך", התורה המעשית ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" הופרה, והלבבות נתרוקנו מאור היושר והצדק, במה נחזירם לבריאותם? - בקריאת שם ד' שיהי' נקרא על השלו', בהיותם יודעים שהשלו' הוא שמו של הקב"ה, וברדפם שלום הם עובדי ד'. בזה יחלצו לרדוף אחר השלום, שהיא תורתך, כל התורה כולה נמי משום דרכי שלום היא כדברי חז"ל, כי גם העור שאינו מרגיש האור הכהה, ירגיש כי אור גדול ומבהיק זורח נגד עיניו הכהות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ב

התכונה השפלה של המהרס גדרות עולם תצייר תמיד כל העניינים שבעולם רק ע"פ הנקודה של אהבת עצמו הפרטית. ע"כ רב ששת הלך ע"פ רגשי קודש שבלבבו לחלק כבוד למלך, מפני הצד המוסרי שיש בכבוד מלכים במה שהוא הסיבה היותר חזקה להצלחה האנושית בישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים. המין אמנם, ככל בני גילו שאבדו כבר את יקרת ערך הצדק והטוב כשהוא לעצמו. ע"כ בקש גם מהמחזה הזה תועלת פרטית, דהיינו שיקבל עונג ממראה הכבוד והוד ה ק בלתו, מיופי הכלים שהוא משתמש בהם וכיו"ב, סדרי החיל למערכות הפאר. א"כ דומה הוא כאילו כל הבאים לראות את המלך אינם באים להשפיע, להיות המלך מכובד בכבודם, ובזה תצא המטרה העליונה שיש בכבוד מלכים לתקנת הציבור והעם, כ"א כדי לקבל לעצמו הנאת שעה. כי כן דרך כל אנשים פורקי עול מלכות שמים, שמשימים הכוונה היותר רמה אצלם את הערך של כל דבר מצד ההנאה שלשעתה, א"כ הם דומים לכדים רקים הולכים אל הנהר להתמלאות ממנו, לקבל עונג שימלא את נפשם הריקה. א"כ כגני לאי, מה יתרון לאיש עיור הבא גם הוא בתוך הבאים, מה יחוש הוא מצד הנאתו העצמית לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ג

ערך המלוכה שאתה מעריכה רק לפי ציורך הגס ע"פ תועלתך הפרטית הוא ערך שפל מאד. ע"כ גם ההשתדלות של הראיה בכבוד מלכים, אינך יודע את ערכו ותבקש למצוא מקומו בתועלת הפרטית, והנני יודע את ערך המלוכה מצד יחושה אל התיקון הציבורי, אל הטוב והיושר המונהג על ידו. א"כ לא יעלה במחשבתי לשקול דבר הקבילי את פני המלך, לפי ערך ההנאה המגעת לי, כ"א כפי ערך החיוב המוסרי להיות חבר עם החברה האנושית, בדבר שהוא מקנה לה תיקונים טובים ודרכי יושר וצדק, כאימת מלכות וכבודו, ואין מקום לשאלה על מדת העונג שאני מקבל בערכי הפרטי כמה היא.

סדר זרעים פסקה ט׳

יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים, כשהם נכונים, יבנה האדם את בניני מושכלותיו. ע"כ זה שמשפטיו מעוותים במזיד ע"פ כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם ע"פ אורח משפט אמת. ע"כ ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ויהי' עיקול משפטו תולדה מוכרחת תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית.