עוצמה נפשית

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

לשלימות השכל והרגש כאחד נצרכת עוצמה נפשית

כהמוסר שאין בו תוספת ידיעות ובירורי דברים חדשים, כן הדרוש, המיוסד רק על ההטפה הדמיונית והרגשנית, שניהם, כשירבה האדם לעסוק בהם, יתרחק במדה ידועה מן התעסקות השכל ועומק ההלכה, זולתי מי שהוא בעל נפש חזקה, שכחו אמיץ לשאת משא התרגשות תמידית וחזקה ועם זה להיות כח השכלי שבו שלם ומתוקן, ומוכן לעסוק בהלכה בעיון ועומק הדעת, אבל אנחנו על הרוב נדבר. ע"כ היתה זאת מטרת גדולי הדורות, שנתנו ג"כ מחאה נמרצה על אותם שקמו להרבות בעסקי המוסר שבא להתרגשות הלב יותר מדאי, בראותם את אשר יוכל לבא בגלל זה ממיעוט התורה וגדולתה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״א

אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות: מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות, שבא רק ע"י השפעה טובה של מוסר ויראת ד'. נוסף לזה כוחות הנפשיים, כשהם מתגדלים ע"פ רוב מאריכים ימי החיים. ע"כ תמה ואמר: אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י, שקדושת הארץ והחלק המוסרי הגדול הרצוף בה לעם ד', מרומם את רוחם ומחזק את כוחותיהם הנפשיים, וגורם ג"כ להדריכם בדרך ישרה בחיים המוסריים ומדות טובות. אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים ואיך יתיישרו המדות להיות מעריכות חיים מוסריים טובים המאריכים ימים. אך כדא"ל מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים באים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ז

אף שלחוש חששות רחוקים של פחד אינו מן הראוי, אבל כל פחד נערך לפי ענינו.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג

כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב. ע"כ מראה, כי אמנם ההכנעה ושבירת הכוחות נחוצות לעבודה, אבל אין זה כ"א בתור הכנה אל התכלית. אבל התכלית היא להאיר באור ד' ברב עז וחדוה, ושם כל כוחות נפשו מזדקפים ועומדים ברב אמץ וכח חיים אדיר ונעלה. ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי". ושורש הדבר הוא מפני שנפש האדם היא טובה בעצם, וכל דבר טוב ראוי הוא להוסיף בו אמץ ולחזקו, והרעות שבה אינן כ"א מקריות מחשכת הגוף, ע"כ כאשר כבר נצח וטיהר את המקרים, כל מה שמוסיף אומץ הוא מוסיף טובה, א"כ אין הטובה השלמה חולשת הנפש, כאשר יציירו המציירים יראה מחסרי חכמה, כ"א עז הנפש וישועתה באלהים חיים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ה

כמו שיש אביר לב, שמתקומם נגד רגשות האדם הטבעיים שמתעוררים לרעה, כן יש אביר לב, שמתקומם נגד רגשותיו הטובים שנוטים מעצמם לדרך טובה ע"י מקרים טובים שמזדמנים לו, לראות בגדולת התורה ויקר ערך השלימות האמיתית.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳

אמרו זה נגד ריבוי הפעלים וקיבוצם. לשלימות של הרבות פעלים לחדש דברים טובים ומתקיימים באומה צריך איש שיהי' גבור הנפש בפועל ומשתמש בגבורתו, תחילה בהנהגת עצמו, בדרכי קודש מופלאים. הוא יצלח לחדש פעלים טובים שצריך לזה גבורה ואמץ נפש. ומי שלא בא לתכלית מעלת הגבורה בהנהגת עצמו ברום המעלה לא יוכל לעמוד להנהיג עם שלם, ולהעמיד בהם פעלים חדשים....

ברכות פרק ג׳ פסקה י׳

ולגבי גודל התפשטות כח החיים של הצדק והטוב שבצדיקים, נקראו הרשעים בחייהם מתים. שרגשותיהם המה הרגשות כהות ודלות, מתעוררות רק לפי מזג הגוף, שהוא עם כל חזקו חלש ורפה, נגד עז הנפש החיה וקיימת לעד ומתגברת באורה אור אלקים חיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ב

אע"פ שהוסכם שהכוחות המשיגים עניני החושים נשארים קיימים, מ"מ אין זה הקיום נוהג כ"א בהכוחות שהם מעלות לנפש המשגת ומקנים לה יתרון. אבל אותם הכוחות שהם חסרונות, באים מחסרון החומר בחיים, אין נכון שישארו המה. ע"כ באשר שלימות האדם היא שלא ישים לבו כלל לכל הדברים אשר ידברו עליו, ע"כ כח המרגיש הזה לא ישאר כלל. והנה יש ספק, אם שלילת הרע יש בה שלימות יתירה אילו לא הי' הרע נמצא כלל, או שהרע נמצא מהכרח החומר, כדעת הפילוסופים, והחכמה האלהית נתנה עצות ויכולת לשוללו, אבל אין לומר שבשלילתו הוא מעולה ביותר מאלו לא ידע רע. ע"כ להאומרים ששלילת הרע שנמצא אינה מעלה, ומי שלא יכיר הרע עדיף טפי, לא ישאר כלל הכח המכיר בענין הדברים שמדברים עלי' לגנות, כי למה לנפש להשאר בכח רע. ולאומר כי שלילת הרע היא שלימות נוספת על אי היותו כלל במציאות, יותר נכון וטוב לנפש בהיות נשאר בה הכשרון לדעת את אשר ידברו עליה. ושלימות הסבלנות שהיא שלימות לנפש, תשאר עי"ז להראות פעולתה בשלילת הרע של ההתפעלות ממה שזולתו מדבר עליו, ע"כ ידעי ולא איכפת להו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ה

מצב השכל אינו עומד על תכונה אחת בכל אדם גם בחכמים, כד' הרמב"ם שהברקים באים ושבים, וה"ה תכונת המוסר ואור הדעת. ע"כ נמשלה שעת חוזק הנפש ושלימות עיונה לפי טבעה בטבע החכם, יום, ועת התגברות הטרדות והדברים המאפילים את השכל, לילה. ע"כ אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, בשעת התקדרות ארחות שכלו, אל תהרהר אחריו ביום, כי תיכף כשחוזר לאור התורה ודאי עשה תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ז

העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבל(ו)ת נפש אחת מזולתה ע"י קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהי' חזקה ולא תהי' מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה. ויש בזה שני ענינים, האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. ע"כ על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן. וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו עז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.

ברכות פרק ד׳ פסקה י׳

הכוחות הנדרשים למנהיג

שיטת ר"ג להגדיל [הרבה] את ערך הנשיאות יותר מכבוד ת"ח פרטיים (הרבה), יש לה מקום לענין הנהגת העם שאינם מוטבעים במדות טובות מטבעם, שצריך כח ועז של שלטון להנהיגם. אמנם המוטבעים במדות יקרות וישרות ממורשת אבות, מצדם יאתה להגדיל ערך ת"ח הפרטיים, כי יכירו כח התורה מאהבה בלא הכרח.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ו

ציור הנפש צריך להיות לפני התפילה, כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות הרחוקים ממושגי השלימות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים, ובזה תוסיף הנפש אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמיתי הזה והתפילה דומה עליו כמשא, עד אשר מתכונת התפילה, הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, כי צריכה לבא מצד הרגש פנימי, ולא מצד קביעות של חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה למשאוי.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

יציבות בעבודת ה' גם במצבים של קושי להתרכז

מעומד מורה שתהי' ההשתדלות שלא תפעל עליו הנדידה שום פיזור הנפש במה שנוגע לעבודת ד'. ור"ש אמר שזהו דבר נמנע, אלא שצריך להשתדל שעם הפיזור וטרדת הנפש יקיים "שויתי ד' לנגדי תמיד" ולא יט משום מדה נכונה. ע"כ אפילו מהלך, שעם שיש בהילוכו פיזור הדעת, עכ"ז בהתפללו נוכח ד' פניו. ע"כ בהיות שעמד ר"ח, אר"ש אוקמן נמי לדידי ואצלי, כי מהיות טוב א"ת רע. כי אף שסבר שהוא נמנע מרוב בנ"א, מ"מ הבקשה היא ודאי שלמה והגונה שיהי' האדם גבור בנפשו וחי בעבודת ד' בחוזק נפש, עד שלא יפריעוהו כל נדידה וטלטול מתכונת נפשו הפנימית וזכותה, ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב" .

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ו

הכרח נצחיותם של ישראל ושא"א כלל שתופר ברית ד' אשר עמהם הוא דבר בטוח ג"כ מצד דרך ההשלמה האנושית שצריך עמה הבטחה אלהית נבואית, וצריך שתעמוד ההבטחה האלהית במעמד בטוח שלא יזיזוה כל דבר שבעולם. ואם אחרי כל ההבטחות עוד לא תהי' האומה בטוחה בבחירתה, אז הלא תתבטל לעולם אפשרות הבטחון בהבטחה אלהית. א"כ לא יוכל לעולם שיבא המין האנושי לשלימותו, שצריך לזה אומה מיוחדת בהבטחה אלהית ברב עז לעמוד בפני כל נסיונות החיים. א"כ עכשיו שבטלו ההבטחות הנאמנות מה אומר אליהם, איזה דרך יש כאן להבטיח גוי חדש כערכם שיהי' קשורם אמיץ ומובטח. וזאת היא ראיה נצחת שהחפץ העליון הוא בקיום ההבטחות הנאמנות, ולא תועיל אפילו הבחירה היותר רעה לבטל עצת עליון, "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" .

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב

מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה". כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות הנפשיים ומלוי אורה בנפש. כמו כן כל דרכי העבודה הם מיוסדים על פרישות ממותרי הגוף והשליטה הנפשית להנהיג את הגוף וכוחותיו ע"פ השכל האמיתי, אבל עם זה תעז החכמה לחכם ו"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". וכמש"כ "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", וכד' הר"י בשע"ת בזה להרחיב נפש האדם ולאזרהו שמחה ממעשי ד' הגדולים משמחי לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן...ועוד יש ב' ציורי סרבנות דומים לשאור ומלח. יש סרבן שעושה הצעות במתינות רבה, מפני שכ"כ הוא חזק בנצחונו עד שלא לבד בשעת חום ההתרגשות יחפוץ לפעול דעתו, כ"א בכל עז ובכל עצות מרחוק. הוא דומה לשאור, שבמיעוטו יתקן הרבה ויהפוך באמת הרבים לדרכו הטובה ובהוספת המדה יקלקל הרבה, כי השאור הוא פועל ג"כ בהמשך הזמן. ויש סרבן דומה למלח, פועל רק בשעת התרגשות לבבו מיד, כמלח שתיכף בנתינתו לקדירה פועל הטעם, והוא ג"כ יפה בשעה הראוי' כשנראה שאין מקום למתינות, ומפסיד מאד כשהוא מפריז על המדה, דהיינו שהענין דורש סרבנות דשאור במתינות והוא משתמש בסרבנות דמלח. ע"כ "ועת ומשפט ידע לב חכם" להשתמש בכל צדי הסרבנות בזמנה וכמדתה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג

ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שבקשתם ראויה שתהי' רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד

העמידה בתפילה ולאחריה, כמבטאת את החיזוק הנפשי

אם נאמר שדיה מעלת התפילה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, כי ההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה, ואח"כ אמנם יאתה לו העמידה כי חלק רשום מפעולת הכה"ג על העם להשלמתו הרוחנית תלוי בהנהגתו הפרטית הנפלאה בקדושה וחכמת אלהים אשר בקרבו, כדברי הכתוב "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון", ע"כ ראוי שיתן יד למצבו הפרטי בתפלתו, וככל [מצב] פרטי צריך גם הוא, גם מדת חוזק הנפש להרים קרן ביראת אלהים. אבל המלך, כשיכשיר את עצמו לשאוף בתפילתו רק המעלה העליונה הלאומית, לא יתכן להבדיל בין ברכה לברכה, כי התכלית הכללית נערכות לעומתה כל הבקשות כחק בקשה אחת, והשגת מבוקש ההנהגה של המלוכה בשבט משור וצדק, לא נתנה כלל להיות נלמדת מחייו הפרטיים של המלך כ"א בחק הנהגתו את המלוכה. ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ד' " .

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

ולר"י לא היתה נמצאת כ"א התעוררות הטבעית לכל צרכי הגוף ולא היתה מתערבת עמה הדעת, ע"כ היתה תמיד במדתה הנכונה כי הטבע נאמן במלאכתו ולא ישנה תפקידו לא יוסיף ולא יגרע, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והי' אז ראוי שמאכלו העקרי יהי' בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת, וכאשר אמרו דורשי רשומות שהי' סוף העץ הדעת להיות ניתר לאדם, שאחר שהי' קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא היתה הדעת שנמסכת בזה מקלקלתו כ"א מוסיפה בו עצמה והוד, והי' ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות ג"כ הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, ג"כ בלא עמל. והי' מין אילן, והעמל ישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

האומה צריכה להיות עם עוצמה צבאית של התקפה ("רכב ברזל") והגנה ("בריחי ברזל"), וחיילים חזקים ("שרירי ברזל"), כדי שאומות העולם יישמעו לנו בדרכי שלום ללא צורך להילחם

ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" .

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם תהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"ת: יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו' .