"והנה הקצח יש בו ריח וגם טעם, אמנם ריחו אינו ריח כריח הבשמים שהוא מפנק ומעדן את הנפש, דבר שהנשמה נהנית ממנו, כ"א ריח גשמי כריח המאכל. וחשב מזה שהרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב, וע"ז הקשה שהרי הוא אחד מס' סמני מות כו', שהצורה הגשמית וההתרגשות הרוחנית בענינים הגשמיים הוא דבר המפסיד מאד, ומנפש ועד בשר יכלה. ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״גהעתק