"אמנם עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שיתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו ע"י עזבו אורח ד' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כח היגון ראוי שיהי' לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה כ"א בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות נפש, יבאו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ד' אשר רוחק ממנו. אבל האנחה היא מתפרצת ותוכל להתפרץ בכל עת, וביותר בעת הראוי לשימוש של לב אמיץ, ואינה גומרת ענין בחשבון ודעת עם עסקי המחשבות המדכאות, מזה ראוי להתרחק.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״זהעתק