"אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי זה המצב תכונה נפשית, ע"פ המשאת נפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא עודנו לא הוכשר להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״סהעתק