הקדמת עין איה עמוד ט״ו
והנה במשנה תורה נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת", ובעזרא נאמר "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון, ע"פ הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא....
הקדמת עין איה עמוד י״ז
ההבדל בין דרישת הפסוקים בזמן משה לדרישתם בזמן עזרא, כהכנה לקראת הגלות
ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב
מטרת בקשת משה רבנו שהשכינה תשרה על עם ישראל ולא על אומות העולם
אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזו אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושית האצורה בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיהי' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות: האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה, והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה
נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ו
מעלת השגתו הרוחנית וגבולותיה
בהשגות המופשטות, ביחוד באלהות, ישנם שני דרכי עיון: האחד, האמיתי מצד עצמו, כמו בכל מחקר חושי, והשני, האמת כפי ערכה אל שכל המשיג. והנה באמת התורה כולה נערכת כפי ערך שכל המשיג כפי המקבל, כי כל הטוב המוסרי נובע רק מהשגת זאת האמת, והאמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל אין זה בגדר השגה, ועל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". ע"כ כינו בזה התפילין למשל, בהם נאמרים דברי בינה, דברי אלקים חיים, אבל אין להם יחש אל האדם, מי מקשרם אל האדם שיפעלו עליו - הקשר של תפילין. כך ההשגה המופשטת נקראת בשם תפילין, טוטפת. וההשגה המגעת לשכל [נקראת] קשר של תפילין. ויותר יש להעמיק כי ההשגות המופשטות ודאי יש ערך ידוע לאמתתן מצד עצמן עם אמתתן ביחש המקבל, ומעלת השגת משה רבינו ע"ה, היתה שהודיעהו השי"ת גם אותו היחש והקישור שיש באלו ההשגות ואיך הן נערכות זו אל זו, אבל עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה, וזהו "ופני לא יראו" .
ברכות פרק א׳ פסקה פ״א
להורות שאין כילות בחוקו מלהיטיב לכל המוכן, רק צריך שיהי' המקבל מוכן. וכיון שיצא דיבור לטובה הרי המקבל מוכן, א"כ לא יתכן שלא יתקבל הטוב ההוא. ומזה נלמד שהוא דוקא בתנאי כזה שאין חסרון מילואו גורם שינוי בהכנת המקבל, כמו נידון דהכא, של "הרף ממני", דאע"ג דבטל משרע"ה את הדבר בתפילתו, אין זה גורם מיעוט הכנה לקבל הטובה, אבל התנאי של הכשר המעשים, הרי הוא תנאי עיקרי בהכנת המקבל, ודאי צריך שיוכשר לכך.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד
מ ידותיו המולד ו ת של משה רבנו, בשונה מדעת מי שכתב אחרת (עי' תפארת ישראל, סוף קידושין). מדרגתו הרוחנית עוד יותר ממה שהוכן מתחילתו
יש אדם שתכונותיו בטבע יפות הנה, והוא א"צ עמל ללכת בדרך טובים. איש כזה לא יתלה השלמות בעצמו, כ"א יתלה שזכו לו אבותיו, במה שהנחילוהו תכונות טובות, ומי שתכונותיו אינן משובחות בטבעו, רק שמתגבר וקונה לו מדות ותכונות טובות, לפי הרגיל, יתלה בזכות עצמו שהרי הוא עמל ויגע עד שהשיג התכונות החמודות. אך לפי האמת מי שנולד בתכונות בלתי מעולות, ע"כ יש בו כח מתולדה, צפון מאבות אבותיו, במה שהתגבר על תכונותיו הרעות, וכד' הכוזרי שהסגולה תתעלם ברשע ותתגלה אח"כ בבן צדיק, א"כ לפי האמת יש לתלות לו בזכות אחרים. ולעומת זה מי שנולד בתכונות יקרות, ע"פ רוב יתגבר ללכת בדרכי ד' לעשות טוב וישר למעלה מהכנתו...ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית.
ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א
יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו. והנה רוממות המעלה הזאת היא נפלאה. מצאנוה באדון הנביאים, שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"....
ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז
מדרגת תפילתו על עצמו לעומת מדרגת תפילתו על הכלל
התחלת ההכנה לתפילה היא שתהי' דעתו צלולה כ"כ באופן שיוכל לשפוך שיחו לצרכי עצמו להושע בחסדי ד'. והמדה האמתית היא שיתרומם כ"כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיות כ"א לצרכי הכלל, וע"י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט. אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א"א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע"כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד' ", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ"א ברגש חזק מאד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". ובשכבר הימים ביארתי ב"ה, שההשגה הרוממה שבאה לגדולי הערך הקרובים אל ד' בתפילה, תבא כערך כל השגה אלהית, להתבונן במה שהורשה ולהמנע מלהלך בגדולות במה שהוא מופלא משכל האדם. ושתי הידיעות הנה שלימות לאדם, אלא שהצד הראשון הוא המחייב והצד השני הוא שולל. פועל [ת]תחונן יבוא מגזירת חן, ומציאת החן תורה על השגת איזה דבר בגדר חיובי. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך". החילוי יצייר הרעידה וההגבלה לעמוד בתחום השגתו שלא להרוס יותר, "ואסלדה בחילה". וקרוב להוראת "חלל", על המקום הריק המשולל ממציאות. ע"כ אמר מר שיוכל להתבונן במה שהורשה. ומר אמר שיוכל להגביל שלא להרוס במה שלא הורשה. ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפלת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה, "ואתחנן אל ד' ", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו" .
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ב
משה רבינו בהשוואה לאהרן הכהן ושמואל הנביא
כבר ביארו חכמים ז"ל בסנהדרין שהי' משרע"ה אומר יקוב הדין את ההר ואהרן הי' רודף שלום. הכונה, כי תוה"ק היא מכינה את הסיבות לקיום השלום בישראל ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם. וכן דרכה של תורה בכל דרכיה, להזמין הסיבות הראויות אל התכלית היוצאת, כדברי הרמב"ם במו"נ בשלישי, שכך היא מדת החכמה האלהית להכין הסיבות והשלימות באה על ידן, אך עכ"ז נמצא שצריך התעסקות ג"כ בהוצאת התכלית מן הסיבות שהכינה תורה. והנה משרע"ה שהיה מיוחד לתורה, היתה מדרגתו בעיקרה לחזק הסבות שמביאות את התכלית ומהן התכלית באה. ואהרן הי' עסוק להביא את התכלית עצמה, ע"כ הי' רודף שלום שהוא התכלית והחותם של כל הטוב והאושר הכללי והפרטי. אמנם הי' מוכרח להיות חלוק הדבר בראשית ההנהגה, אבל אחר שכבר נתנה תורה, בקשה שיהי' כולל שמואל ב' המדרגות יחד, להתעסק בשלימות הסבות של שלימות האומה ולהיות ג"כ עסוק בהוצאת התכלית מהן כמדת משה ואהרן יחד.
ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב
ביאור הלשון האמורה במשה רבנו "תפילה אל ה' ", וביאור דברי חז"ל שמשה רבנו "הטיח דברים כלפי מעלה"
לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם, והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל אל אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו. וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון "מתפלל אל ד' " יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל. והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. (דברים ט' כ"ו) "ואתפלל אל ד' ", דרשו חז"ל לקמן עמש"ש ב"ה.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״א
המנהיג צריך שיהי' נערך על המונהגים. ע"כ אע"פ שבאמת נשגבה ונעלה היא נפש המנהיג מהעם מעלות נפלאות רבות, אבל מ"מ איזה ערך ראוי שיהי' ביניהם. ע"כ בהיות ישראל במעלה עליונה קודם החטא, היתה מעלת משרע"ה נשגבה מאד. אבל משחטאו, כבר לא הי' ראוי להנהיגם אם יעמוד במעלתו, כי לא יוכל להשפיל עצמו להנהיג עם שפל בערכו. ע"כ הוכרח לרדת מגדולתו לעמוד במדרגה נמוכה מאותה שעמד עליה תחילה, כדי שיהי' ראוי להנהגה של העם במעמדו הנמוך.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ב
הכונה, בירידתו חשב שכבר אבד ג"כ מערכו העצמי בשביל נפילת ישראל. כי יש פרנס שעיקר גדולתו איננו כ"א מפני שהוא בא מכח הציבור, וכפי ערך מעלת הציבור תתרבה מעלתו אבל מצד עצמו אין לו ערך גדול, ויש פרנס שמעריכין אותו אל הציבור רק מצד יחוסו אליהם בהנהגה, אבל מצד עצמו הוא נשא ורם גם בלא ערך הציבור שהוא בא מכחם. כן משרע"ה חשב, שבאמרו ית' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, היתה שערך עצמי אין לו, א"כ באיזה אופן ידבר ואיך ישא פנים, והכלל שבכחם הוא בא אבד ערכו בשעה זו. אמנם כיון שאמר לו "הרף וגו' ", הודיע שרק מצד יחוסו אל העם אבד מעלתו אבל מעלת עצמו בעינה עומדת, ככחו אז כן כחו עתה, א"כ ראוי לו להתאמץ בתפילה גם בשעה שישראל נפלו הרבה מערכם.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ג
לבד מה שהי' משרע"ה צריך לדעת כי מעלתו גדולה היא גם בהשפל מצבם של כלל העם, הי' צורך ג"כ לדעת שלגדולתו הרוממה יש בכ"ז איזה יחש אל הכלל כולו אפי' בשעת קלקלתם. כי הם ראויים עכ"פ שישובו באחרית להתרומם למעלה עליונה עד שיהי' ראוי להיות מנהיגם גם לפי ערכו הגדול, ומצד זה יכולה זכות תפילתו להגן בעדם. וזה ביארו במשל שנודע להאוהב שיש איזה יחש בינו לבן המלך, ע"כ עמד והצילו. וקשר התפילה פעלה על הנפש להתאמץ ג"כ לרומם את המצב הנשפל, לאחה את הקרעים ולתקן מה שנתקלקל. רק שהי' צריך ע"ז בירור מדבר ד' כי ראוי העם לקבל תיקון ושעוד לא אבד נצחו וישוב לפרח ולחדש ימיו כקדם.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד
יסוד הדבר, שכאן נפגשה סתירה בהתחייבות חק ההנהגה, שמצד ישראל שכבר אבדו בזה הרבה מערכם עד שלא היו ראויים לאותה המעלה שכיוונה בהם ההנהגה האלהית היו ראויים לכליון, כדי שע"י זה ההעדר יבא עם שלם ומוכשר לאותו הטוב הראוי להיות לפי הכונה העליונה. אלא שמשרע"ה עמד בפרץ, וע"י כחו הגדול שהתאמץ להנהיגם ולרוממם גם משפל מצבם, עד לסוף שיזכו לבא להמעלה העליונה העתידה להם, דבר זה עיכב את המהלך שהי' ראוי לפי ההנהגה האלהית מצד עצמה וממילא אי אפשר שיבא עליהם כליון ח"ו, באשר יש להם תקוה להיות מתוקנים. והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם, שאף בשעת הקלקלה היותר נוראה שראוי כבר מצד סדרי ההשגחה לבא לכלל תיקון של אנשים שלמים הראויים לבסוף לתכלית הטוב, שיגזר כליון חרוץ מצד העם שקלקל מעשיו הרבה עד שאי אפשר לו כלל שיתרומם כ"א שירד וישפל מטה מטה. אמנם כ"ז הוא רק מצד כללותו, אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו" .
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה
טעם שמשה רבינו סבר שעם ישראל לא יכול לקום על ידו, אלא רק ע"י האבות הקדושים. כגודל חוזק הקנין הרוחני בשורשי האומה, כך יהיה חוזק הרושם עליה לדורות. דביקות האבות במידותיהם הקדושות, והשפעתה על הטמעת המידות באומה. אצל אבות האומה חשוב יותר רושם המידה בנפש, ואצל מנהיג האומה חשובה יותר השתכללות כלל המידות, ולפיכך עדיפה העמדת האומה דווקא ע"י האבות הקדושים. יכולתו של משה רבינו לתקן את מצב האומה לאחר חטא העגל, היא רק מכח השפעת האבות הקדושים על תכונתה
יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד. ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' תחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ו
ביאר שאי אפשר שלא תקום ישועתן של ישראל, אע"פ שהושפלו כ"כ עד שאי אפשר להם להתרומם ע"י עצמם כ"א ע"י השתדלות נמרצה מצד משרע"ה, בשני מופתים. המופת האחד הוא מה שאמר ומה כסא של ג' רגלים, שהכונה שמוכרח הדבר שנצחיותם של ישראל תבא דוקא מכח שלשת האבות, בהתפשטות המדות הטובות העקריות בתור עם שלם קדוש לד', ולא ע"י חלק אחד מביניהם, אפילו אם יהי' רשום ונעלה באין ערך. והמופת השני הוא מצדו בעצמו, שהדבר מוכרח שיוציא מן הכח אל הפועל את שלימותו לטובתן של ישראל בשעה שהם צריכים לכך וא"א כלל שישאר לנצח דבר של חסרון שלימות, שאין לך בושת פנים גדולה מזה. וכיון שבידו לרוממם ולהשיבם לאיתן מעלתם איך אפשר שאתרצה להזניחם בשביל שתצא הגדולה ממני. ומזה עצמו השכיל לדעת הכונה העליונה, שהיא רק להורות עד כמה גדול השבר ועד כמה נחוצה היא ההתאמצות לרוממם אחרי נפלם נפילה איומה ונוראה כזאת.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ז
הורה שכ"כ גברה ההשחתה, עד שבהשתדלות להחזירם למצב טוב והגון הראוי להתקיים ולבא לתכליתו לא יבא ע"י השתדלות ממוצעת שראויה למנהיג גדול לעבוד כפי כוחו, כ"א צריך כעת שתהי' העבודה בהחזרתם למוטב יותר מכפי הכח הטבעי. ע"כ היתה התפילה בזה עוברת גבול הכוחות הטבעיים שבגוף עד שהוחלה.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח
המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, הוא הבריאות. אמנם כשיצא פרט אחד מהסכמתו אל הכלל בגוף, נפרע הסדר ונעשה חולי. שלימות ההנהגה העליונה היא לשכלל את המציאות, ואם ישחת עם עד שלא תהי' ממנו תקוה נשקפת לטובה, יהי' עובר ובטל, ותחתיו יקום עם מתוקן ומשוכלל, הקרוב אל השלימות האנושית. והנה ישראל אבדו ההכנה למעלתם, ומצד ההנהגה העליונה הרוצה בטוב, הי' ראוי שיבאו ישראל לתכליתם, ועל ידם כל המציאות, לא באמצעות הסיבות הרעות והגליות והצרות, שכתומם באו עלינו לצרף סיגינו. וכאשר ההנהגה העליונה רוצה בטובת היצורים, הי' ראוי לכלות אז המושחתים, ולהוציא עם שיבא לתכליתו בלא רוגז ומצרי שאול נוראים, זאת היתה לפי שלימות ובריאות ההנהגה. אבל משרע"ה נתאמץ בתפילה שלא ימח שם ישראל מגוי, ואף שנפלו הרבה ממעלתם, עד שכדי להגיע לטהרתם הנועדת להם צריכים הם כעת לדרך ארוכה וחשיכה, מלאה צרה ויגון של גליות וצרות רעות ומרות, וכל אלה הן כערך חלאים בגוף לעומת שלימות ההנהגה שהיא מתנהלת להוציא לאור החיים עמים הנהנים מחייהם ויושבים במנוחה על אדמתם, ואם אינם ראויים לכך, לאבדם ולהושיב אחרים תחתיהם. אבל להטפל בעם שהשחית תעודתו, שהי' יכול לבא אלי' בנקל, ועכשיו הוא צריך מירוק עצום ויסורין נוראים המעוררים השתוממוח נפלאה, במשן דורות רבים, זהו נקרא ביחש ההנהגה המתיחסת להקב"ה בשם "חלי". ואמר "חלותי, היא שנות ימין עליון", ובזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרעי.
ברכות פרק ה׳ פסקה ס׳
היחס בין מדריגת משה רבינו למדרגת עם ישראל בדור המדבר. אהבת משה רבינו לעם ישראל
משרע"ה הית' תכלית נשגבה לחייו מצד עצמו ושלימותו גם זולת מצבם של ישראל, שע"כ הי' ראוי להעמיד ממנו אומה שלמה כישראל. אבל מפני אהבתו השלמה לישראל הסכים בעצמו שכל שלימותו לא תהי' כ"א להשתמש בהם לטובתן של ישראל ולא מצא לנפשו תכלית לחייו בלא ישראל. ובזה נוסף על מעלתן של ישראל גם אותו חלק השלימות הגדול שהי' לו ע"ה מצד עצמו, שהי' גבוה מערכן של ישראל ונחשב ג"כ מצורף להם. ע"כ אע"פ שהי' ראוי מצד עצמו לחיות עוד, גם לעבור אל הארץ, אבל מתוך ששם עצמו מצורף לישראל, והם לא היו ראויים להנהגה נעלה כהנהגתו של משה כשיכנסו לארץ, ע"כ הי' דבר מוכרח שימות במדבר. וכ"ז בא לו מטהרת רצונו לטובתן של ישראל, וע"ז אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לתורה ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון" אלו סתרי תורה, כדברי חז"ל בפסחים. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה [ה]זה של התורה, אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה (ישתמש) [תשמש] לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, וגם נפילת ערך, "מיתה" תקרא לפי האמת.
ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג
עצמות נקראו בשמן על שבהן נצטמצם כח החיים עצום מאד אלא שההרגשה שבהן מעוטה, ובשעה שכבר אפס כח החיים הטבעיים מכל הגויה עודנו שוכן בעצמות. וזה יובן בכל כח השוכן צפון מאד בתוך תוכו של החי ואינו מורגש כ"א ע"י כח מעורר עצום מאד, ראוי שיאמר שבא מהעצום בעצמות. והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה, שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב. ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.
ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ט
השיג תחלה בשכל שאוה"ע יאמרו כן ויהי' עי"ז בסוף הימים עיכוב להשלמה האנושית, ואח"כ השיג עי"ז בנבואה, וזהו אשרי תלמיד שרבו מודה לו, שהיא מעלה גדולה להשיג בשכל ההשגה האמתית הבאה בנבואה. ואולי בדברי משה נכלל רק האפשרות שאוה"ע אולי יאמרו כן, ואין ראוי לעזוב שלימות העולם במצב בלתי בטוח אע"ג דליכא ספיקא קמי שמיא מ"מ הבחירה חפשית היא. ואמר הקב"ה שהדבר ברור שודאי יאמרו כן, א"כ נתוספה הידיעה בעתיד זה למשרע"ה ע"י הנבואה. וזהו כדמיון תלמיד שרבו מודה לו, שמ"מ משפטו של התלמיד מסופק הוא בעיניו, וכשרבו מודה לו הדבר מתברר לו ביותר.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״א
והראי' ממשה חשובה מאד, שהוא ע"ה בהשגתו הגדולה הי' ודאי בטוח שלא יבא לחשוב צד התפעלות ושינוי רצון בחק השם ית' ע"י התפילה, מ"מ הרבה להקדים שבחו להורות מן הכח אל הפועל אמתת הדעה הראויה להיות רשומה בלב ע"י התפילה. וק"ו כל האדם כוזב שאפשר לו להיות טועה בדיעות כוזבות שראוי להקדים מה שירומם נפשו ויעמידה על הציור האמיתי.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב
נפש הצדיק ראוי להוקירה מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים שהם תולדותיהם של צדיקים המסובבות ע"י פעולותיה, ויש עוד ערך יקר הסגולה של הנפש הזכה מצד עצמה, המוכתרת בקנין המדות הטובות והמושכלות האמתיות, ויתרון הסגולה הוא גדול מאד ונשגב. והנה התגלות הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא ע"פ מקריה, מתגלה בהתפילה הזכה ושע"כ נקראת שפיכת הנפש "ואשפוך את נפשי לפני ד' ". ע"כ הורה שמעלת הסגולה של יוקר הנפש הגדולה מצד עצמה היא עולה ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים שהם המעשים טובים, שהם כדמות מקרים לנפש טהורה וזכה. וראי' ממשרע"ה, שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו, והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור "אל תוסף דבר", מכלל שהוספת הדיבור היתה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים טובים הי' עולה משקל יקרת הנפש הקדושה מצד עצמה בהתאמצה לכוין משקל יקרת קדושתה אל מרכז המבוקש. וזהו דסמיך ליה "עלה ראש הפסגה", להורות שכשם שמה שהי' פועל ע"י הוספת התפילה הי' חוץ מהמדה של משקל המע"ט, כן מה שנעשתה מקצת הבקשה ג"כ הוא ע"י כח התפילה, שהוא בא מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי שנעלה ממקריה.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ז
הוראת "אל ד' " בתפילה כתבנו לעיל שאינה מצויה מפני עומק העיון שבהוראת לשון מתפלל בדרך התפעל, ובמקום שבא זה הלשון ראוי הוא להדרש. ובאשר הרבה להתפלל על דבר אחד מורה שבהרבותו להתפלל השיב גם את העיונים המורגשים ברגשות הנפש להיות שכליים גמורים, ומתיחס הלשון התפלל עם לשון "אל ד' ". אמנם יסוד הלימוד הוא שאף אם יתפלל האדם על איזה דבר, אף אם יונח שתפילתו עשתה פירות ונתקבלה, מ"מ טובה היא שיתפלל על אותו דבר הרבה פעמים באריכות. מפני שבכל ענין יש צדדים הרבה ואופנים שלמים שיוכל להיות מעלות ע"ג מעלות בכל טוב ושלימות מושגת, ע"כ תועיל כל תפילה להשיג מדה יותר שלמה מן הטוב הרצוי. והראיה גדולה, שהרי משה רבינו התפלל כבר בארבעים הראשונים, גם נענה תיכף בשעת מעשה כדכתיב "וינחם ד' על הרעה וגו' ", ומ"מ הרבה להתפלל בארבעים אמצעים ואחרונים, וכתיב "וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ד' השחיתך", מוכח שהוסיף רצון ע"י אריכות החפילה. ומזה שמענו שהמאריך בתפילתו לעולם מועיל הוא אע"פ שכבר הושג המבוקש בכלל בתפילה הקצרה, לעולם תוסיף התפילה שלימות בדבר זה המבוקש עצמו ואינה חוזרת ריקם כ"א היא מביאה פעולה טובה ורצויה.