מצוות

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

סיבת תיקון תקנות וגזירות חז"ל. ביאור למה גם כשבטל הטעם לא בטלה התקנה

והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

הדרך להגיע לחיבת המצוות. משמעות גדול תלמוד שמביא לידי מעשה

וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות....

הקדמת עין איה עמוד כ׳

רק מתוך נאמנות לפרטי התורה, אפשר להיות נאמן לרוחה הכללית. הירידה של המעשים תגרור גם ירידה בדיעות

עם דרכי בביאור להרחיב רעיונות בדברי חז"ל, לא הרחקתי מעל פשטן של דברים, בפרט בדברים הנוגעים לעקרים בתורה ומוסר. כי רק בזאת תצא לנו תכליתנו הרצויה, כשנדע להשלים בין שני חלקי המאמר, הפתוח והסתום. המאמר-הפתוח ימצא לנו בכל דרכיו רק אם ימצא המאמר-הסתום את מקומו הראוי לו. הדברים נוגעים לצורת דברי חז"ל בתוכנם הפרטי והכללי ובכלל התורה. מהמאמר-הסתום תצא תורה למעשה, המצות החקים והמשפטים, דברי ד' ועדותיו. רק כשיהיו נשמרים כל אלה ע"פ העולה מהמאמר-הסתום, יהיו הדברים מאירים ושמחים לפתח שערי צדק במאמר הפתוח. ובעונינו מעת שנתקלקלו המעשים נתחלפה השורה, פתוח שעשאו סתום וסתום שעשאו פתוח שניהם פסולין. פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא (עמ' כא - ) יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

דקדוק המצוות. יחודיות עם ישראל בקיום המצוות והשפעתן עליו

...שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה. והדברים מגיעים בכלל לעבודת ישראל הכללית והפרטית, עבודת התורה במעשה, המיוחדת לישראל, בכתרה של תורה שזכו בה. ע"ז נאמר "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". אמנם דעת ד' ועזו, ע"ז נאמר לאברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כשהדברים מתוקנים כראוי צריכים ישראל להיות מוגדרים בחומת ירושלים, "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון, כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך". ומסיק "מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול (עמ' כב - ) הזה", ויתאוו להשכיל אל עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם.

ברכות פרק א׳ פסקה ד׳

האם יש במציאות דברים של רשות שהם לא מצוה ולא עבירה. חילוק בעניין בין בכח לבפועל

נראה לתן רמז במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, אם יש לעמוד על זמן בין השמשות, או שאין שיעור מורגש כלל לבין השמשות. וי"ל ע"פ דברי חז"ל במדרש, "ויקרא ד' לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים, ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים". והנה בחובת הלבבות חקר אם יש במציאות ענין ממוצע בין מעשה המצות לעבירות, והחליט שאין ביניהם ממוצע כלל, שהרי ההכרח הוא מכלל מעשה המצוה, והמותר נכנס בשער האסור. אמנם יש לדון בדבריו ז"ל. ומדברי הראב"ד בשער הקדושה שבספר בעלי הנפש, משמע שיש מציאות ג"כ לדבר של רשות. וי"ל שזה רמוז ג"כ בענין מחלוקתם הטבעית, שכיון שלילה רומז למעשיהם של רשעים ויום למעשיהם של צדיקים, א"כ בין השמשות, שהוא הממוצע בין יום ללילה, רומז על עניני הרשות. ור"י ס"ל שיש במציאות עניני רשות כדעת הראב"ד, ע"כ נותן הוא ג"כ שיעור מוגבל לבין השמשות, ור' יוסי ס"ל שאינו במציאות בפועל דבר של רשות, שאינו לא ממעשיהם של רשעים ולא ממעשיהם של צדיקים, כ"א בכח, ע"כ א"א לעמוד עליו, ונגד זה ג"כ א"א לעמוד על זמן מורגש, שאינו מן היום ומן הלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

כי הנה חז"ל למדו אותנו, ע"פ "באלהים נעשה חיל", שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והם מקדישין ומוסיפין כח בעליונים, ע"י תורתם ועבודתם, והלוכם בדרכי השי"ת והדבקם במדותיו וידיעתם את שמו ית'. וכל מה שהם מוסיפים מעלה, מוסיפים העולמות שלמות לעומתן. והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: הא', הוא שלמות העבודה בפועל, לקיים כל מצות השי"ת ולהשמר מכל אשר הזהיר. והב', הוא שלמות המדות ללכת בדרכיו ית', אשר ע"פ דחז"ל שאמרו חסידות גדולה מכולם, מדת החסד היא הכוללת כל המדות הטובות כולן, שהרי עצם חסידות נגזר מחסד, וכמו שביאר בזה החסיד במסילת ישרים. הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה. ונמצא שיש בכלל ידיעת התורה שני פנים: האחד לצד מטה, שהיא שקולה ככל המצות המעשיות ומביאה לכולן, והשני, שהיא פועלת פעולת ציור המושכלות האמיתיות בנפש, שהוא שלמות הנפש, שהרי משפטי השי"ת אמת וכשהם מצטיירים בנפש היא מתעטרת ומוסיפה כבוד וקדושה. הד', הוא החותם והתכלית של כל שלשת המעלות הקדומות והפרי היוצא מהן, שהוא לדעת את השי"ת, כדי להגיע לאהבתו ויראת רוממותו ולדעת דרכיו ית' שהוא תכלית שלמות האדם...ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה...ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר. ע"כ כאשר העיקר בידינו, ששורש השמחה והשלמות הוא ממעשיהם של ישראל ושלמות קדושתם, וכבר אמרו חז"ל, בירושלמי ר"ה, ע"פ "ישפוט תבל בצדק", כשהקב"ה דן את ישראל דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים במצות, א"כ עיקר שלמות העבודה בכללה וכל חלקיה, אינם כ"א ביום, והלילה ניתן להחליף כח לעבודת היום, וכמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. לזה שם הקב"ה חק בטבע כל הנמצא, שיהי' מוגדר בגבול, והסיבה שמוסיפה שלמות תהי' קשורה במסובב ממנה, בקשר הזמן. ע"כ מוסיפים העליונים שלמות בציור הלילה, בתור מקבלים מכל מעשה עבודת ישראל בכל חלקי השלמתם, בכל היום...והמדה הנוהגת ברוב עם ד', היא שיעסקו במצות התורה ותיקון המדות, וחכמת התורה הנגלית והבנתה כפי כח האדם, כדי לעשות רצון יוצרו. ומזה יזכה שלעתים יעסוק ג"כ בידיעת השם יתברך ויופיע עליו אור ד' להשכיל באמתו. ולאיש כזה, המעלות חלוקות לארבע, כי אין פני אדם שהוא השלמת הצורה האנושית כלול אצלו, להיות מעטר כל חלק מהשלש הקדומות.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

הגלות ממעטת את רוחניות מעשי האדם. המצוות שיש בהן הנאת הגוף עלולות למעט את שפע החכמה, ולחזק ולעורר את כח החומרי. המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום

ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור...ודרשו מקרא, "ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום, רמז לדבר "רום ידיהו נשא"....

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

ההבדל בין המידות למצוות. השפעת המצוות על שאר חלקי עבודת ה' של האדם. השפעת המצוות בזמן המקדש ובזמן החורבן

י"ל על פי דברינו הקודמים, שרב מפרש דברי הברייתא שביארה חסרון הניכר בכל משמר בפ"ע, ממצות המעשיות ומשלמות המדות, ומתורה הנגלית והנסתרת כפלים לתושיה, הוסיף רב ביאור, שכל המדריגות כלולות זו בזו ובכל חלק מהן ניכר חסרון כולן. והנה בהמ"ק נקרא בית ד' והיכל ד'. ונראה שבמלך בשר ודם יש הפרש כשנאמר על מקום שבתו "בית המלך" או "היכל המלך" בזה, שבית המלך מציין על שעניני המלכות נעשים בו, כי הבית יורה על כל הנלוים ג"כ, כדרך עניני מלכות, שהשרים והסגנים בכללם. אבל ההיכל הוא מיוחד כדי להגדיל מעלת המלך בלבד, ולדעת כבוד המלך מצד היותו יושב בהיכל נכבד. וזה ההפרש נ"ל בין מצות התורה המפורשות, לבין מדות הטובות הכוללות, שמצות התורה שהן ערוכות בשיעורן מפי עליון ב"ה, הם עניני המלכות שעל פיהם העולם מתנהג ברצון השי"ת, והמדות הטובות הן מכינות יותר את לב האדם לדעת את השי"ת וכבודו. ע"כ מצד שבית המקדש הי' מרכז הקדושה וע"י נשפעה קדושה גדולה בעבודת ישראל בכל המצות, גם טהרה בלב והכשר לכל המדות היקרות, נקרא נגד ענין המצות והעבודה המעשית, בית ד', ונגד קדושת המדות, היכל ד'. ע"כ מקביל נגד פני שור ופני ארי', אמר שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי. והנה המצות הן שורש לדבקות הנפש באור האלהי בעוה"ב. אמנם המדות מכשירות את הדבקות ג"כ בעוה"ז כדי שתהי' מוכנת לנבואה. ויען שקדושת המצות פועלות ג"כ תכליתן בלא בהמ"ק, אלא שאין פעולת קדושתן דומה לבזמן שבהמ"ק קיים. אבל תכלית המדות שהוא אור הנבואה נגנז לגמרי, כדאמר קרא על ברוך בן נרי' בירמיה, "הנה אשר בניתי אני הורס וגו' ואתה תבקש לך גדולות וגו' ", ע"כ אמר אצל ביתי "חרבן", דמשמע שניטל זיוו אבל נשאר עיקרו, ואצל היכל "שריפה". ואח"כ אמר, והגליתי בני לבין העו"כ, שזהו שורש ביטול תורה משני הפנים, כדחז"ל כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה, כי רק מציון תצא תורה.

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

השלימות היוצאת מקיום המצוות בזמן המקדש גדולה מהשלימות היוצאת מהן בלעדיו. כל ענייני עבודת ה' נחשבים כאילו נעשו בבית המקדש, גם כשהוא בחורבנו, ומדרגה זו תתגלה רק בבניינו. קדושת המקדש וקדושת ישראל בהיותם במקומם, מרוממת את התפילה ואת כלל דרכי עבודת ה' של עם ישראל

גם עבודת השי"ת וידיעתו שהם דברים שנעשים אפי' חוץ למקדש ואינם תלוים בו, מ"מ חק נתן השי"ת, שע"י קדושת המקדש כל העבודות פועלות את פעולת שלמותן באופן יותר נכבד באין ערוך. ע"כ נקרא בהמ"ק בית תפילה, שאפי' התפילה שהיא נוהגת בכ"מ, מתקבלת יותר במקום המקדש וע"י קדושתו. ומזה נלמד לכל העבודות שאינן תלויות בו, שהשלמות היוצאת מהן ע"י קדושת המקדש גדולה ונכבדה היא יותר מהשלמות היוצאת מהן בלעדו. אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה, כמש"כ "לעולם זאת על ישראל" וכדחז"ל בשלהי מנחות. א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותן כאילו ביהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזו השלמות לעוה"ז, ונשארות רק למעלה, וכשיבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולן, בערך שהן פועלות אם הי' ביהמ"ק על מכונו.

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהי' הבנין ערוך ומתוקן, אבל כ"ז שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר. והנה א"א שתהי' השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: הא' שלא יאמרו אוה"ע שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה הי' ג"כ קידוש השם, שאמרו אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב....

ברכות פרק א׳ פסקה י״א

עיקר זיכוך הגוף ע"י התורה, אך גם ע"י מצוות ומעשים טובים

וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

ריבוי מצוות דרבנן בבית שני מבטא את קדושת המעשים לעומת קדושת הסגולה

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז

חיזוק כנגד המשנים את התורה, ומערערים על מהימנות התורה שבע"פ ושמירת ההלכה

קרא כאן הלוחות לוחות אבן, לדעתי בכוונה מדוייקת, וכן בעוד איזה מקומות. וכבר העיר ע"ז יפה הגאון רי"צ מעקלענבורג ז"ל בסידור עיון תפילה שלו בתפילת שחרית לשבת, ובביאור הכתב והקבלה. ולדעתי הנה, האבן היא החומר שעליו הי' חרות מכתב אלקים. והנה המשנים את התורה ברשעת דעותיהם יאמרו, כי צריך לשמור רק את רוח התורה וכוונתה בכללה, אך המעשים, הוא חומר התורה, הם משנים לפי רוח הזמן. כדי להוציא מדעות נכזבות כאלה, נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שהם אות הברית על כל התורה כולה, בחומר אבן, חומר קשה שאין שום שינוי יכול לשלוט בו, כדחז"ל: של סנפירינון היו, שאפי' פטיש יפוצץ על ידם, להורות שאפי' החומר של התוה"ק אין שום שינוי יכול לפול בו ח"ו. וכל המעשים שאנו מצווים מפי השי"ת בעשיית המצות, הם חק עולם דבר צוה לדור ודור. והנה המהרסים, בנו פינת דעותיהם הרעות על עניני תורה שבע"פ, שמצינו פעמים נגד פשטא דקרא, ודימו שח"ו שינו חז"ל בתוה"ק. אבל באמת הכל קבלו למשה מסיני בתורה שבע"פ. ע"כ אמר, "את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, שחומר שלהם ג"כ חזק בלא שום שינוי, ואין אפשרות לשינוי שיחול עליו, "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" וכולם נתנו למשה מסיני, ולא נשתנה ולא ישתנה ח"ו דבר א', ודבר אלקינו יקום לעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט

ע"י קיום המצוות מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת "תורת ה' יתברך"

ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג

גדר התשובה והתיקון. ההבדל בין תיקון חטא שבשכל ובמעשה, לחטא בהרגש

המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים. והנה לעומת חטאי השכל יכופר בעסק התורה, חטאי המעשים בגמ"ח, אך חטאי ההרגש הם קשים להתכפר. כי גדר התשובה והתיקון הוא להוסיף ביתר שאת על מה שחסר מקודם. והנה שלמות החכמה יוכל להוסיף יותר מהרגלו וחיובו המצומצם, כדחז"ל רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין. וכן המעשים, ירבה בצדקה ומעשים טובים מרובים. אבל ההרגש כשם שהוא טוב ומחויב במדתו, כך יותר ממדתו אינו מעלה ושלמות כלל ועלול להזיק....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

הסיבה לטירדה הנגרמת לאדם העוסק בדברים שבקדושה יותר מדברי הרשות

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי... אמנם עוד נמצא שע"י הכוחות הרעים מתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב, לבד המניעות שבגופו של אדם, כי הכוחות הרעים נמזגים ג"כ בחללו של עולם והם מתנגדים לכל טוב, ע"כ צריך האדם להתגבר עליהם. ואמר משו"ה הני כרעי דמנקפין, אע"פ שמתנגפים מדבר שחוץ לגופו של אדם, בהיותו הולך לדבר מצוה, ג"כ מנייהו הוי, ומזדמנים יותר עיכובים ומניעות בדבר מצוה משאר דברי הרשות .

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

הסבר למה מים ראשונים מצוה ומים אחרונים חובה

ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ׳

אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״א

מעלתה של שמחת חתן. טעם האיסור להנות מסעודת חתן אם אינו משמחו. בירור באיזו חתונה מדובר. טעם שהמשמח חתן זוכה לתורה

משמע מי שאינו נהנה אינו נתפס באיסור, אולי מפני שכל שאינו סעודה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון בת ת"ח לע"ה, ועל כיו"ב אין עליו ג"כ חובת השמחה. ויחס ה' קולות, נראה דבאמת הלא כיון שנמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא, לשמחה מה זו עושה וקינה מבעי לי', אלא שבאמת אין הדברים כמשמעם כד' תוס' דצדיק אשריו ואשרי דורו. ובאמת י"ל שחקרו על האדם מצד תעודתו הגשמית מבלעדי שלמות התורה, אע"ג דשאר בע"ח מציאותם מצד עצמם טוב להם מהעדרם, אבל האדם זולת השלמות הרוחנית שבו, נח לו שלא נברא, אך כיון שנברא לעמל פה, הוא המשלים אותו. ע"כ מי שנהנה מסעודת חתן, וחושב שבההנאות המורגשות תיתכן תכלית שלמות האדם, עובר בחמשה קולות. כי באמת מילוי התאוות המורגשות אין בהן מקום לשמחה כ"א להנאה לשעתה. אבל השמחה נאותה רק לדברים הצחים הרוחניים, כהשגת החכמה והצדק. ע"כ מי שנהנה ואינו משמחו, מורה על שפלות ערך האדם, כאילו היתה התכלית רק ההנאה הקרובה ולא השמחה הנצחית התכליתית, והיא באה ע"י עמל פה שיש בחמשה מוצאות הדיבור. ע"כ נרמזים חמשה קולות בשמחת חתן, שסיומם ותכליתם הוא "קול אומרים הודו את ד' ", שתכלית הכל יראה שישמח ד' במעשיו, בהשיגם האמתיות ע"י התורה. ע"כ בשמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שרק בהיות התורה מגמתו, וקיומה שבא ע"י התרבות בנ"א חפצו, אז נכון לשמח באמת בשמחת חתן.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

ציור הדבר, תכלית התפלה אצלינו היא להתרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים, וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב

...הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

טעם שקרבן תודה גדול משאר קרבנות, ואינו בטל לעתיד לבוא

...כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנתה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל....

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ה

אע"ג דנקיט שעה משחקת לו, מ"מ הוא ס"ד דלאו דוקא. כי מצד שנאת הרע, הי' ראוי לומר שרשע שהשעה משחקת, שיש לחוש להמשך אחריו מפני הצלחתו, יש יותר מקום לומר שהיא מצוה להגביר שנאת הרע, ואם בזה אסור, ה"נ באין משחקת לו השעה, מטעמא שלא יגביר על עצמו מדת הכעס.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ד

יפה השכילו ליחס "מצא", לשון עבר, לאשה טובה, כי כיון שמצא אותה, כבר הוא זוכה במקחו הטוב ומי יקחנה מידו ואין הדבר תלוי אח"כ בהשתדלות שלו. אבל אשה רעה, כיון שמהדין מצוה לגרשה, א"כ כ"ז שאינו מגרשה ברצונו, הוא גורם רעה לעצמו, והוא מוצא תמיד את המר ממות, כיון שבידו לסלק החסרון, א"כ התמדת המציאה יאות להקרא בלשון הוה לא בלשון עבר.