אמונה מצד אמון ומצד הכרה

"האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בענינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה...אמנם צורך האמונה, מצד חסרון השכל להגיע אל הידיעות הצחות בבירור עצמי, הוא רק בחוק הפרטי. היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהם הושתו הברכות והתפילות, ע"כ עליו לקבלם באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו". והדבר הוא פשוט אימתי הדברים האמתיים של דעת ד' והשגחתו ויתר העניינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה, רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחידותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא תהי' ניכרת לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתינו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתייצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות וכל הסיבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״בהעתק