" ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי. והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני. אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳העתק