הקדמת עין איה עמוד י״ג
חז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר", עלינו אמנם חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר, את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקיבול שכר....
הקדמת עין איה עמוד ט״ז
חובתנו בכל דור לשמוע אל הכהן או השופט, כפי מעמד הדור
לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן...זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.
ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו
הסתגפות ומניעת שינה למלך ול עוסק בצרכי ציבור
יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג
המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים. והנה לעומת חטאי השכל יכופר בעסק התורה, חטאי המעשים בגמ"ח, אך חטאי ההרגש הם קשים להתכפר. כי גדר התשובה והתיקון הוא להוסיף ביתר שאת על מה שחסר מקודם. והנה שלמות החכמה יוכל להוסיף יותר מהרגלו וחיובו המצומצם, כדחז"ל רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין. וכן המעשים, ירבה בצדקה ומעשים טובים מרובים. אבל ההרגש כשם שהוא טוב ומחויב במדתו, כך יותר ממדתו אינו מעלה ושלמות כלל ועלול להזיק....
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו
הסבר למה מים ראשונים מצוה ומים אחרונים חובה
ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג
דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט
וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז
קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע
אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.
ברכות פרק ב׳ פסקה י״ג
ק"ש יסודה קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. אמנם צריך דיוק פרטי איך כל פרט מפרטי התורה והמצות בהם תלוי קנין השלימות. וזה יבא מדקדוק אותיות דק"ש, שמורה שלא רק את כללות האמונה והמצות יכיר חיובן וערכן הגדול, כ"א גם את כל הפרטים.
ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ב
ותוכן נח"ר ליוצרו, הוא שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו. זהו נח"ר ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה. ומפני כך האדם שנוצר בכוחות שפלים, אינו מתחייב לעלות במעלות כמו אדם שנוצר בכוחות גדולים. ומשו"ה הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וזהו נלמד בענינו של איוב, שדקדק עמו ית' כפי מעלתו.
ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ג
תכלית השם אינה בשביל עצמו כלל. כי א"צ אדם לשם מצד עצמו, כ"א מצד אחרים שיקראוהו בשמו. ע"כ תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו. ונמצינו למדין מפרשתו של איוב ג"כ, שזו חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו. וזהו השם טוב.
ברכות פרק ב׳ פסקה ס׳
יש הבדל בין מי שמתנהג בציור יראת ד' כפי השכל, או שמתנהג בה כפי הדמיון וכח המדמה לבד. כי בראשית ההשקפה הדמיונית, אין עם יראת ד' דבר כ"א ציור היראה האלהית לבד, ואין מקום עמה לדרך ארץ, לאנושיות וכבוד הבריות. כיון שיראת ד' ממלאת את לבבו וכל רגשותיו, איפה יכנסו אלה החיובים האנושיים בלבבו. אבל מי שמסתכל ביראת ד' בשכל, יכיר כי מטרת יראת ד' היא לתקן כל דרכיו ע"ד התיקון היותר שלם ויותר נאה, וימשיך רבים ליראה ולעבודה ולדרך טובים. א"כ לא ילך אחר הציור הדמיוני, כ"א אחר עצת השכל בפרטי היראה, אז ישכיל כי גדולי ענפי היראה האמיתית היא כבוד הבריות ודרכי שלום ודרך ארץ. אז יהי' מענה רך משיב חמה, וידבר שלו' עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו לנכרי בשוק. ולא תטרידהו כ"ז מיראת ד', ולא יראת ד' ודביקותו בה תטרידהו מאלה החיובים האנושיים, שהם עטרת תפארת לאדם, וע"י מתקדש שם שמים ומתרבה יראת ד' בעולם.
ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג
החובה לשמוע להורים ומורים, ולמי שגדול ממנו בחכמה ובמניין
ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים. ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל. אז אם לא יבין לערוך מערכת שכלו, שכל הדברים הטובים שהאמונה הטבעית היתה מדריכתו בטבע, ידריך עצמו בדרך האמונה השכלית. ומהם השמיעה הראויה והכבוד אשר יאתה להורים ומורים ולמי שגדול ממנו. כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים. וכיון שתכליתה היא תשובה, היינו ללכת בדרך יותר נשגב ממה שהלך בדרך האמונה בלא החכמה, שהיא אמונת הילדות, א"כ החובה העקרית היא לשמור את כל הדברים הטובים, שהאמונה משמרתם בטבע גם בלא חכמה, לשמרם עתה עם כח החכמה המצורף לאמונה. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה, וע"י מה שרואה את עצמו מבין לעצמו, יבעוט באביו ובאמו וברבו. כי לא ימצא טבע ההכנעה והכבוד לאביו ולאמו ולרבו בחכמה, כדרך שמצאם באמונה הפשוטה. ואם יאבד את הטוב שהאמונה העניקה לו ישאר חסר מכל תכלית...ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח
פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט
אמנם אף אם נשלמו לאדם החכמה וגם הטהרה, רק אז לא יוכל להתפס על מוצא שפתיו נגד גדולים, רק בהיותו ידוע לירא חטא במעלה היותר נפלאה, שעי"ז נוכל לדעת ברור שאם לא התבררה אצלו אמתת המשגה בעוצם חכמתו וטהרת שכלו וחובתו הגדולה לקרא בשם האמת, ודאי לא הי' מוציא מפיו דבר למרות כבוד חכמי תעודה שהם למאורות לישראל, כי הי' ירא וחרד פן יחטא בשפתיו. אמנם מי שנעטר בחכמה, בטהרה וביראת חטא, ועכ"ז יחשב לו לחובה לבא בדבר מיוחד בבקורת עזה, חלילה לנו לחשוב עליו רע. וחלילה לירודי המעלה להדמות אליו בהנהגה זו הראויה רק לו לפי מעלתו...ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.
ברכות פרק ד׳ פסקה ד׳
כאשר ביארנו יסוד מטרת תפילת ערבית, הוא שתצא הפעולה ביחידים הראויים לכך לשלימות נשגבה נעלה מדרכי הטבע, בחלומות אמתיים ומחזות קדושים ולפעמים נבואיים, מצא הספק מקום אם הדבר הוא חובה על האדם להיות משתדל לעלות בשלימות כזאת שהיא למעלה מדרך הטבע, או שחק חובת האדם הוא רק להשתלם בשכלו בדיעותיו ומדותיו כפי חק טבעו, וברכת ד' שהיא למעלה מן הטבע, היא רשות למי שנדבה רוחו ומוכשר הוא לכך.
ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳
יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ו
ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו אף שאפשר לו להכין עצמו אלי', אם הוא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגבה ורוה"ק הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות רשב"י ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. ע"כ שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים, לענין התכנסות זמן המנוחה בעבודה.
ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳
...כי הפתח והשער הוא היראה. והוא ג"כ מדויק ע"י בי"ת השימוש של "בהדרת קודש", שמשמעו ציור הלב המניע את תנועת ההשתחויה כערך מניע טבעי. וע"ז פריך ממאי, דילמא ההרגש יוכל לעמוד על טבעו ועיקר החובה הוא רק בעשות המעשים המחויבים ע"פ השכל, שהשכל מכיר שראוי להרגיש הדרת קודש. ואע"פ שאינו פועל על טבע הלב פועל הוא שנוכל לעשות המעשים החיצונים לפי גזירת השכל, דהיינו כדר"י, לציין נפשינו בהדר חיצוני, להורות על השגתינו את הראוי להיות ע"פ השכל קבוע ציור הרגש להרגיש הדרת קודש, אבל אין עלינו החובה להפעיל ישר את ההרגש, כ"א ע"י המעשים השכלים יקבל ג"כ ההרגש עכ"פ כפי ערכו.
ברכות פרק ה׳ פסקה י״ג
סיבת חובת הכפיפות לדורות הקודמים
...עלינו לדעת שרוח האדם לא הוסיף צורה חדשה כ"א הוציא אל הפועל דברים פרטיים שהיו מוכנים בכחו. ע"כ כל דבר שאינו נוגע לנסיונות זמניים כ"א לטהרת הרוח ועילויו, יפה כחם של ראשונים, ובכל דרכי המוסר עלינו חובה לצאת בעקבותיהם, כי היו מוכנים יותר אל השלימות האמיתית שתלויה בגבורת הרוח. אמנם הדברים המעשיים והמלאכות הפרטיות, המה משתלמים להוציא מן הכח אל הפועל הכנתו, דהיינו גזירתו של אדם הראשון.
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ג
האדון האמיתי, שראוי לקרותו אדון מצד שלימותו ביחוסו אל החוסים בצילו, ראוי הוא שיהי' כ"כ נתון אל הטבת מצבו של כל אחד מהנקראים עבדיו, עד שמרוב אהבתו ומסירת נפשו לטובת החונים על דגלו יכיר בהכרה פנימית טיבו של כל אחד מהם ומצבו. ולזה תעזור שלימות ההנהגה בבקשת האמת בכל לבב אפילו במי שאין לו רוה"ק גלויה. ע"כ אמרה לו, לא אדון אתה בדבר זה, שאם היית בערך אדון שנתון לטובת עבדיו ודואג באמת עבור טובת כ"א מהם, היית מכיר בהכרה טבעית את עניני....
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ד
מחוייבות כל אדם להופעת המוסר ותיקון העולם
מפני שרגש הכבוד הוא מיסודי עולם המוסרי, שהרי הרבה בנ"א נמנעים מעשות דברים מגונים מפני רגש הכבוד, שלא יתבזו בעיני זולתם, ע"כ אפילו האיש השלם שאין צריך לסייג כזה לשלימותו, ראוי שישתתף בתיקון הכלל ויראה מצדו שהוא מחזיק במסורת רגש הכבוד. ע"כ תחשב לו כמטרה להודיע את נקיונו מהחשד להציל כבוד נפשו, ושכרו אתו שבזה הוא מחזק את רגש הכבוד במציאות ומועיל להשיב רבים מעון. ואל יאמר האדם: אנכי הנני פורש מכל דבר שאינו הגון מפני כח מוסרי יותר שלם, כמו אהבת השם ית' וחבת דרכיו העליונים שהם דרכי הטוב והישר, כי כל אדם חובתו לדאוג לחזק את הכוחות המוסריים הכלליים שמועילים לכלל האנשים גם הפחותים ממעלתו. וזהו רבותא, שאפילו איש המעלה שהדבר שחושדין אותו אין בו, לא אמר "לא עשאה", שיש במשמע שהוא עכ"פ במדרגה כזאת שראוי לעשות דבר שאינו הגון, כ"א שלא עשאה לאותה מעשה, שכח המוסר של איש כזה יוכל להצטרך גם הוא לסייג של רגש הכבוד. אבל זה שהוא שלם כ"כ עד "שאין בו", שאין בו שום הכנה לדבר שאינו הגון ואיש שלם כזה א"צ לסייג של רגש הכבוד אצל זולתו, אעפ"כ צריך להודיעו, כדי לחזק רגש הכבוד לתיקון העולם של הצריכים לכך.
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ה
שני ענינים מגדירים דרכי עבודה זרה: ...ויש עוד בע"ז, שיסוד עבודת השם ית' הוא שהמעשים כולם הם נובעים מן השכל הטהור של עבודת ד'. שהרי אחדות השי"ת תלמדנו שבכל פינות שאנו פונים במציאות אנו מוצאים אחרי ריבוי החזיונות הפרטיים שבמציאות שחק האחדות שורר בכולם, ע"כ גם בשכל עם המעשים חק האחדות שורר והמעשים כולם צריכים שיהיו נובעים מן השכל ע"י הרגש הטהור הבנוי ע"פ השכל, והמעשים ממנו באים. אמנם ע"ז שמשברת בשקרה חק האחדות, על ידה נאבדת ג"כ אחדות השכל עם המעשים. ולהפך, המעשים משתלחים ע"י ע"ז חוץ לשורת השכל, ע"כ תמיד מחובר עם ע"ז כל תועבה, כי בסילוק האחדות מכלל המציאות מסתלקת ג"כ מהאדם הפרטי. ע"כ שיכור שאין בו יכולת לשלוט על מעשיו ע"פ השכל, א"כ איננו ראוי כלל שיאיר עליו בשכרותו אור האחדות, הוא כעובד ע"ז בהתפללו, שתפילתו לא תגרר אחריה שלימות המעשים. ע"כ נקרא עובד ע"ז, וגם שיכור שמתפלל, בשם "בליעל", שמורה על העדר העול. העול הוא עול השכל האמיתי שאינו נמצא בטהרתו כ"א בתורת ד' הטהורה והתמימה הנובעת משכל האלהי, והשיכור, וכמותו עובד ע"ז, אינם ממשיכים העול של השכל אל המעשים, ע"כ הם דומים בענינם ושמם.
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה
מחוייבות הפרט להתאים את עצמו לנורמות של הכלל, למעט יחידי סגולה בעלי מדריגה נשגבת
יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה. ע"כ ההלכה אם שהיא אמת ויש בה שלימות השכל, ראוי שיהי' מורא הרב שבא משלימות המוסר מכריע שלא להורות לפניו. והנה שלמות המוסר היא מצד המפורסמות שגדרן הוא הטוב והרע, לא האמת והשקר, כדברי הרמב"ם במו"נ. ולפ"ז, זה הצורך שיהי' השכל משועבד אל המוסר, הוא בא לאדם בכללו ע"י החטא, שכיון שנשתקע במפורסמות צריך הוא להנהגה המשלמת אותו לפי ערכו. אבל מצד שלימות האדם, עקרו הוא השכל הטהור שהוא אור ד'. ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב. ע"כ כאשר רצתה חנה להצילו שלא יענש, אמרה "אל הנער הזה התפללתי". וכיון שבא ע"י תפילה ונס, אין דבר רע יורד מלמעלה, ובודאי הוא רק מצד היתרון של טהרת השכל אצלו, שלא נמצא בטבעו שיעבוד אל הדברים המפורסמים שהוא בא מצד ההכרה המוסרית, והוא עתיד להכיר את כל השלימות מצד שכלו הטהור הזורח בנפשו הנפלאה.
