הקדמת עין איה עמוד ט״ז
מדרגתם של חכמי המסורה. דרכי דרישה שונות לתורה, במצב השלם של עם ישראל בארצו ובמצב של גלות, ובהתאם למדרגה הרוחנית של חכמי הדור
והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך"...הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה. לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.
הקדמת עין איה עמוד י״ז
ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע.
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב....
ברכות פרק א׳ פסקה ב׳
ההשפעה הרוחנית תלויה במדרגתו של המשפיע
שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .
ברכות פרק א׳ פסקה ג׳
והנה הכתוב אומר באברהם וכיו"ב "בא בימים", ונודעה הדרשה המושכלת שהימים באו לו שלמים, כי מכלל דין וחשבון כבר ביאר הגר"א ז"ל, שהחשבון יבא על הזמן שאבד בהיותו עסוק בפחיתות ועבירה, שהי' לו לעסוק בדברים המביאים לו לקרבת קונו ית"ש. והנה היום שעבר ולא השלים בו נפשו וירד ממדרגתו, כבר טמא היום שלא השלים בו חוקו, שחק הימים נתנו לאדם להיות מטפס ועולה במעלות הקודש. והנה כששב בתשובה, יש בתשובתו שתי מדרגות: המדרגה האחת שמתקן הקלקול וחוזר למצב שלמותו כמו שהי' קודם חטאו, אפי' לא עלה עדיין למדרגה שהיתה לו קודם חטאו, מ"מ כיון שכבר יצא מרשעו, א"א לומר על אותו היום שאין בו טהרה לפי ערך הימים, שאע"פ שכשנבחן מצב האיש נמצאהו שלא פעל חוקו, שהרי הי' לו לעלות אל מעלה רמה ממעלה שהי' בה, ולא עלה, אבל כיון שכבר ירד והי' בכל רע, ועתה שב ועשה לו לב חדש לעבוד את ה', כבר פעל ותיקן הרבה באותו היום, ונמצא שהיום נטהר מצד עצמו אבל האדם מצד עצמו עוד לא נטהר עד שיוסיף אומץ ביראת ד' וקרבת אלהים יחפץ ביתר שאת מכפי שהיה קודם חטאו שאז יעלה במעלה גדולה מכפי שהי' ונמצא שתשוב לו טהרתו ג"כ מצד האדם, כמו שנטהר כבר בראשית תשובתו מצד היום. וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שני מדרגות: מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון [קונו] בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
מדרגותיהם השונות של ישראל. השפעת מדרגתם של ישראל על כל העולמות. ההבדל בין מדרגת יחידי הסגולה למדרגת רוב עם ישראל. השפעת יחידי הסגולה על מדרגת כלל האנשים . שלימות מדר גת עם ישראל היא בזכות יחידי הסגולה, ל מרות שבאופן נגלה ניכרת יותר מדר גת הרבים
ראיתי להבין בינה בדברי חכמים ז"ל, במה יהי' שורש המחלוקת אם ג' משמרות הוי הלילה או ד', (אע"פ שעקרי הדברים גבוהים מאד, ולא אדע בהם בעניי עד מה, עכ"ז על חסדו ית' אשען, שיחניני דעה להשכיל מעט אך אפס קצהו מחכמת דברי קדשם ז"ל, ונחקור תחילה לפי שכלינו על עיקר שיר המלאכים מה ענינו ע"פ יסודי האמונה, ואח"כ נבא לבאר במה יתלה מחלוקת זו אם ד' משמרות הם או ג'. והנה מצינו במרכבה, ביחזקאל, שהם ארבע פנים, פני שור, פני ארי', פני נשר, פני אדם. ואע"פ שיש בענינים הללו דברי אלהים חיים גבוהים ונאדרים בקודש, אשר איני כדאי לדבר בהם מ"מ בעה"י) אדבר מעט בע"ה, ע"פ פשטן של דברים בזה, כי הנה חז"ל למדו אותנו, ע"פ "באלהים נעשה חיל", שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והם מקדישין ומוסיפין כח בעליונים, ע"י תורתם ועבודתם, והלוכם בדרכי השי"ת והדבקם במדותיו וידיעתם את שמו ית'. וכל מה שהם מוסיפים מעלה, מוסיפים העולמות שלמות לעומתן. והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: הא', הוא שלמות העבודה בפועל, לקיים כל מצות השי"ת ולהשמר מכל אשר הזהיר. והב', הוא שלמות המדות ללכת בדרכיו ית', אשר ע"פ דחז"ל שאמרו חסידות גדולה מכולם, מדת החסד היא הכוללת כל המדות הטובות כולן, שהרי עצם חסידות נגזר מחסד, וכמו שביאר בזה החסיד במסילת ישרים. הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה. ונמצא שיש בכלל ידיעת התורה שני פנים: האחד לצד מטה, שהיא שקולה ככל המצות המעשיות ומביאה לכולן, והשני, שהיא פועלת פעולת ציור המושכלות האמיתיות בנפש, שהוא שלמות הנפש, שהרי משפטי השי"ת אמת וכשהם מצטיירים בנפש היא מתעטרת ומוסיפה כבוד וקדושה. הד', הוא החותם והתכלית של כל שלשת המעלות הקדומות והפרי היוצא מהן, שהוא לדעת את השי"ת, כדי להגיע לאהבתו ויראת רוממותו ולדעת דרכיו ית' שהוא תכלית שלמות האדם. והנה כאשר המערכות העליונות מכוונות הן להוסיף שלמותן ע"י מעשי ישראל ושלמות קדושתם, וכל תוקף ההנהגה בנבראים שנעשית ע"י הנהגתו ית', תלויה בדרכי השלמות שישלימו ישראל את השלמות המסורה בידם ע"פ כח התורה, שהיא כלי אומנותו ית' בבריאת העולם, וכמו כן בהנהגתו ית', וזהו דברי הכתוב, "ואהי' אצלו אמון", שדרשו חז"ל, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה כשברא את העולם, "ואהי' שעשועים יום יום", היינו שגם שעשוע התמידי של הנהגת הבורא ית' בנבראים, הוא ג"כ ע"פ מערכת התורה. ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה. ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן. פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו. והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות. ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר. ע"כ כאשר העיקר בידינו, ששורש השמחה והשלמות הוא ממעשיהם של ישראל ושלמות קדושתם, וכבר אמרו חז"ל, בירושלמי ר"ה, ע"פ "ישפוט תבל בצדק", כשהקב"ה דן את ישראל דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים במצות, א"כ עיקר שלמות העבודה בכללה וכל חלקיה, אינם כ"א ביום, והלילה ניתן להחליף כח לעבודת היום, וכמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. לזה שם הקב"ה חק בטבע כל הנמצא, שיהי' מוגדר בגבול, והסיבה שמוסיפה שלמות תהי' קשורה במסובב ממנה, בקשר הזמן. ע"כ מוסיפים העליונים שלמות בציור הלילה, בתור מקבלים מכל מעשה עבודת ישראל בכל חלקי השלמתם, בכל היום. והנה בעלי העבודה נחלקים בכללם לשתי מערכות, וכבר ביאר הרמב"ם תוכן החלוקה, כי זו התכלית האחרונה שהיא ידיעת השם יתברך שהיא השלמת האדם, המעלה היותר שלמה היא, שיהי' כל פועל משלשת חלקי הפעולות הקודמות שהם השלמות המצויינת בפני שור, ארי' ונשר, שיהיו כולם אחוזים וכלולים בזה התכלית האחרונה שהוא לדעת השי"ת, וכל כך יגבר האור האלהי על הנפש שהרגילה עצמה באלה הגדולות, שכל מה שתעשה מאלה, תכיר בו כבוד השם יתברך והדר גדלו, ולאיש אשר הגיע לזאת המעלה אין פני אדם חלוקים מאלה השלש הקודמות, כ"א כולם יחד הם כלולים בפני אדם והוא משלים אותם, ונמצאו באדם כזה המערכות אך שלש, אבל לא כל אדם זוכה לכך שיהיו מעלותיו כולן אחוזות בחכמה וידיעת יוצרו ית'. והמדה הנוהגת ברוב עם ד', היא שיעסקו במצות התורה ותיקון המדות, וחכמת התורה הנגלית והבנתה כפי כח האדם, כדי לעשות רצון יוצרו. ומזה יזכה שלעתים יעסוק ג"כ בידיעת השם יתברך ויופיע עליו אור ד' להשכיל באמתו. ולאיש כזה, המעלות חלוקות לארבע, כי אין פני אדם שהוא השלמת הצורה האנושית כלול אצלו, להיות מעטר כל חלק מהשלש הקדומות. ואחרי שלמדנו כל אלה, נבין שהמערכות העליונות חלוקות בשפען לפי ערך עבודת האדם ושלמותו, והמערכות שהן מכוונות נגד עבודת גדולי המעלה שאין כל אחת משלש החלוקות הקודמות עומדות אצלם לבדנה, זולת פני אדם, אינן מחולקות כ"א לשלשה זמנים חלוקים, ופני אדם משמשת עם כל אחת מהנה. ולכללות עם ד', פני אדם חלוק ג"כ בזמן קבלת שפעם, כמו שהם חלוקים במציאותם בנפש העושה העובד, הגורם את זה השלמות. ואחרי ידענו כל אלה (בחסד עליון ית'), נתבאר לנו שמחלוקת זו אם שלש משמרות הוי הלילה או ד', אלו ואלו דבריהם דברי אלהים חיים, וכל אחת מהדעות יש לה מקום במציאות, שהמערכות המכוונות אל מקום עליון שפעולות אנשי המעלה מגיעות שמה, אינן נחלקות כ"א לשלש משמרות, והמקבלות מסדרי עבודת הציבור בכללו נחלקות לד' משמרות. וי"ל שתלוי' המחלוקת על עיקר השלמות בהנהגה, אם ימשך אחרי הכלל מפני רובו, ו"הן אל כביר ולא ימאס", או אחרי העבודה המהודרת של יחידי סגולה המלאים כבוד ה', כענין המחלוקת העתיקה ללכת אחרי רוב איכות או כמות, כענין בית שמאי וב"ה, דב"ה רובא בכמות וב"ש מחדדי טפי כנודע. וי"ל שמדת הדין נותנת שיהי' העיקר רוב האיכות, שהרי הם ניזונים בזרוע וראויין לכל גדולה, אך מדת [החסד] מדתו של הלל היא הנותנת לתן כבוד ועז לכח הרבים, כדי שיהיו מקבלי חסד עליון ית"ש רבים. וי"ל שזה רמוז במקרא דקוהלת "ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעליו כ"א ראות עיניו". והיינו כי עיקר גורמי הטובה ובעלי' הם הצדיקים הגמורים, שהם מזכים את כלל העם, ומ"מ עיקר חסד השי"ת ניכר יותר במה שמשפיע לרבים המוכנים לפי ערכם, אעפ"י שאינם מוכנים במעלה גבוהה כ"כ. אבל חלקן של ת"ח, שהוא "עין לא ראתה", דבר זה אינו להנהגה הגלוי', כי אין ענין טובה זו שפע של שכר חיצוני, כ"א השגה יתירה שמשיג המוכן ביותר. נמצא שכל הטובות זולת טובת ההשגה, עיקר "ברבות הטובה רבו אוכליה", והנהגתו ית' הולכת אחר הרבים, "ומה כשרון לבעליו", היינו הצדיקים הגדולים שהם בעלי הטובה האמיתים, שהם גרמו לכ"ז בזכותם ובזכותם את הרבים, "כ"א ראות עיניו", היינו ההשגה הגדולה שבזה א"א שישתתף אחר, כמש"כ "יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך" .
ברכות פרק א׳ פסקה ו׳
משמעות השאגות שהקב"ה שואג במשמרות הלילה בעקבות החורבן וגלות ישראל. בזמן הגלות החומריות שולטת ומתעוררות מידות רעות. מדרגת האדם בהתאם לארבעת פני המרכבה. המדרגה הרוחנית המופיעה בעולם תלויה במדרגת ישראל
הנה להוציא את זה המאמר מידי פשוטו בסימני המשמרות ודאי אי אפשר, כדמוכח בדברי הגמרא שהדברים כמשמעם. אלא שיש לחקור לפי כחנו בתועלת אלה הסימנים, ומה רצו ז"ל ללמדנו במה שהזכירו אותם לנו. ובודאי שאלה הדברים הנעשים אפי' בשפלי בע"ח, אחוזים הם בחוקים גדולים של טבע המציאות הכללי. וטבע השכליים, כשם שפועלים בהנהגה ע"פ רצון יוצרם כן יש להם יחש בפרטי מאורעות שבשפלים. נוסף לזה צריך לדקדק, למה אמר חמור נוער, לשון יחיד של כל מין החמור, ולא כן קרא את כל מין הכלבים, כלב צועק, כ"א בלשון רבים כלבים צועקים. ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור, ולעומת פני ארי' שורש כל מדות הטובות, ע"י החסרון ומניעת שפע הקדושה יתעוררו כמה מדות רעות חלוקות למיניהן, לא מצד חסרון הגוף מצד טבע חומרו, כ"א מצד חסרון הציור האמיתי בטהרת המדות והדמותן לדרכי השי"ת. והכלבים הם מורים על פחיתות המדות בכלל, כמש"כ "והכלבים עזי נפש", שזאת המדה כוללת המון מדות רעות. נוסף לזה ניכרים הם בהנהגתם, שהם נגד מדת החסד והפכה, שהרי מזונותיו מועטין. ע"כ בהתעורר ההעדר הניכר כשהאור בא להתנוצץ מצד תיקון קדושת המדות, בולט ג"כ הקלקול מצד הגלות, ע"כ גם למטה כלבים צועקים. השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר....
ברכות פרק א׳ פסקה ז׳
י"ל על פי דברינו הקודמים, שרב מפרש דברי הברייתא שביארה חסרון הניכר בכל משמר בפ"ע, ממצות המעשיות ומשלמות המדות, ומתורה הנגלית והנסתרת כפלים לתושיה, הוסיף רב ביאור, שכל המדריגות כלולות זו בזו ובכל חלק מהן ניכר חסרון כולן....
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
מעלת עם ישראל. ירידתם מקרית ונוגדת את הטבע. בטחונם בחזרתם למדרגתם. בחסרון ישראל המציאות כולה חסרה, ובשלמותם תושלם כל המציאות. הפער בין מדרגתם האמיתית של ישראל לבין מצבם בזמן הגלות. החיסרון של המקדש והקרבנות משפיע גם על מדרגת התפילה ושאר ענייני עבודת ה'. גם כשבפועל נראה שמדרגת עם ישראל נמוכה, כלפי פנים מדרגתם הולכת ומתעלה, ותיגלה בשלמותה בעתיד
ראיתי בע"ה לבאר ענין אגדה זו, מה תועלת היוצאת מכל הסיפור הזה. ואם רק מפני החידוש הכללי שבצרת ישראל כביכול לו צר, דבר זה נודע למדי, ומבואר ג"כ בפסוקים מפורשים וא"צ אריכות. אבל בא הענין, לע"ד, לבאר תוכן ביאור צער שלמעלה, מה שלא ניתן להבין ע"פ פשוטו. ונקח לנו למשל ענין צער האמור בענין גופני, כדי שנוכל להקיש ממנו על הדברים העליונים, הנה כל דבר שמהלך כדרכו וטבעו הוא מתמיד בהנהגתו ואין בו צער, והצער לא יתכן כ"א במה שהוא מקרה יוצא חוץ לטבע, כמו הבריאות הוא המצב הטבעי של החי, והחולי הוא חוץ לטבע. וכל דבר שהוא חוץ לטבע ודאי לא יתמיד, כי כך היא המדה שכל דבר חוזר לטבעו. וע"פ אלה הדברים נבין ענין צער של מעלה בצרתן של ישראל. כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן. ועל דבר שסדר ההנהגה כך הוטבע, אין שייך לומר ח"ו צער למעלה, כי אדרבה השי"ת שמח בהנהגתו הטובה והשלמה. אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסד עולם הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי שם מעלתם חק בשלמות הכללית, וההסתרה שהסתיר פניו ית' מישראל הוא רק מקרה שא"א קיומו, וז"ש "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", כי בערך ההנהגה הכוללת, יקרא "רגע" כל דבר שאינו חק בהנהגה, א"כ סופו להתבטל, מה שא"כ ההנהגה הטובה של הקב"ה הקבועה, ששם אותה לעד לעולם חק ולא יעבור. והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. הא' מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל, שאין ערוך לקדושת מדותיהם ועומק חכמתם, וכשישראל במעלה הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם. כענין שאמר גבריאל, אם יהיו כל חכמי אוה"ע בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שני' לא נמצא מכריע את כולם? וכשאנשי מעלה קדושי עליון כאלה נתונים בשפל, וקול שלמותם אינו נשמע בעולם, רעה רבה היא אל הבריות כולן ונגד חק השלמות שיסד השי"ת בבריותיו. והב', מצד עבודת הקרבנות, שמזה נמשך שלמות גדולה בעולם ושפע רב, ורצונו ית' להיטיב לבריותיו, וכ"ז שחסר הדבר המשלים אין ההנהגה בשלמותה. הג', גם עבודת השי"ת וידיעתו שהם דברים שנעשים אפי' חוץ למקדש ואינם תלוים בו, מ"מ חק נתן השי"ת, שע"י קדושת המקדש כל העבודות פועלות את פעולת שלמותן באופן יותר נכבד באין ערוך. ע"כ נקרא בהמ"ק בית תפילה, שאפי' התפילה שהיא נוהגת בכ"מ, מתקבלת יותר במקום המקדש וע"י קדושתו. ומזה נלמד לכל העבודות שאינן תלויות בו, שהשלמות היוצאת מהן ע"י קדושת המקדש גדולה ונכבדה היא יותר מהשלמות היוצאת מהן בלעדו. אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה, כמש"כ "לעולם זאת על ישראל" וכדחז"ל בשלהי מנחות. א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותן כאילו ביהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזו השלמות לעוה"ז, ונשארות רק למעלה, וכשיבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולן, בערך שהן פועלות אם הי' ביהמ"ק על מכונו. והנה אע"פ שבדברים העליונים השלמות מתוספת, מ"מ אין זה גמר התכלית, כ"א שיושפעו כל אלה למטה, למקום הגורמים זו השלמות. ונמצא שגם מצד הדברים העליונים עצמם, המיוחסים מצד מעלתם לו יתעלה ביותר, ג"כ א"ז התכלית העיקרית. אבל מצד מצבן של ישראל הרי הדבר רע ומר מאד, שכל אלה הגדולות מוכנות להם, והם נתונים בחרפה ושפלות בעוה"ר. וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש. ולא עוד, לאו דוקא חסרון הקרבנות שהם תלוים בעצם בביהמ"ק, אפי' בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים יה"ש רבא מברך, שעבודות וקילוסים כאלה אינם תלוים בביהמ"ק, מ"מ מחמת חסרון השלמות של בהמ"ק אינם פועלים כלל את פעולתם כענין שראוי לפעול ע"י קדושת המקדש. אבל כ"ז הוא רק שאינו נשפע למטה בהנהגת עוה"ז, מפני שירדה הנהגת עוה"ז עד שאינה ראויה לקדושה עליונה ושלמות גדולה כזו, אבל בהנהגה נעלמת השלמות מתרבה. וזה סוד שהקב"ה מנענע בראשו כביכול, שהנהגה הנראית לנו הוא הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו. ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. שבחסדו ית' הוא מעלה העבודות כאלו היו נעשות בביהמ"ק, אלא שא"א שירדו למטה, ונשארו כל אלה למעלה עד זמן הישועה שהקב"ה עתיד לאמר "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, קוצותי רסיסי לילה", רסיסי השלמות הבא למעלה, ונשאר שם מכח הגלות שא"א לרדת למטה. ואמר נגד השלמות העליונה, שעכ"ז א"ז גמר תכליתה, כיון שאין הבנים נהנים עדיין ממנה, מה לו לאב שהגלה את בניו כו', אך נגד הבנים עצמם שהם נתונים בצרה גדולה, ובאוצרם צפונות טובות רמות וגדולות כאלה, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם שהוא מלא כל טוב. וכיון שכ"ז הוא נגד חק ההנהגה א"כ ודאי יעבור החולי ויסור הצער, והשולחן המוכן לבנים הם ינחלוהו ויתענגו מטובו.
ברכות פרק א׳ פסקה י״ג
התגברות דוד המלך ונצחונו על אויביו, בזכות מדרגתו הרוחנית ובזכות כח הציבור
מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול. ה"נ יש במלך ב' מיני גבורות, הא' מצד עצמו ובענין זכות התורה והתפילה, שבהן עיקר נצחונם של ישראל, הוא זכותו בעצמו שבזה הרבים נשענים ונצולים. הכח הב' שמשתמש בזכותם של ציבור. ע"כ בעת שמשתמש בזכותם של ציבור, הוא דומה לסוס שהוא משול למלחמה רק בתור אמצעי, והלוחם רוכב עליו, וה"נ כשהוא עומד בזו המדרגה נקרא "עבד לעם הזה", וכמו שביארתי במ"א ענין זה בארוכה בעה"י, ע"כ נמשל כסוס, וזה הי' כוחו של דוד עד חצות, שהיתה עבודתו ותורתו במצב שאינו של שלמות גמורה כפי גודל ערכו, והי' משתמש בכחן של כלל ישראל, מכאן ואילך הי' מתגבר כארי, שבעצמו יריע ויצריח על אויביו, והיו ישראל נהנים מקדושתו ומכחו שהי' מגין עליהם כפי גודל ערך עבודתו.
ברכות פרק א׳ פסקה י״ז
היחס בין דורות בית ראשון לדורות בית שני, והיתרון של דורות בית ראשון מצד הסגולה. בבית ראשון היתה קדושת הסגולה גדולה, ובבית שני קטנה. כח קדושת הסגולה גדול מכח המעשים. כשיש קדושת סגולה גדולה קל יותר לתקן, מאשר כשיש מעשים גדולים וסגולה קטנה. כשכח הסגולה חסר, צריך יותר זמן ויותר השתדלות כדי לתקן
נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב
וזהו מש"כ נפלה ולא תוסיף קום, פי' הנפילה היא נפילה כזאת, שמצדה היא בלי קימה ח"ו, רק שתבא קימה מכח עליון שאינו בכח הנפילה כלל. ע"כ רמז כי בעוה"ז אין מקום כלל לזו השלמות מצד הנפילה, כ"א מצד כח אחר. ע"כ "אשרי" שיש בו ההכנה של השלמות העתידה, לא נאמר בו נו"ן, להורות שמצד הנפילה א"א שתושג השלמות הנרצה מצד "אשרי", כ"א מצד כח נשגב עליון שהוא כח הגאולה הבא ממקום אחר.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג
יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט
הקדושה לעולם קיימת, והופעתה במדרגות יותר נמוכות אינה פוגמת במדרגתה הראשונה, בשונה מעניינים גשמיים
ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית'....
ברכות פרק א׳ פסקה ל׳
שקידת לימוד התורה צריכה להיות מותאמת לכל אחד בהתאם לטבע נפשו. היסורים מותאמים לאדם, או לתיקון נפשו, או להתעלותו יותר מתכונתו
אע"פ שביטול תורה עון גדול הוא, נראה דכונת הענין הוא, דבאמת חיוב שקידת התורה א"א להיות ניתן ע"ז מדה מצומצמת לכל אדם, שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן, ולקנות נכסים וקנינים אפי' יותר מדי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה. אלא שיש אדם שיש בו תכונות שלפי מדרגת נפשו ראוי לתקנן, ותיקונן הוא דוקא ע"י תורה. כי התורה מכשרת את האדם להיות צדיק וישר. ולפי אותה המדה שמוטל עליו מצד טבע נפשו לתקן את מדותיו, עליו לעסוק בתורה כדי שיתקן עצמו ע"י התורה. ואם הוא מתרשל בזה, אז ההכרח להביא עליו יסורין, שהם ממתקין את המדות. ע"כ יתלה בביטול תורה, שלפי ערך מדותיו ראוי הוא שיאחז יותר בתורה, כדי שיתוקנו המדות הצריכות תיקון ולא יצטרך ליסורין. ומשו"ה, תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם. היינו למתק את מדותיו במדה כזו, שאין בידו למתקן בלא יסורין ולזכות לשלמות יותר עליונה, וזהו רק מאהבת השי"ת להעלותו במעלה גדולה יותר מתכונתו בתחילת היצירה.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ב
יש מדרגות רוחניות טבעיות לאדם, ויש שהן מעל טבעו ולכן יש צורך ביסורים כדי להשיגן
יש מעלות שהן בטבע האדם, לפי שורש יצירתו באשר הוא אדם, להשיגן. וכיון שהן שוות לטבע א"צ יסורין כדי לזכות אליהן. אמנם לזכות למעלה שהיא חוץ לטבע, ולמעלה מן הטבע, אין כוחות הגוף שהם טבעיים מוכנים לזה כ"א ע"י יסורין. כענין הנבואה שכשהיתה חלה, היו אבריהם מתפרקים, כמו שביאר הרמב"ם ביסוה"ת וכמו שהפסוקים מורים בדניאל ועוד במקומות רבים, והכל מפני שהנבואה היא מעלה עליונה חוץ לטבע, אין הגוף הטבעי מקבלה כ"א ע"י יסורים, שיותש חילו וישבר. ע"כ אלו הג' מעלות הן כולן למעלה מן הטבע. והנה האדם מורכב משכל, גוף ונפש. ומצד שלשתם יוכל להיות לו מעלות שוות אל הטבע, וגם יוכל להתרומם מעל חוקי הטבע בשלשתם. וישראל הכינם הקב"ה שבג' אלה יתעלו מעל עניני הטבע. מצד השכל, נתן להם התורה לרומם השלמת שכלם למעלה מכח הטבע. ומצד הגוף, א"י שהיא ארץ גופנית, ומ"מ יש בה כח קדושה סגולי למעלה מענין הטבע. ועוה"ב, מצד הנפש לזכות למעלה עליונה גבוהה מן הטבע, ע"כ כולם לא נתנו כ"א ע"י יסורין.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה
ראוי להבין בדברי קדשם באמרם "לא הן ולא שכרן". שלא אמרו זה חלילה כמבעטים ביסורין, אלא תוכן הדבר, לפי שתכלית יסורין של אהבה הוא, שמי שזכה לפניו ית' שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שע"י הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינן לפי טבעו, והנה זהו בתורת שכר טוב לטוב לפניו ית'. אבל הצדיקים הגדולים עבדי ד' באמת ותמים, אינם רוצים בשום מעלה ויתרון כלל, כ"א מגמתם לעבוד את השי"ת עבודת עבד, ואפי' מתנה של השגה גדולה אינם רוצים, כ"א לזכות ביגיעתם בתורה, מפני שזו היא עבודת השי"ת. וכן העידו על קדוש ד' הגר"א ז"ל, שלא רצה בגילויים מן השמים, כ"א מה שיזכה ביגיעתו בתוה"ק. ע"כ אמרו לא הן ולא שכרן. משו"ה לא הן, משום שאינם רוצים בשכרן, לזכות שלא ביגיעתם בדרך עבודה, כי כל מגמתם שתהי' השגתם גופא באה בדרך עבודת עבד להשי"ת. ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ו
השפעתם של הצדיקים מצד הזכויות שלהם, ומצד עצם כוחם הסגולי
לפום ריהטא הי' נראה, דסוגיא דהכא דברים אחדים היא עם סוגיא דפ' כיסוי הדם, דפריך ורבי חייא מי נפיל לי' יאניבא בכיתניה, ומשני כי מהני זכותייהו אדעלמא, אדידיהו לא מהניא כדר"ח, שב"ק יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ולפ"ז יקשה שהי' ראוי לתרץ ג"כ בלשון זה, דכי מהני זכותא אאחריני. אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים: הטובה האחת היא מצד הזכיות, ודבר זה הדין נותן שיועיל לאחרים, שבזה זכיות הצדיק מתרבות, על מה שהוא מטיב לבריות, שבזה גופו הוא גומל חסד ועושה טוב, ומסתבר שלא יועיל לדידי' כדי שלא ינוכה מזכיותיו. אבל ההטבה השני' היא מטעם כח השלטון של צדיק, שהקב"ה מסר שלטון לעושי רצונו שיעשה רצונם במאמרם. ודבר זה הוא מצד עצם כח מעלת גדולת הצדיק, שכל כחות הבריאה נכנעים למאמרו. ודבר זה לא מסתבר לחלק בין דידי' לאחריני, כי א"ז מטעם גמול כ"א כטבע בנפש הצדיק. ע"כ צריך להשיב כי אין חבוש מתיר עצמו. וזה הטבע לא ניתן כ"א לגזור בדבר שאינו נוגע לו להציל אותו מרעה שנתון בה, דע"ז צריך דבר מלך שלטון של צדיק אחר מבחוץ.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ט
כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה....
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו
והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה....
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב
והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג
השלימות האמיתית. מי שהגיע לשלימות מסויימת צריך להיזהר במיוחד מירידה רוחנית. ההשגחה גדולה מאד על קנין השלימות של האדם. הגדרת השלימות
ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו, ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם. ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה, וכמו שביארנו במאמר הקודם. ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו, מכין סיבות שהן יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתית, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ו
חשיבות השתתפות היחיד עם הציבור בעבודת ה', ומתי האדם מוגדר כפורש מן הציבור (הרב כותב "בכלל הרשעים", ומשמע שאינו רשע ממש, ואולי הרב מדייק זאת מלשון הגמרא "נקרא רשע" ולא "הרי זה רשע". ראה בדומה לזה ב"ח חו"מ סימן י' סק"ב)
ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה מאד, צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו היא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור, אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה.
ברכות פרק א׳ פסקה ס׳
ובבוקר אז אע"פ שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות, אבל הם נעדרי השלמות ע"י התגברות השינה בלילה, וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה שיהיו מוכנים לחשוב מחשבות רמות, בצדק ויושר, ויראת ד' ואהבתו, ע"ז מיוחדת תפילת השחר, כאמרו "בוקר תשמע קולי בקר אערך לך", אערך מערכת לבבי וכחות נפשי ואצפה כי אתה תהי' עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז
ציור הדבר, תכלית התפלה אצלינו היא להתרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים, וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, ד"ז נקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.