יאוש

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד

והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם, שאף בשעת הקלקלה היותר נוראה שראוי כבר מצד סדרי ההשגחה לבא לכלל תיקון של אנשים שלמים הראויים לבסוף לתכלית הטוב, שיגזר כליון חרוץ מצד העם שקלקל מעשיו הרבה עד שאי אפשר לו כלל שיתרומם כ"א שירד וישפל מטה מטה. אמנם כ"ז הוא רק מצד כללותו, אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו" .

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

איחור קבלת התפילה לא צריך לגרום לאדם יאוש, אלא דוקא תקוה להתעלות והשתלמות. התקוה היא שלימות בעצמה. יסוד התקוה הוא השלימות כתוצאה מהמעשים הקודמים להשגתה

תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה היא ביחוד כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות. ודרכי הציורים רבים הם ורחבים ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ. וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות איזה ציור מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, וכפי אותו הציור שראוי להיות נשלם מזמין לפניו בראש מסידור חכמתו העליונה, אותו חסרון וצורך תפילה. ולפעמים, כשלא יספיק הציור להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהי' נשנה ונכפל כמה פעמים כערכו, תתאחר התקבלות התפילה. ע"כ האדם שלא נענה, עליו רק לחזור ולהתפלל ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות. אלא שהוא חושב מחשבות לתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחי ושלימות גמורה וחשובה. והנה כך היא המדה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא [בהן] למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך המון פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. ע"כ אמר "קוה אל ד' ", והתקוה היא שלימות בעצמה, ויסוד התקוה הוא [מעלת] השלימות הראוי' להמשך מכשרון המעשים המוקדמים לה, וזהו כל יסוד ההנהגה ותכלית פעולת התפילה. ע"כ נאמנה תדע כי בכל ציור של תקוה לד' נתקרבת אל המטרה, אלא שלא הגיעך עדיין מצד שעוד לא השלמת, ע"כ "חזק ויאמץ לבך" להשלים, "וקוה אל ד' " .

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

...ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, [ואל] (ו)יתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול [גם] התקוה הכללית היותר רוממה, ע"כ תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, [ו]כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו "הטוב" לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, להיות מטיבים לזולתנו. ו"המטיב" שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול (שקשר) [של קשר] הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבאו לשבת על שולחנו, אין עצם הגלות ומראה האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה, כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד' על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

בהפגש באדם המון ציורים מבעיתים מאד ממראה המות, עד שלא יוכל שכלו לעמוד בהם וסוף שיהפכו לרועץ, כי ההפרזה של כשלון החיים לא תוכל לבצר את מעמד המוסרי של האדם. וההתיאשות מן החיים ושמחתם הבאה לרגלי ציורים כאלה, תביא אחריה רגשות רעים מעוררים כוחות הפכיים להוללות ותאוה רעה, ובשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו...אמנם כשהשעה לא תספיק, או המקרים לא יפיקו להוציא את המערכה המוסרית אל הפועל מכח הכרה פנימית עצמית, אז יעזר בראיות מדברי תורה שיביאוהו להשוות מדותיו, להנזר מן ההפרזה של העדר חמדת החיים הכשרים ושמחתם, שסופה להביא לידי התיאשות מכל מוסר והדרכה טובה, כשיקפוץ עליה הכרח החיים לדחותה בלא סדרים. ע"כ ליהדר אפי', הפנים מורה על השכל. ראוי לאדם שבהליכות המוסריות הפנימיות ישאוב מי דעת ממעיני נפשו, והערת השכל תחייהו, להתגבר להנות מאורה של תורה...ע"כ ליהדר אפי' ולא ילך לפי השקפותיו הבלתי זכות, רק יתן פניו אל התורה ויאמר "יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב....

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

הכלי האובד אינו נפסד, בעליו אינו מתיאש ממנו, מפני שמניעת היאוש תביא להשתדלות של חיפוש, ולפעמים תהי' הסיבה להשבת האבדה. אם היתה אבדת המות אבדה שאין לה השבה, לא היה הרושם מאריך זמן. אריכות הזמן של הרושם המעציב והמר, מורה שאמנם בכללות האנושיות עוד צפונה ארוכה ומנוס גם ממר המות, ועצה עמוקה להעזר ג"כ אחרי בואו. אמנם העצה היא מופלאת, הדרכים המביאים לה ביד ד' הנה, "וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם". אבל בשביל מציאות העצה והארוכה, שסוף כל סוף היא עתידה לבא, נשאר הרושם של אבדן המות לא כרושם של חליפה טבעית, מוטבעת ומורגלת, כ"א כרושם של אבדת דבר המתבקש. וכשם שאבדת הכלי, אינה מוחלטת כ"א ביחש בעליה, וגם יש מציאות שתשוב ותתגלה, אחרי היאוש היותר אחרון, אע"פ שחליפת סדרי החיים במשך זמן שנה, הסיעו את הרעיון מהדבק שהיה בין הקונה אל הקנין, לא שינו דבר בתכונת המציאות, וממטמונים יחפרו גם בדור האחרון, כלים אובדים של דורות הראשונים, ויהיו לסגולה, כן יורה היחש הנפשי של אורך הגעגוע של דבר הנראה שאין להשיב, כי יש תקוה, כי "יחיו מתיך נבלתי יקומון", תה"מ מן התורה .

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ז

היאוש מוריד את האדם

כמעט כסדום היינו" הנה התוכחה ביאוש כזה, גורמת באמת נמיכת רוח וקלקול מוסר, עד שנכון הוא הדבר ע"פ האמת הברורה לקרותם קציני סדום. ויש בזה מקום לימוד בעניני התוכחה והלימוד וההתעוררות הכללית בעניני הכלל, שלא לתאר המצב, בין הרוחני בין הגשמי, בצבעים של יאוש ואפלה גדולה. שאין אותן הציורים מביאים לרומם את העם, כ"א להשכין כבודו לעפר, לרפות ידיו ולהשפילו, והרעיונות המשפילים את הרוח, פועלים בעל כרחו של האדם הפרטי וגם בע"כ של האומה בכללה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

אור היום ושאון החיים המלאים ענין ע"פ כל הכונניות שכוננה החברה האנושית בשאר רוחה העולה למעלה, ג"כ יהיו לעוזרים להסך על האדם מנפילה דמיונית אודות ערכו של האדם, לרגלי התאחזו בצד הכיעור והגסות שבו. כי כשם שברום מעלתו של אדם בעת ששכלו יגביר חיילים, תהיה ההתכנסות בעולמו הפנימי ע"י בדידות ועזר שקיטת הלילה, לעזר להרים פעמיו במעלות רמות וציורי קודש. כן בחשכת הנפש, ובנפול רוח הטהור והזך של האדם, המחגרהו שמחות וגיל מצד השלימות האלהית הקרובה לו, יוסיפו אלה השתים, הבדידה וההשקטה הלילית להכביד אנחתו ולהגביר יאושו הרוחני .

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה"ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחש לרע מיחשם. כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב, ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ...

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ז

והנה ת"ח הגדול בקדושתו, שרמו דרכיו ועומק שכלו וטהרת רגשי לבבו, לא יוכלו להיות משוערים כלל אצל אנשים הקטנים ממנו בהרבה, כי לא יוכלו לקבל מאורו מצד גודל ערכו. במה איפוא תהי' השפעתו עליהם ראויה, שתהי' לפי מדת המקבלים כערך זיו שכינה? זה אפשר רק בשימוש מוחשי, בסעודה, שההשתתפות הפשוטה מצד האנושיות, שבזה יש שיווי עכ"פ בין גדולי חכמים וקדושי ד' לכל העם, אותה ההתחברות תפעל להיות מתקבלת אור ד' ונטיה גדולה לעבודת ד' ודרכי התורה, בלב כל הקרובים והמתחברים לחכם, מה שלא תוכל כ"כ לפעול בעת ההתגלות של כח חכמתו ועצם קדושתו, שבזה יראה להם מה גבהו דרכיו מדרכיהם, ויתיאשו בנפשם לומר: מי יוכל לדמות לאיש מורם אשר אין כח בכשרון נפשינו להדמות אליו. אבל השיווי מצד הגופניות יועיל הרבה להתקבל חלק רב ממדות היקרות של החכם המצויין. והרבה פועל הציור, שהרי גם הוא עם כל יתרונו הוא איש בעל חומר צריך לאכילה וצרכי הגוף, ועכ"ז עלתה בידו לבא למעלה רמה של קדושת המדות וטהרת הלב והמעשים, נעשה כן אף אנו לערכנו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

...אמנם היתרון הנמצא למצב הנפש בלילה, שאיננה משועבדת לגבולי המציאות המורגשת, אשר תפיל על כוחותיה הפנימיים כבלים, ע"י השערת המקומות והמרחקים, עד אשר דוגמתם יצטייר ג"כ בשכל, לחשוב לרחוק ומיואש את אשר יושג בהרבה הכנות שכליות ומחקריות, מבלי להשכיל כי אין ההרחקה הזאת תלויה בעצמות האמת, כ"א בחלישות כחותינו, שאנחנו צריכים לצעוד כ"כ לאט עד שמתדמה לנו דבר הנשגב רחוק, "מרחוק ד' נראה לי"... .

סדר זרעים פסקה ח׳

מראה האומללים ובעלי המומין מעכר את רוח הרואה אותם, ומביא לפעמים לידי יאוש והשקפות בלתי נכונות בדרכי ד' בעולמו.

סדר זרעים פסקה י״ג

זהירות החוטא מלהתייאש ממצבו

והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו.