טהרת הלב

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

הכרת הטוב כלפי מתנגדים לדעה מתוך טהרת לב

ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק.

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

וזה ההפרש נ"ל בין מצות התורה המפורשות, לבין מדות הטובות הכוללות, שמצות התורה שהן ערוכות בשיעורן מפי עליון ב"ה, הם עניני המלכות שעל פיהם העולם מתנהג ברצון השי"ת, והמדות הטובות הן מכינות יותר את לב האדם לדעת את השי"ת וכבודו. ע"כ מצד שבית המקדש הי' מרכז הקדושה וע"י נשפעה קדושה גדולה בעבודת ישראל בכל המצות, גם טהרה בלב והכשר לכל המדות היקרות, נקרא נגד ענין המצות והעבודה המעשית, בית ד', ונגד קדושת המדות, היכל ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם. ע"כ זאת היא ההערה הנפלאה הראויה לחכמי לב אשר בשכלם וטהרת לבבם במרום ימריאו, לבלתי לשכח את כל עניני גופם ג"כ. ויחד עם כל הנשגבות גם ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצא, שלא ימנעהו שטף מים רבים של הטרדות, של הים הזועף, משלמותו האמיתית הנצחית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״א

בין העוסקים לשמה, יהי' ביניהם שלו', מתוך שיכירו את האמת. ובין העוסקים שלא לשמה, שאפי' העוסקים שלא לשמה, אם כי לא זכו עדיין לטהר לבבם לעסוק לשמה, אבל מ"מ לא יהיו מושחתים כ"כ, שיסלפו חלילה את [הדעה] הישרה לעשות מחלוקת בשביל דברים שאינם לפי אמתה של תורה. כי במעשה יעשו כולם כאילו הם לומדים לשמה, והנה כיון שבמעשה יעזרו את השלום כאילו היו עסוקין לשמה, אע"פ שלבבם עוד לא נטהר לגמרי, הנה זה אינו נמסר בהחלט ליכולת האדם כי מד' ית' העזר לטהר לב הותל. ע"כ יה"ר שהעוסקים שלא לשמה יהיו עוסקים לשמה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, באשר חוקי התורה, מהם משלימים את הפרט בשלימותו האמיתי, ומהם שיסודם שלמות הכלל, ע"כ רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו, אז יוכל לעשות חוקי רצון ד' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התוה"ק ומצותי'. ויהי נועם ד' עליו לכונן מעשי ידיו.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

לא נשארת שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ד' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט, אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ה

מצב השכל אינו עומד על תכונה אחת בכל אדם גם בחכמים, כד' הרמב"ם שהברקים באים ושבים, וה"ה תכונת המוסר ואור הדעת. ע"כ נמשלה שעת חוזק הנפש ושלימות עיונה לפי טבעה בטבע החכם, יום, ועת התגברות הטרדות והדברים המאפילים את השכל, לילה. ע"כ אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, בשעת התקדרות ארחות שכלו, אל תהרהר אחריו ביום, כי תיכף כשחוזר לאור התורה ודאי עשה תשובה. והני מילי בדברים שבגופו, שתשובה של רצון ומחשבה תיכף מתעוררת לרגלי תורת ד'. אבל תשובה מעשית בפועל, צריך שתראה הפעולה. כי אע"פ ש[ה]רגש מתטהר, לפעמים המעשים מונחים בשפל. ע"כ מותר להרהר עד רואינו תיקון המעשה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

שלימות האדם היא ע"י שילוב חכמה, טהרת הלב ויראת ה', ורק אדם גדול בשלושת העניינים האלה יש משקל לחכמתו מול גדולים

המבקר דברי חכמים ונוטה לפעמים קו על דבריהם להשיג עליהם אפי' באופן אשר יראה פגימה לכבודם, יבחן הדבר הרבה בערך המבקר ההוא בשלשה ענינים עקריים הכוללים את כל שלימות האדם. הא', היא החכמה, שאם הוא חכם גדול ראוי לעמוד במקום גדולים, עד שיאמר עליו שכנגדי חלוק עלי, ובשכלו הגדול כערכם, השיג שכאן נטו מדרך האמת, מי שקדמו לו, אין עליו חטא בביטוי שפתים. אבל כי יבא אדם קטן ויעשה כמעשה הגדול ההוא, להעיז פנים בגדולים ממנו הרבה, אע"פ שידבר כאותו סגנון של הגדול, ענש יענש, כי העיז פנים ונטל חיי המוסר מן העולם. הב', היא טהרת הלב, שבהיותו מיחס לפי השקפתו פני' צדדית שפעלה על שכל אנשים גדולי עולם, צריך שיהי' לבבו טהור שבלבבות, עד שבנפשו ידע נאמנה כמה גדול כח הטהרה של הלב הטהור, שלא לסור כלל מדרך האמת אפי' בהיות לו פני' ונגיעה, ואם עם כל טהרת לבבו יוצא משפט שדבר זה לא השיגה יד טהרת לב במעלה העליונה, ויצא משגה, כי גם גדולי ערך, אדם המה, ואפשר שנפלו במוקש ההטעאה, לא יאונה לו רע. רק אם איש חורש מחשבות און, אשר לא קנה לנפשו מאומה מהמדות העליונות הקדושות, וק"ו שאין לו כלל ציור אמיתי עד היכן תוכל יד טהרת הלב להגיע, להגיד ולשפט רק בשם האמת אע"פ שתהי' נגד תשוקותיו וכבודו הפרטי, הוא אם יעיז פנים לדון ממדתו על מדתן של צדיקים גדולי עולם, הוא נחשב למבלה עולם ואת חטאו ישא, ואפילו תהי' בו חכמה, כיון שאין בו טהרה לא יוכל לחרוץ משפט זה. אמנם אף אם נשלמו לאדם החכמה וגם הטהרה, רק אז לא יוכל להתפס על מוצא שפתיו נגד גדולים, רק בהיותו ידוע לירא חטא במעלה היותר נפלאה, שעי"ז נוכל לדעת ברור שאם לא התבררה אצלו אמתת המשגה בעוצם חכמתו וטהרת שכלו וחובתו הגדולה לקרא בשם האמת, ודאי לא הי' מוציא מפיו דבר למרות כבוד חכמי תעודה שהם למאורות לישראל, כי הי' ירא וחרד פן יחטא בשפתיו. אמנם מי שנעטר בחכמה, בטהרה וביראת חטא, ועכ"ז יחשב לו לחובה לבא בדבר מיוחד בבקורת עזה, חלילה לנו לחשוב עליו רע. וחלילה לירודי המעלה להדמות אליו בהנהגה זו הראויה רק לו לפי מעלתו. והנה אלה השלשה יסודות, חכמה, טהרת הלב היא מקור ההרגש שעליו בנוי היכל תורת המעשים ודרכי העבודה, ויראת חטא שממנו יסוד לסור מכל רע, המה כלל השלימות והם נחלקים בכלל ישראל, ישנם חכמים מתגברים בתורה וחכמה בשלימות השכל, ויש מתגברים בטהרה ועבודת הלב, ויש מתגברים ביראת חטא בפועל, וע"י חיבור כולם יחד יבנה בית ישראל. אמנם רק במצויין שבמצויינים, שהוא עמוד תורת ד' בדור, ימצא שיקבצו כל שלש המעלות באיש אחד ברוממות ערך נפלאה. והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו. העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה. גם קהלת השופטים נקראת עדה, "עדה שופטת ועדה מצלת". מפני שההרגש הטוב ראוי למצא מקום כפי ערכו בתוך אימות המשפט, ע"כ אין מושיבים זקן וסריס ומי שא"ל בנים בסנהדרין. ומי שבו נקבצו שלש הקדושות של קהל עדה וישראל ברוממות תפארתם, הוא ראוי להיות מבקר חרוץ. ואם לפעמים מלב חכם טהור וירא כזה תצא תלונה חרישית, ידענו כי יראת ד' מעוזו והאמת נר לרגליו, ולא ירע חלילה מאומה למצב המוסרי הכללי. כי כבוד חכמים במקומו יעמוד, בהיות הבקורת באה במילוי כל גדרי', והדרת האמת עוד תזרח יותר בהודע לכל כי אין משא פנים גם לגדולי עולם, והם גם הם יובאו במשפט, אבל רק לפי כבודם וערכם, בהיות השופט ראוי ומוכשר מכל שלשת צדדי השלימות שאמרנו, בזה יתקיים "ת"ח מרבים שלום בעולם". אע"פ שזה מטמא וזה מטהר [כולם] נתנו מרועה אחד. ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

ויש עוד הערה בזה, שבהעברת פשע והוספת חסד יותר על המדה, ימצאו שני כוחות מתנגדים בנפש המקבל, שפעולת האחד תהי' לטובה והשני לרעה. ומי שנפשו עדינה והרגש הכרת הטובה מוטבע בטבעו הנכון, תגבר עליו ההרגשה הטובה להדריכהו להיטיב, מפני שהיא חזקה עליו יותר. ומי שנפשו לא מטוהרה, תגבר עליו המדה הפחותה המשובבת את דעתו ומביאתו לבאר שחת....

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות, וכיון שהם הולכים במעשיהם בכלל בדרך הטוב והישר, הם קרובים לשמע דברי חכמים, שהם דברי יושר ומתקבלים על לב טהור. אבל מי שטבעיותיו נלוזות, הוא לא יוכל לשמע דברי חכמים ולא יבין לשכל מליהם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ט

שמירת הצניעות וזהירות מהסתערות היצר

טהרת הרעיונות צריכה להשמר מכל דבר הגורם הסתערות החושים לעורר רוח בלתי נכון. ובכללן הנה שלש סיבות מעוררות, שראוי לכל לב טהור להתרחק מהן, למען ישמר תומתו וטהרתו. מיחש בלתי מורגל בין המינים, מהרגשה שיש בה ערבות חושית אפילו באופן רוחני והדר טבעי חיצוני, כי המכשלה קרובה ללבו של אדם האנוש, מהשקפה על עניין מיוחד שבו יצטיין הבדל המינים אפי' מצד ההנהגה הנימוסית, ביחש הגוף. ונגד אלה ג' הכללים, שתחתיהם פרטים רבים נמצאים, שעמהם משמרת טהרה לשומר דרכיו ביראת אלקים. שוק, נגד חסרון היפך המורגל. קול, נגד ערבות חושית, כדבריהם ז"ל מפני מה קולה של אשה ערב משל איש, אף שלא נוסד על יסוד הרגשה גסה מ"מ מביא מכשול. שער, נגד תכונת הבדל נימוסי, כדבריהם ז"ל מגדלת שער כלילית, מכל אלה אשרי שומר נפשו נוצר דרכו.

ברכות פרק ד׳ פסקה א׳

והתפילה מחוברת באמת מרגשי לב טבעיים, להשתפך נפש כל אדם לפני יוצרו, גם היא בנוי' ברובה על ענינים לאומיים [ה]נוגעים להשלמת כלל עם ד': הגאולה, השבת השופטים, צמיחת קרן לדוד, בנין ירושלים, השבת העבודה לציון. צריך התבוננות על איזה מרכז נוסדה: אם השתפכות הנפש הפרטית היא בה היסוד והתוצאות הלאומיות מאיליהן תבאנה, או שעיקר יסודה היא השלימות של העבודה הלאומית, שמתלקטת מטהרת לבו של כל יחיד.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

...שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה...ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ו

החושד את חבירו בירידת מעלה ממה שהוא יש בזה שני היזיקות: האחד, צערו של הנעלב על עלבונו, שאפילו במחילת הנעלב מצד טוהר נפשו ראוי העולב שיפייסו....

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ח

הפיכת האדם את עצמו מכובש לישר

צריך האדם לדעת שכ"ז שהוא נתון במלחמה וכוחותיו הגופניים מתנגדים להתרוממות השכל עוד איננו בתכלית המעלה. ע"כ מתוך שלא הוכשר עדיין בתכונותיו עד שיהיו מדותיו וכוחות גופו מתאימים אל טהרת המוסר השכלי, כ"א ע"י הכנעתם בתענית, צריך שיתברר לו שעדיין יש בו חסרון שלימות. ע"כ יתיב תעניתא לתעניתי', ומגמת התענית השני' תהי' לרדוף שלימות הכוחות הגופניים בדרך התהפכות הטבע לטובה, עד שכל מה שיתרוממו כוחות הגוף יותר, יתרוממו (ע"ז) [עי"ז] ג"כ התכונות הנפשיות הטובות, שזהו יסוד עונג שבת ג"כ. ע"כ המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, שא"צ לצמצם כוחות הגופניים, כי לא ינגדו כ"א יסעדו את הטוב האמיתי של השלמת הנפש.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ו

שהיית השעה הדרושה היתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב אף שכופה טבעו לזה הוא בכמה הבדלים ועקרם התמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו ו"רגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמר שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"ל כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ז

כי זאת היא מדריגת הישר, שלבו שמח בכל טוב שהשפיע ד' הטוב בעולם, "ולישרי לב שמחה", וטהרת נפשו ותומתו תנחהו להיות משתלם מכל דבר, ומוסיף בישובו של עולם ושכלולו ועם זה יוסיף שלימות והצלחה אמיתית, והיינו מפני שארחות חייו קשורים יפה בציוריו המדעיים ורגשותיו הנעלים. "אך צדיקים יודו לשמך", אמנם הצדיק צדקות אהב, אבל המדה היתירה צריכה להיות שתתפשט הצדקה בכל הארחות שנראים רחוקים מצדקה. לזה התכלית "ישבו ישרים את פניך", ולאור פניך יהלכו בארצות החיים ומקום שווקים להראות כי ישר ד' צורי, ושקילוסו של הקב"ה עולה מעולם משוכלל בכל חן ויופי לענג הרוח האנושי ולעדנו, ומזה תוצאות להשלמות האמיתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

היחס בין הישר והכובש

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות....

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ד

הוא כלל גדול בדרכי ההנהגה הישרה הראויה לאדם המעלה. כי כל הנהגה שיש בה כיעור מצד מראה החיצוני, אז אם הוא מתיחד בה חוץ למנהגו של עולם, תהי' פועלת רושם לגנאי על משפטו מאת בני אדם. אמנם זה אינו נמשך רק אם זאת ההנהגה הנראית זרה לא באה לו מהכרח מהלך עסקנותו בשלימותו המיוחדת לו. אבל אם מהלך עסקי חכמתו ושלמותו יביא(ו)הו לצאת לפעמים משורת המנהג גם אל מעשה כזה שאינו כפי הרגיל וגם יש לדורשו לגנאי, מ"מ "החכמה תעז לחכם", ועסקו בלב שלם בשלימות האמיתית יסיר ממנו כל דופי גם מעיני בנ"א, כי יכירו (כי) באשר [כי] הפליא ד' חסיד לו. וכשם שהוא משונה מרוב בנ"א בתעופת שכלו ועומק טהרת לבבו והמון רגשותיו הנשאים, כן הוא לפעמים משתנה מהם בהנהגה חיצונית שנראית לפי המובן הפשוט להם כזרה. והבחינה היא מאותה ההנהגה המתרשמת ביציאת יחידי בלילה, משום חשדא. וההיתר הנאמר אם מתהלך בתומו לרגלי חכמתו וקביעת עידני', דאמרי לעידני' קאזיל ולא יגורהו רע. והמשכיל ידע להוציא תולדות הכלל הפרטי הזה לכל ענפי ההנהגות המזדמנות במהלך החיים, של אנשים נעלים מרוב בנ"א בתכונותיהם ורוממות נפשם, כי יגבה לבם בדרכי ד'...וכ"ז יצדק בהיות איזה רעיון נשגב כבן רשף מקרי בו. אבל אם הוא קבוע בעניניו, ומודרך בדרך תמים ע"פ מושגיו הרמים, לא יוכל איש לכזב שלימותו ומימר אמרי לעידני' קאזיל, וסוף תצמח ג"כ התועלת הראויה מדרכי שכלו הגדולים מהרגיל.