חירות

ברכות פרק א׳ פסקה ל״א

עבד שאיבד את שינו או עינו, נהיה בעל יכולת גדולה בהרבה. יסורים יכולים לשחרר את האדם מעבדותו לתכונות שאינן הגונות ולתאוות

והביא ראי' מעבד, שע"י מה שאבד שן ועין יצא לחירות ונעשה כל הגוף שלו, אע"פ שתחילה הי' אדם בעל שן ועין, לא הי' יכול לעשות עבור עצמו כ"כ כמו עכשיו, שהוא חסר שן ועין, מפני שתחילה הי' עבד וכל פעולותיו אינן שלו, ועכשיו הוא בן חורין ופעולותיו לעצמו. ה"נ קודם היסורין הי' עבד לתאוות ותכונות שאינן הגונות, אע"פ שהי' עוסק בתורה ובתפילה, לא הי' פועל עליו כ"כ לקרבו לקדושה, כמו עכשיו שנכנע ע"י הדכאות של היסורין, ויגדל אח"כ היתרון נגד הפסד הזמן של היסורין שהיה בהם ביטול תורה ותפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות. וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל". אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להיטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה. ואל תדחה הדבר לומר שאם ימשך הכל אחר החיוב הלא אין מקום לעבודה ושכר ועונש, א"כ דבר זה כבר למדו האבות, שבאמת אין הדבר כן, כי אפשר שהשי"ת משפיע כל הטובות והמציאות כולה לכל פרטיה בהשגחה נפלאה עד שגם סדרי השלמות האנושית שהוא בכלל המציאות נמשך ממנו. וכיון שלהשלמת האדם צריך שיהי' עובד עבודת הקודש לרומם נפשו ולתקן מדותיו, ע"כ נמשך משלמותו ית' שמי שהוא צדיק ימשכו לו השלמות וההצלחה האמיתית וכיו"ב הכל אפשר ג"כ ע"ד החיוב. אלא שאין האמת כן, שהרי כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנתה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל. והבן בדבר שאפי' התפילה יכולה להיות גם בהיות ההמשכה האלהית ע"ד החיוב, כי כיון שהאדם משתלם ע"י תפילתו לקונו מחויב הוא מן השלמות האלהית שתמצא התפילה ערך ותשיג ג"כ מטרתה ולא ימנע מהמציאות כל הדברים המכשירים ומרוממים את ערך התפילה. אבל ההודאה, זו השלמות היתה חסרה בהכרח, אם לא הדעה האמיתית שההנהגה האלהית היא באין חיוב כ"א ברצונו ית' "חיים ברצונו", ושלמות האדם שבאה לו ע"י חופש הרצון דייקא לנו לעד נאמן על יוצרו, ע"כ נמצא בתודה חמץ שמורה על הפוכי כוחות הטובים שמהם נובעת חפשיות הרצון, מה שא"כ אם היו הכוחות כולם מוכנים רק להיטיב.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו...ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע"כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג"כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד'. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמא דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב

גאולה פנימית וגאולה חיצונית

הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא ולתורת ישראל איים ייחלון. ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים: כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב, שע"ז אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כ"א ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה, גלוי לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם, להשכיל להיטיב לכל ברואי בצלם להאיר באור ד', כדבר שנאמר "והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך" .

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג

כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם. ובאשר שלמות תכלית הגאולה אינה סילוק העבדות לבד, כ"א החירות בפועל והרחבת החיים בדגלה של תורה בעולם, ע"כ מה שנאמר הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב, שרק התחלה נקראת גאולת הערב, לערך התכלית הנשגבה של גמר הגאולה ביד רמה, למען ידעו כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אלהי ישראל. אמנם נחלקו הגאולות לשתים, גאולת הערב וגאולת היום, מפני שהיו עתידים לחזור ולהשתעבד. הורה שלא יבא עליהם השיעבוד כ"א להפסיק פעולתם על זולתם, אבל רוממות נפשם ויתרונם העצמי שזכו בה בגאולת הערב דבר זה קיים לעד ולא יסור מהם, "כי לי בני ישראל עבדים". ע"כ חובת סיפור יציאת מצרים העקרי הוא בלילה. להורות על תוקף ערך גאולת הערב, והכתוב דייק "הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה" .

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות...ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

ביציאת מצרים זכו ישראל לחירותם, דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללית של המין האנושי ישלימו בימות המשיח.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

...שפלות הנפש בעבדות משפלת את כל ההרגשות המוסריות, ויציאת מצרים, שהוציאנו ד' ביד חזקה מעבדות לחירות, תרומם בנו רגשות נעלים ונשגבים. כי העבד אין לו בחייו ופעולותיו מטרה לעצמו ע"כ ישפלו כוחותיו המוסריים, ובן חורין תוכל נפשו להתרומם עד שיגיע אל רוממות התכלית השכלית, שהיא עמודו של עולם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

טעם שהתורה התירה עבדות. יחסם של בני החורין לעבדים ולשכבות החלשות. היכולת להכיל את המציאות לפיה צריך שיהיו גם שכבות חלשות, ולא להילחם במציאות זו אלא ליצור התאמות שימנעו פגיעה בהן. הכלת המנטליות של השכבות החלשות, בהבנה שאי אפשר למדוד את הרגשות שלהם והצרכים שלהם לפי אמות המידה של רוב בני אדם, כמובן תוך שמירה על כבודם וזכויותיהם הבסיסיות

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם. ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב. ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו. ועלינו להכיר כי השי"ת ברא ג"'כ אנשים בעלי רגשות כהים, שלא תחשב להם לסבל יוצא מטבעם ההתעסקות בעבודות הפחותות. הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם. אבל בהיות מצב האמללים האלה נעזב רק על מדת הצדקה של תקיפי בנ"א, נמצא גורלם רע מאד. למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי. כי הנכשלים במעמדם המוסרי והשכלי, מטוב לב יחפצו להתפאר בכבוד, להיות עבדי השלמים הצדיקים והנדיבים חכמי קודש. עכ"פ יחש הקנין אל העבדים היא השמירה המעולה לטובתם, ויחש האחוה תשאר רק באומר ודברים ולא תועיל להם מאומה, כ"א מה שיפסד הרגש שמירתם מצד הקנין, וההרגש הטבעי לחוס עליהם כעל כל בע"ח. והננו רואים בעינינו, כי בכל מקום שהקשיחו בנ"א רחמים מאיזו מפלגה של אנשים בתור בנ"א, יתעוררו גם לרחם על בע"ח ולא עליהם. ע"כ חלילה לאבד הכרת ערך בע"ח מהעבדים.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

והנה מעלות השלימות שלש הנה: שלימות המציאות, שלימות החירות, שאם יחי' אבל יהי' חייו חיי עבדות שאינו מושל בעצמו, טוב ממנו הנפל. והעולה ע"ג שלימות האהבה, שהיא השמחה הגמורה ואור הנפש, שעמה כל טוב ואושר ובה כלולים נועם החכמה וההשגה ואהבתה. ע"ז אמר שאם כועס עלי, וחסר ממני יתרון של חיי האהבה שחושק האדם למצא בכל מקום וביותר במרכז השלימות שהיא אהבת המלך, מ"מ אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, ותחסר ממני שלימות החירות, לא לעולם הוא, ואם אפי' שלימות המציאות ירצה לחסר ממני, אין בידו לעולם לעשות כלה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ב׳

ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון וא"צ לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוב ולהסכים ג"כ בסקירה אחת, מפני שהוא כח חפשי ואינו מוטבע בחומריות. אבל הלב, שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב. ע"כ לכובד הראש, שהיא מדת כל אדם, לא ניתן זמן, ולמדת חסידים הראשונים שהיא לכוין את הלב היתה דרושה שהי' שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות....

ברכות פרק ה׳ פסקה ק׳

יסוד ההודאה באה מהכרה שהשם ית' בהנהגתו ומעשיו בלתי מוכרח והוא הוא בעל הרשות הגמורה, כד' חוה"ל בשער עבודת האלהים שהטובה הבאה ממי שלא כיון לה תסולק ממנה חובת ההודאה. ובאשר השם ית' רק הוא לבדו הוא הבעל הרשות הגמורה שאין עמה צד הכרח וכל זולתו הם נפעלים מכחו ויש בהם על כל עניניהם צד של הכרח, מפני שהחופש הוא שלימות ונמצאת בשלימותה רק אצל המלך שהשלום שלו, ע"כ רק הוא ית' הוא יחיד ברשות. ע"כ הוא לבדו הוא אל ההודאות, והחופש הנמצא בבעלי בחירה, עצם מציאותו מוכרח מכחו ית', שהכריח מציאותו ברשותו החפשי הגמור.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ז

השלימות האמיתית היא להתדמות לשם ית' כפי האפשרות בחק נברא. והנה אמתת השלימות היא החופש הגמור שהוא הוראה ליכולת הגמורה, כי ג"ז שיש איזה דבר מכריח, אין כאן שלימות החופש והיכולת. ע"כ המעלה היותר עליונה באדם היא יראת ד', שבזה הוא מתקשט בתכלית השלימות של ההכרה האמתית בכבוד יוצרו. ומפני שהיא תכלית המעלה, צריכה להיות מוטבעת בתכלית השלימות בהשגתה, ע"כ היא מחוברת לחופש הגמור. ע"כ הונחה לבחירה הגמורה ואינה בידי שמים, כדי שעל ידה יגיע האדם לרוממות מעלתו והתדמותו ליוצרו כפי חוקו, גם בשליטתו על עצמו ויכלתו המוחלטת לפי חוקו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו...ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳

תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה. והנה ישנן ב' מעלות באופן השימוש של ההנאות החושיות לצד הטוב. יש מי שהוא כבר יצא משיעבוד התאוות החומריות והרי הוא בן חורין, שאין החומריות שולטת בו כלל, וכל נטיותיו הן רק לצד מעלת השלימות, כי הוא גבור בחכמה ודעת את ד'. ועל קדושי עליון כיוצא באלה, אין ספק שאכילתם היא מדה נעלה, וקיבוצם הוא שולחן אשר לפני האלהים. ויש מדה קטנה מזו, שאם שההסכם בדעת הוא להשתמש בחושים כפי מדת השכל, מ"מ לא ימלט שעצם הטבע לא נשתנה ויש בפנימיות הנפש ג"כ שליטה של עבדות לצד ההנאה החושית. וכאן יש מקום לשאול, אם הקיבוץ במי שהוא במעמד כזה באכילה הוא משובח, די"ל כיון שהוא עכ"פ מתחזק במעלות שכליות הרי אכילתו ג"כ נחשבת לדבר מעולה, או דלמא כל זמן שלא יצא לחירות מתאותיו עוד האכילה משפילתו, שמחזקת כח התאוה ואינה באה כ"א בתור הכרח. להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי. וראו התלמידים השלמים, שעכשיו בהיותם אבלים על רבם הגדול, ראוי שירגישו שאין מושג החירות הגמור ראוי להם, בהיותם חסרים המדריך הגדול שבאורו ראו אור. וכבר כתבו החכמים שהחירות האמיתית היא השיעבוד למי שראוי להשתעבד, ולהיפוך, הפקעת השיעבוד ממי שאליו יאתה היא העבדות. ע"כ אם כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, ובהחסר להם רבם הופקעה עבדותם, באו להכיר כי הם בזה מכירים חסרון חירותם, ובייחוד בהיות החירות העליונה הזאת היא מתנת אלקים לבחיריו שבאה מכח הקדושה שבנפש. וכבר העיר החסיד במס"י שהקדושה היא מתנה בסופה, ובודאי היא מצויה ביותר בקרבת איש אלקים קדוש ד' כרב ופועלת ג"כ על תלמידיו הקרובים אליו. ע"כ נתנו אות על הגרעון הזה ולא הסבו כדרכם תמיד. אמנם קבעו מקום, קביעות המקום מורה על התישבות השכל והסכמתו, להורות עכ"פ שאין אכילתם מהמשכה בהמית חלילה, כ"א מהסכמה שכלית שהיא מדרגה למעלת החירות של הסבה. ע"כ הסתפקו אם בכיו"ב ראוי לזמן, מפני שעכ"פ יש בזה הכנה אל התכלית המעולה, או דילמא כ"ז שלא באו למדת החירות יש בהתחברות האכילה ג"כ חלקים מצד החרפה הבהמית שמתעוררת כ"ז שלא בא האדם למדת הקדושה הגמורה, ע"כ "לא הוה בידייהו" .

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה ג"כ בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כ"א צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, ע"כ בבל ארעא דחשוכא, אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כ"כ, ע"כ אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא ג"כ החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ומקרא מלא אמר הנביא, שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו". וכבר הי' דוגמת העתיד בימי שלמה, שהעבודות הגופניות היו מסורות לגרים מבני הנכר המוכשרים לכך ע"פ תכונתם, וישראל עשה חיל בעבודת הרוח וכל מלאכת מחשבת בתורה ובתעודה, במוסר וחכמה, בין חכמה מעשית כהנהגה ושלטון שרים ונציבים, בין חכמה עיונית שרי קודש והוגי דיעות, שזהו באמת חלק ישראל בעמים רבים, "כי חלק ד' עמו" .

שבת פרק א׳ פסקה י׳

ההבדל בין אומה שמשועבדת לתאוותיה לאומה שהיא בת חורין. באומה שמשועבדת לחומריות גם מערכת המשפט תהיה משועבדת. תכלית המלך בישראל להביא את העם להתעלות מעל השיעבוד לחומריות, ורק אז יוכר בתור משיח ה'. כשהמון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי. לשם כך על המלך להיות מנהיג ומוביל, בן חורין מנמיכות העם ובעל יכולת לרומם את העם אליו, ולא נער משרת שעוזר לעם להישאר נמוך. כפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של המלך. לפי משפט המלך, כן יהיו אורחות השרים. עם נמוך חש בוז לעם שמתרומם למשאות נפש גדולות, וחושב שהם עוסקים ברוחניות רק משום שהם לא יודעים את כח החיים בסערתם. העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם. אמנם עם קדוש ונעלה, עם ד' אלה, המה מכירים כי המשפט לאלקים הוא. תכלית החברה האנושית לא תובן אצלנו רק בסדרי חייהם החומריים ומילוי משאלותיהם הגסות, שבזה אין מותר לאדם מן הבהמה, ועוד בכמה מעלות יש יתרון לבהמה רבה מצד החומריות על האדם. אמנם תכלית חיי החברה האנושית היא מצד שמהחיים האנושיים אפשר למלא חיים של אור וטוב, של צדק ודעת את ד', חיים של רוח טהור והגיון קודש, הם יסוד החיים ומטרת החברה האנושית. לפי דעה זו, יהי' מקור המשפטים נאצל ונקדש מאד, מופרש ומובדל משיקוע תאות חומריות, ומתנשא לתכלית הטהורה והעליונה של יסוד החברה האנושית. והנה המלך, רק אז ראוי שיוכר בתור משיח ד', נושא נזר קודש, רק כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. ע"כ באשר עוד רבת האנשים לא באו עד רום פסגת המעלה הגבוהה הזאת, בשגם יש ליתרון זה של התנשאות האנושית לתשוקתה הרוחנית הרוממה מעלות ע"ג מעלות רבות מאד, שגם בהתרומם מצב החברה האנושית בכלל ברוחניותה, עוד יש לשאוף למעלות יותר רמות וחיים של עונג רוחני יותר נכספים, "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ". ע"כ יבחר ע"פ ד' מלך נושא כתר מלכות, משוח בשמן משחת קודש. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". מלך כזה איננו משרת להעם כי אם בן חורים הוא. השרות לא יתכן כ"א בהיות הנשרת מכיר את ערך השרות, וכפי התגלות חפצו ישרתהו המשרת. אבל מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. אמנם עם שפל, החפץ לפתח רק בכחו החומרי, ועל יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק ויושר אלהי לא יאבה לשום לב, מה היא תעודת המלך בו, לא להדריכו לשום לב לחפצים גדולים חדשים, שלא יחפץ בהם ולא ידעם, כ"א לסדר לו את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער, משרת לאומה וממלא רק חפצה. והנה לפי קדושתן של ישראל, כן גבהו דרכי משפטי תורת ד' הטהורה, שבכללם שואפים הם לתכלית היותר נשגבה עליונה ורוחנית. ע"כ נסמכה ג"כ פרשת משפטים לבנין המזבח, וביחוד ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", המורה על תכלית הקדושה והצניעות שהן נחלה לעם אשר רוח ד' תנחנו. ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים. אמנם יכול העם הנמוך לבזות בלבו את העם המתרומם למשאות נפש גדולות של המסקנות היוצאות מדעת ד' הטהורה, לאמר עליהם שלא ידעו את כח החיים בסערתם ע"כ לא יחושו לו ויפנו אל הדעות הנאצלות. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי תחת שהעם החומרי ימלא סערות החיים בשתי, בשכרות והמון תאות חולפות המשאירות אחריהן רושם רע בגוף ונפש ומשחיתות את הוד צלם אלהים אשר באדם, העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת, וכל החיים החומריים ההולכים ע"פ מילואי התעודות הרוממות הללו של המבוקשים הנעלים, והמה ממלאים את החיים בגבורה יותר רוממה ויותר מרעשת ברעש קודש, ברעש המגדיל את כח החיים ומשאיר אחריו ברכה לנצח לעם נולד. "בגבורה ולא בשתי", בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו" .

שבת פרק א׳ פסקה כ״ג

...היובל ישמש תקופתו בחיי הכלל והפרט, כי עם היותו כללי הנה חירות העבד הפרטי והחזרות השדות הפרטיות מגיעות עד הפרט, לאות על היחש שיש בזה להשוות ערך הכלל אל הפרט....