"הוראת "אל ד' " בתפילה כתבנו לעיל שאינה מצויה מפני עומק העיון שבהוראת לשון מתפלל בדרך התפעל, ובמקום שבא זה הלשון ראוי הוא להדרש. ובאשר הרבה להתפלל על דבר אחד מורה שבהרבותו להתפלל השיב גם את העיונים המורגשים ברגשות הנפש להיות שכליים גמורים, ומתיחס הלשון התפלל עם לשון "אל ד' ". אמנם יסוד הלימוד הוא שאף אם יתפלל האדם על איזה דבר, אף אם יונח שתפילתו עשתה פירות ונתקבלה, מ"מ טובה היא שיתפלל על אותו דבר הרבה פעמים באריכות. מפני שבכל ענין יש צדדים הרבה ואופנים שלמים שיוכל להיות מעלות ע"ג מעלות בכל טוב ושלימות מושגת, ע"כ תועיל כל תפילה להשיג מדה יותר שלמה מן הטוב הרצוי. והראיה גדולה, שהרי משה רבינו התפלל כבר בארבעים הראשונים, גם נענה תיכף בשעת מעשה כדכתיב "וינחם ד' על הרעה וגו' ", ומ"מ הרבה להתפלל בארבעים אמצעים ואחרונים, וכתיב "וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ד' השחיתך", מוכח שהוסיף רצון ע"י אריכות החפילה. ומזה שמענו שהמאריך בתפילתו לעולם מועיל הוא אע"פ שכבר הושג המבוקש בכלל בתפילה הקצרה, לעולם תוסיף התפילה שלימות בדבר זה המבוקש עצמו ואינה חוזרת ריקם כ"א היא מביאה פעולה טובה ורצויה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״זהעתק