משמעות השאגות שהקב"ה שואג במשמרות הלילה בעקבות החורבן וגלות ישראל. צער השכינה על שאיפותיהם הנמוכות של בני האדם, במקום לבטא את הגדלות שהגבורה האלוקית הטביעה בהם. הביטחון בהופעת הגבורה האלוקית בעתיד, ובהיותה פועלת מאחורי הקלעים בתוך מהלכי ההיסטוריה

" הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות . והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה . ומתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, [שהיא] רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפלה, הרי הוא משתומם מרוב צער של ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד הצער הגדול על האור הבהיר המתרחק מבני אדם, מפני חסרון חפצם לשא מרום עיניהם, לדעת מעשה ד' הגדול. ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״בהעתק