זמן (עבר, הווה, עתיד)

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו"....

הקדמת עין איה עמוד י״ח

תיקון הלב לטווח קצר או ארוך. היחס להקדשת זמן לעיסוק בענייני אמונה ומוסר

וחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים. וכח המנהג פועל כ"כ, אפילו על היחידים, שאם יתעורר איש מתופסי התורה לקחת מועד להגדיל קנינו במוסר ועמקי מדות ודיעות ויסודי האגדות, יגפהו לבבו שהוא מתבטל מן התורה, מה שהוא ללא אמת וצדק, כי גם תורת חובות הלב וחלק המוסרי שבתורה תורה שלמה היא. אמת הדבר, כשיוקחו אלה העניני ם הצחים בדרך רגשות דמיוני לבדו, אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים, לא נוכל להכניסו בכלל דברי תורה. ערך תפילה והתעוררות תשובה נוכל לתן לדבר, אבל לא ערך תורה שהיא יסודו של עולם. אבל כאשר נבא לעסוק בחלק האגדות והדיעות שהן אחוזות זו בזו, כאשר עשו רבותינו הראשונים, חכמי המדרש מחז"ל, והגאונים כרס"ג הרמב"ם וכל חכמי המוסר וחכמי הקבלה, שכולם שמו להם את החלק העיוני שבתורה לעסק, לקנות בו בקיאות ואח"כ חריפות ודרכי חידוש והרחבה, ודאי נדע שהננו עסוקים גם באותן השעות, שיהיו לנו מיוחדות לחלקי האגדות, בתורה שלמה, שרבה מאד תועלתה לבנות את הנהרסות ולגדור את הפרצות בעמנו . הבינה באגדה בדרך הביאור, היא צריכה שתהיה נלוות עמה ידיעה ובקיאות בענפי האגדה כולם. כמו שההרחבה וביאורי ההלכה לאמתתן אי אפשר שתצא אל הפועל בשלמות, כ"א כשתהיה עמה בקיאות הגונה בש"ס ופוסקים, בדרכי השיטות לפלגותיהם, עם הרגל של עיון וסברא ישרה. כן צריכה ההרחבה האגדית שתהיה נוסדת על בקיאות הגונה בכל ספרי המוסר המדות והדיעות שיש לנו מכל גדולי וחסידי הדורות. וכל איש אשר בלב נאמן יקצה לו זמן הגון להיות שם לב אל חלק המוסר, שהספרים המרובים שבה הם באמת מפרשי האגדה, כאשר יקבצו בכמות הגונה בלב החפץ להתבונן, אז תצא תולדה נכבדה מאד בע"ה, שהיא לנו עת לעשות לד' בדורנו.

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה ג׳

לשם מה ניתן לאדם הזמן. תיקון הפסד הזמן בשימוש בו לרעה

והנה הכתוב אומר באברהם וכיו"ב "בא בימים", ונודעה הדרשה המושכלת שהימים באו לו שלמים, כי מכלל דין וחשבון כבר ביאר הגר"א ז"ל, שהחשבון יבא על הזמן שאבד בהיותו עסוק בפחיתות ועבירה, שהי' לו לעסוק בדברים המביאים לו לקרבת קונו ית"ש. והנה היום שעבר ולא השלים בו נפשו וירד ממדרגתו, כבר טמא היום שלא השלים בו חוקו, שחק הימים נתנו לאדם להיות מטפס ועולה במעלות הקודש. והנה כששב בתשובה, יש בתשובתו שתי מדרגות: המדרגה האחת שמתקן הקלקול וחוזר למצב שלמותו כמו שהי' קודם חטאו, אפי' לא עלה עדיין למדרגה שהיתה לו קודם חטאו, מ"מ כיון שכבר יצא מרשעו, א"א לומר על אותו היום שאין בו טהרה לפי ערך הימים, שאע"פ שכשנבחן מצב האיש נמצאהו שלא פעל חוקו, שהרי הי' לו לעלות אל מעלה רמה ממעלה שהי' בה, ולא עלה, אבל כיון שכבר ירד והי' בכל רע, ועתה שב ועשה לו לב חדש לעבוד את ה', כבר פעל ותיקן הרבה באותו היום, ונמצא שהיום נטהר מצד עצמו אבל האדם מצד עצמו עוד לא נטהר עד שיוסיף אומץ ביראת ד' וקרבת אלהים יחפץ ביתר שאת מכפי שהיה קודם חטאו שאז יעלה במעלה גדולה מכפי שהי' ונמצא שתשוב לו טהרתו ג"כ מצד האדם, כמו שנטהר כבר בראשית תשובתו מצד היום. וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שני מדרגות: מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון [קונו] בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר. ע"כ כאשר העיקר בידינו, ששורש השמחה והשלמות הוא ממעשיהם של ישראל ושלמות קדושתם, וכבר אמרו חז"ל, בירושלמי ר"ה, ע"פ "ישפוט תבל בצדק", כשהקב"ה דן את ישראל דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים במצות, א"כ עיקר שלמות העבודה בכללה וכל חלקיה, אינם כ"א ביום, והלילה ניתן להחליף כח לעבודת היום, וכמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. לזה שם הקב"ה חק בטבע כל הנמצא, שיהי' מוגדר בגבול, והסיבה שמוסיפה שלמות תהי' קשורה במסובב ממנה, בקשר הזמן. ע"כ מוסיפים העליונים שלמות בציור הלילה, בתור מקבלים מכל מעשה עבודת ישראל בכל חלקי השלמתם, בכל היום...ואחרי שלמדנו כל אלה, נבין שהמערכות העליונות חלוקות בשפען לפי ערך עבודת האדם ושלמותו, והמערכות שהן מכוונות נגד עבודת גדולי המעלה שאין כל אחת משלש החלוקות הקודמות עומדות אצלם לבדנה, זולת פני אדם, אינן מחולקות כ"א לשלשה זמנים חלוקים, ופני אדם משמשת עם כל אחת מהנה. ולכללות עם ד', פני אדם חלוק ג"כ בזמן קבלת שפעם, כמו שהם חלוקים במציאותם בנפש העושה העובד, הגורם את זה השלמות.

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש.

ברכות פרק א׳ פסקה י״א

האם כבוד המת הוא בשל מצבו העתידי של הגוף לאחר התחיה, או בשל תפקידו של הגוף בעבר בעולם הזה

נראה טעם המחלוקת תלוי באיכות טעם נתינת הכבוד של המתים שנתחייבנו בה. לבד מה שנסתפקו חז"ל על כמה פרטים, אם הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, עוד יש להסתפק אם הוא מטעם שהי' הגוף משמש לנפש המשכלת, ע"כ ראוי להוקירו ולכבדו לכבוד הנפש. או מטעם העתיד, שהרי אע"פ שהגוף בזה"ז הוא חומר עכור שאינו ראוי לכבוד, אבל לעת התחי', שיזדכך, יהי' ערכו נפלא ג"כ מצד עצמו, כמבואר בדברי קמאי ז"ל, וכמש"כ כמה פעמים בדרושים בארוכה בעה"י. ונפ"מ אם מצד העתיד, מענין התחי', ראוי לדעת כי כח התחי' תלוי בכח התורה, כדחז"ל ע"פ "טל אורות טלך" כ"מ שי"ב טל תורה או הדבק לתורה, א"כ ראוי שיוכר שזהו טעם הכבוד, ע"כ ראוי לחשות רק מד"ת, להראות בזה כבודו באותו הדבר שממנו תבא שלמותו העתידה, שכבר הוכן אליה יותר מן החיים אשר המה חיים עדנה, כדחז"ל: "והמתים להחיות". וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף"...ע"כ פי' כ"א מהני אמוראי חלק אחד מההבדל שבין עבודתו שבחצי לילה הראשון, שהיתה בזמן המנוחה, שאז היתה כל עבודתו עבור ענין עצמו הפרטי, לחצי לילה השני, שאז בא זמן העבודה העיקרית והי' מסור רק לענין הכלל....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ט

יש בזה רמז, כי שחרית ואור היום מורה על זמן שהאדם בהצלחה ואורה, וערבית וחושך על הזמן שהאדם נתון בצרה ויגון. כמש"כ בשמואל: "וילך הוא ושני אנשים עמו ובאו אל האשה לילה", ודרשו חז"ל שחשך להם כלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״א

שלוש דעות בהגדרת יסורים שיש בהם הפסד תורה או תפילה. יש הפסד זמן בטווח הקצר, שבחשבון הכולל גורם לרווח גדול, ומשמע שהרב מכריע כדעה השלישית (אולי בגלל הראיה מעבד)

שלמות האדם מתחלקת לשני ראשים עקרים, והמה ההרגש והשכל, והנה להעלות השכל ולהשלימו אחת [היא] תורת השי"ת המחכימת פתי שבידה סגולה זאת. ולהכשיר את ההרגש להשלימו בציורים קדושים ע"ז נבנתה עבודת התפילה. ע"כ ח"א דאם היסורין מבטלין מהתורה, א"כ הריהם מונעים השלמת השכל, איך יתכן להיותם יסורין של אהבה, שגדרן הוא לרומם את האדם יותר מכפי ערך תכונתו, ואם היתה זאת תכלית אלה היסורין, הלא יותר טוב מבלעדם וישלים אח החק האפשרי לו כפי תכונתו ע"י התורה. וח"א כי לפעמים תכלית היסורין להכשיר את ההרגש במעלה יותר עליונה, ע"כ אינם יסורין של אהבה כ"א כשאין בהם ביטול תפילה, דאי לאו הכי הרי הוא מפסיד על ידם השלמת ההרגש בקדושה שבא ע"י התפילה. אך רחב"א אמר דאידי ואידי יסורין של אהבה הן, דלפעמים מועילים היסורין להכשיר כ"כ את האדם באופן נעלה, עד שאפי' אם הי' עמל בזמן ההוא בתורה ובתפילה, לא הי' משלים כ"כ את השכל וההרגש, כאותו הערך שמועילים היסורין לכונן טבעו בדרך ישרה, עד שאח"כ ע"י הכנעתו, וכח השכלי שמתגבר ע"י חולשת והכנעת החומר, יקנה בזמן מועט שלמות יותר גדולה ממה שהי' קונה אם הי' עוסק בתורה ובתפילה עם תכונתו שהיתה לו קודם היסורין. והביא ראי' מעבד, שע"י מה שאבד שן ועין יצא לחירות ונעשה כל הגוף שלו, אע"פ שתחילה הי' אדם בעל שן ועין, לא הי' יכול לעשות עבור עצמו כ"כ כמו עכשיו, שהוא חסר שן ועין, מפני שתחילה הי' עבד וכל פעולותיו אינן שלו, ועכשיו הוא בן חורין ופעולותיו לעצמו. ה"נ קודם היסורין הי' עבד לתאוות ותכונות שאינן הגונות, אע"פ שהי' עוסק בתורה ובתפילה, לא הי' פועל עליו כ"כ לקרבו לקדושה, כמו עכשיו שנכנע ע"י הדכאות של היסורין, ויגדל אח"כ היתרון נגד הפסד הזמן של היסורין שהיה בהם ביטול תורה ותפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ׳

קבלת שכר לפי התוצאה או לפי המעשה

יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה....

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

השפעתה הרוחנית המיוחדת של כל אחת מהתפילות במהלך היום בזמן המיוחד לה

ולכאורה יפלא, שנראה מדברי המאמר שהוא בא לספר יתרון התפילה של מנחה ביחוד, וכיון שאח"כ יאמרו אף בתפילת ערבית כו', א"כ כל התפילות שוות ומאי רבותי', ואם על עצם ערך התפילה, לא זהו הלשון להשמיענו. ונראה דכמו שיש באדם איברים כפולים שהם רק לשמירה וליתרון, אבל בהפקד אחד יסתפק בהנשאר, ויש אברים שאם יפקד א' מהם אין ממלא מקומו, והי' עולה ע"ד לאמר, שהשלש תפילות הן בערך הכפולים, שעכ"פ משלשתן תעלה בידינו תפילה הוגנת אחת, ע"כ באו רבותינו וספרו לנו, שכל אחת מהן יש לה ערך עצמי, שבהפקדה אין חברתה ממלאה את מקומה. ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמזו כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלוה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח תפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה. תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר, ע"כ מייתי קרא "תיכון תפילתי קטרת לפניך". הקטרת באה לכפר על הרהור הלב כדחז"ל, דבר שבחשאי, אע"ג דבס"פ המזבח מקדש מסקי' דעל לשון הרע שבצינעה הקטרת מכפרת, מיהו היינו ע"י מחשבת הלב, כמו שכ' "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". כי כל סבות הרעות, המדיניות, באות רק בסבת התגברות אהבת עצמו בפריצת גדר המוסרי, והקטורת מעוררת לתקן דרכיו בחדרי משכיתו, כתוכן דבר שבחשאי, שהוא יסוד לקיום המעמד המוסרי. ובבוקר אז אע"פ שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות, אבל הם נעדרי השלמות ע"י התגברות השינה בלילה, וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה שיהיו מוכנים לחשוב מחשבות רמות, בצדק ויושר, ויראת ד' ואהבתו, ע"ז מיוחדת תפילת השחר, כאמרו "בוקר תשמע קולי בקר אערך לך", אערך מערכת לבבי וכחות נפשי ואצפה כי אתה תהי' עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״א

ובאמת י"ל שחקרו על האדם מצד תעודתו הגשמית מבלעדי שלמות התורה, אע"ג דשאר בע"ח מציאותם מצד עצמם טוב להם מהעדרם, אבל האדם זולת השלמות הרוחנית שבו, נח לו שלא נברא, אך כיון שנברא לעמל פה, הוא המשלים אותו. ע"כ מי שנהנה מסעודת חתן, וחושב שבההנאות המורגשות תיתכן תכלית שלמות האדם, עובר בחמשה קולות. כי באמת מילוי התאוות המורגשות אין בהן מקום לשמחה כ"א להנאה לשעתה. אבל השמחה נאותה רק לדברים הצחים הרוחניים, כהשגת החכמה והצדק. ע"כ מי שנהנה ואינו משמחו, מורה על שפלות ערך האדם, כאילו היתה התכלית רק ההנאה הקרובה ולא השמחה הנצחית התכליתית, והיא באה ע"י עמל פה שיש בחמשה מוצאות הדיבור.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

לכל מידה יש זמן הראוי לה, וכן למידת הכעס

הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהא רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום, כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד). ומכוון כפי מדת השלמות הראויה להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותה התכלית עצמה שעליה נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללה היא טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טובה. וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו....

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב

...הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות. וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ח

...ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה, אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר ה"עת רצון" וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ג

עת מצא יתכן לפרש, על עת אחת שממנה תוצאות לגורל חייו לכל ימיו. ואין דבר כזה כ"א אשה, שאם מזמין לו ה' אשה יפה מספר ימיו כפלים, ויוכל לעסוק כל ימיו בשלמות האמיתית. ולהיפוך ח"ו, ע"י אשה רעה נעכר הוא כל ימיו בטירוף הדעת, ופחיתות של מדות רעות, כד' בן סירא "אשה רעה צרעת לבעלה" .

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ד

יפה השכילו ליחס "מצא", לשון עבר, לאשה טובה, כי כיון שמצא אותה, כבר הוא זוכה במקחו הטוב ומי יקחנה מידו ואין הדבר תלוי אח"כ בהשתדלות שלו. אבל אשה רעה, כיון שמהדין מצוה לגרשה, א"כ כ"ז שאינו מגרשה ברצונו, הוא גורם רעה לעצמו, והוא מוצא תמיד את המר ממות, כיון שבידו לסלק החסרון, א"כ התמדת המציאה יאות להקרא בלשון הוה לא בלשון עבר.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ה

יובנו הדברים יותר ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמת ס' מו"נ, שההשגות האמיתיות, תשקפנה לאיש ואחר תעלמנה, ודומה להולך בדרך חושך וברק מאיר לו, שבשעת הברקת הברק ראוי שימצא נתיבו, ויש מי שברקים מתמידים לו תמיד, ויש שבאים לו בעתות תכופות, ויש לעתים רחוקות. א"כ הזוכה לתורת אמת שע"ז ראוי להתפלל באמת, הוא זוכה לפעמים בשעה אחת למציאה גדולה, כדברי הרמב"ם ז"ל שיש מי שבא לו הברק פ"א בימי חייו. א"כ ראוי להתפלל על אותה השעה המאירה לו באורה של תורה, שתהי' מתמדת אצלו, ושיוכל להנות יפה מאורה, לזכות על פיה אורחותיו, להשיג ולהגיע את תכלית שלמות האנושית, ביחוד ע"פ תורת ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

...ישנם רשעים שבהחלש כוחותיהם הגופניים, המה רוצים יותר להתחזק בחיים החומריים, ובראותם שכוחותיהם אפסו ואין להם מנוס אחר ונחם, הם נעשים עי"ז יותר דבקים באהבת הגוף ותאוותיו מזמן שהי' בידם טובם המדומה, ע"כ הוא דומה כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. שעוד הנפש מתרחקת מהאור העליון ע"י יסוריהם, וגעגועיהם אל הגוף מתרבים ביותר, וזאת הרשימה פועלת על הנפש ג"כ אחרי הפרדה, ע"כ היא יורדת למטה כי לא תוכל לעלות.