ברכות פרק א׳ פסקה קי״א
כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים....
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד
עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק.
ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב
העוברה סובלת צער הריון, אמנם כל הצער הוא לתכלית השמחה של לידת הילדים המשמחים לב הוריהם, כן כל צרות הבאות על ישראל הם ודאי לתכלית טובה ונעלה, "אם יולד גוי פעם אחת". אמנם יהיו ג"כ צרכיהם לפניך. כי צרכי הזמן דורשים את שלהם ואינם יכולים להבליג ולסבול יותר מכחם, בשביל התכלית הטובה שתצא מזה בעתיד, ע"כ תשמרם ותספיק צרכיהם גם בהוה. וזה יאמר נגד דוחקם ועניים של ישראל, שעי"ז בא עוני להפרטים עד שמצטרכים לצאת במקום סכנה לצורך פרנסתם. ע"כ יתפלל, שברוגז רחם יזכור ד' ית', לאמר די בפחד הסכנה, ולשמור מכל נזק. אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם [גם] ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה לבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך. ואולי תיכלל בזה עוד התנצלות, כי אמנם במדת ההסתפקות ימצא האדם לחמו לשבר רעבונו בכל מקום. אבל מה יעשה האדם האנוש, כי אכף עליו הרגלו, עד שרבו הצרכים שמרוב הרגל נעשו המותרות כמוכרחות, ובזה הכביד עליו עמל בקשת טרפו. כי אמנם השיעבוד לההרגל הוא דבר עבירה בהתחלתו, אבל אחר שכבר הוא מושל עליו בהיותו טבע שני לא יוכל לצאת מממשלתו. ע"כ יבקש שיהיו כל צרכיהם, אפילו המותרות שכבר התרגלו בהן, לפניך, ובזה תקטן האשמה של הפרישה הרחוקה לבקש פרנסתו. כי על בקשת דברים מותרין אין הברית כרותה שתמצא בכל מקום. ומי שנעשה עבד להרגלו הוא נמצא מוכרח למשוך עולו ולא יוכל להמיש צוארו ממנו גם ברצותו בזה בכל לבבו ונפשו.
ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד
כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה. וכבר היו נכשלים שלא עמדו בניסיון בימי רעה שהי' לעמנו, וישימו להם סתר פנים והתנצלות בכחשם בחופש הבחירה הפרטית. אמנם מסירות נפש מצד הידיעה הברורה של יקרת האמת לבדה, אהבת השם ית' מצד הרגש הטהור שראוי להמצא באיש שלם בשכלו ובדרכו, לא תגלה כ"א את עומק הצדק הפרטי. אבל כשתהי' המסי"נ מצורפת לרעיון של ההטבה הכללית, מסי"נ יחיד בשביל הרבים, נתינת החיים בשביל יקרת החיים, נתינת חיי היחיד בשביל חיי הרבים, היא מדת הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כשמתרכבים אלה שני הרעיונות יחדו, יגלה לפנינו צדק היחיד בכל אורו והדרו, ויקרת ערך הכלל כפי גדרו האמיתי, עד למדת מסירת החיים הפרטיים.
