ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז
שליא רומזת לסיבת הימצאות הדבר בעולם
על החתול אמרו חז"ל בשלהי הוריות שאינו מכיר את קונו...והשליא היא הסבה להמצא בעולם השונרא, שהיא בתכונת השכחה, שמביאה שלא להכיר את קונה, לשתהי' סבת כל ההיזקות שמוכרחות להיות קדומות לכל הטוב "כי אשב בחושך ד' אור לי"....
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ח
אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. דר במעי אמו, לפי החיצוניות אין להפליא כ"כ, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים, אז הוא במדרגת השרצים ג"כ שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. אבל כשהתבונן, כי בהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבים אחד מהם לא נעדר, א"כ מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה ביצירת האדם, שאז במצב רחוק משלמות והתפתחות כזה, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעו ושכלו....
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ד
בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כדפי' רבנן ז"ל כבני אמרנא, דהיינו להורות על ההשגחה הפרטית האישית, לא רק השגחה מינית וכללית. ובאשר כלל הרבים בכללות מצויין במספר עשר שהוא התחלת הכלל, מורה לעומתו יחש היחיד של כל אחד ואחד מהרבים במספר תשעה. ע"כ חנה כשבקשה שיעשה השי"ת חפצה הפרטי למעלה מדרך הטבע הכללי, שלא היתה ראויה ללדת ויעשה נס לצורך יחיד, הי' רק בחק ההשגחה הפרטית. ע"כ הזכירה בדיוק תשע אזכרות בתפילתה, להורות על עוצם ההשגחה האישית.
ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב
העוברה סובלת צער הריון, אמנם כל הצער הוא לתכלית השמחה של לידת הילדים המשמחים לב הוריהם, כן כל צרות הבאות על ישראל הם ודאי לתכלית טובה ונעלה, "אם יולד גוי פעם אחת" .
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח
יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות". אמנם כ"ז הוא רק באשה שרצונה להיות לה בנים אינו כ"א רצון טבעי, ע"כ לא יוכל להתקומם לפני דבר טבעי גדול ממנו. אמנם אשת חיל זאת, אשר ברוח אלקים אשר עלי' חפצה להוליד בנים לתכלית יותר נשגבה מהתשוקה הטבעית, כי חשה בעצמה שהבן שתוליד יצא להיות מאיר עיני ישראל ומנהלם על מי מנוחות של השלימות הכללית, לחשק אדיר כזה, שהוא חזיון רחוק למצא, אין שום פחד שיניא מעשות כל מיני השתדלות להשיג המבוקש. והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי. אבל כ"ז למ"ד אם היתה עקרה נפקדת, אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה, אין זה בירור לתכונתה הפנימית של חפצה האדיר, אמר "ראה תראה", דברה תורה כלשון בנ"א, להורות על רגשותיה הפנימיים הכפולים מחק ההשקפה החיצונה.
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט
טעם שנמסרו דווקא לאשה שלוש המצוות נידה, חלה והדלקת הנר, שבזכותן דווקא תיזכה לבנים
י"ל דרמיז קרא "בעני אמתך" לנדה, כמו שדל נקרא חולה "מדוע אתה ככה דל בן המלך", כן עני ג"כ ראוי לקרותו ע"ש עינויו, ונדה דוה נקראת כד' הרמב"ן ע"ש חולי. "וזכרתני ולא תשכח", לשון כפול לענין חלה שכד' הרמב"ן בסהמ"צ יש בזה ב' מצות הפרשה, דהיינו קריאת שם ונתינה. וי"ל שזכות שמירת נדה תעמוד להסיר מחדרי בטנה כל דבר המונע מאתה פרי בטן. חלה, זכות קריאת השם, שהיא פועלת לחול ההכנה של התכלית תעורר שיתן ד' לה הכנה להריון בטבעה אחרי סור הסיבות המונעות, וזכות הנתינה שהיא התכלית תעמוד שתזכה להריון. וזהו "וזכרתני", פקידה וזכרון נגד ההכנה, "ולא תשכח" נגד הנתינה שהיא התכלית שיבא ההריון. "ונתת לאמתך" כדמסיימת "זרע אנשים" גברא רבא, נגד הדלקת הנר שכבר העידו חז"ל ע"ז בב"מ דמאן דרגיל בנר שבת זוכה שיצאו ממנו גדולי תורה, נגד אור תורה. וי"ל שאלו השלשה שנמסרו לאשה מתיחסים הם לבקשת הבנים: נדה, מי שאינה שומרת כראוי היא ראויה לילד בנים פושעים ומורדים, ובודאי בני נדה הם הגרועים מכל התשע מדות לפי חומר הטומאה והעון. חלה, באשר הני נשי במאי זכיין באמטויי בנייהו לבי כנישתא היינו החזקת התורה. ויסוד מתנות כהונה הוא למען יחזקו בתורת ד', נמסרה לה חלה שתשריש בקרבה ערך החזקת תורה ביחוד בדבר דמקרבא הנייתה, כדי שתתלמד להסיר כל טרדא מבני' ובעלה להגות בתורת ד'. הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה. והני תלתא ראויים להנתן בזכותן בנים כאשר הם מתאימים אל התכלית של הבנים, שיהיו למודי ד' .
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א
תכלית התפילה היא בשנים: לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שמתפלל עליהם, וזאת התפילה צריכה אריכות יתירה, כערך שינוי תכונות שנמשך בהדרגה. וזאת היתה תכלית אריכות משרע"ה ארבעים יום, כנגד יצירת הולד, להורות על נתינת צורה חדשה ולב חדש למי שהתפלל עליהם, שהכל תלוי במתפלל.
ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג
...ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח
שייכות העובר לקדושה ממעי אימו
והנה הילד כבר מתפעל הוא ממראה עיניו מחינוכו, ותיכף בצאתו לאויר העולם מתחלת הפעולה, כיוון שמתקבצת בהמשך הזמן בפעולות ניכרות מתחלת היא מתחלת הרגשתו את העולם החיצוני. אמנם עוברים שבמעי אמן, להם אינו נמצא כ"א ההרגשה התכונית הכמוסה רק מפני שהם ממקור ישראל. ועל הים נתעורר זה הכח הצפון שהתרגשו הנפשות לשירה מפני שהם ממקור ישראל, ורק יתרון זה, שראו בעיניהם מהו ערכו, פעל עליהם לומר שירה, וזה הכשרון כבר הוא נמצא צפון גם בעוברין שבמעי אמן. וארחות כחות הנפש נפלאים המה, עד שההתרגשות הפנימית שאינה ערוכה מסיבות חיצוניות, כמו שהיא נמצאת במדה גדולה באנשים גדולים, כבר בהכרח נמצאת בהכנה ואופן ממועט גם בהיות האדם במצבו העוברי. א"כ הכח הנשגב שחל על הגדולים מצד מצבם המקורי חל ג"כ כפי שיעורם גם על העוברים, וההרגשה הטבעית הזאת נשגבת היא לעולם, והיא מיוחדת למקהלות שבהם יתקבצו יחד בעלי-מדע וריקי-דעת, ובמה איפוא ישתוו רגשותיהם להודות לד' אלהי ישראל, רק מצד הסגולה הפנימית שמרוממת את נפש כולם בהכרה הפנימית את הטוב והיתרון שראוי ללבוש עבורו גיאות ועז מפני שהם ממקור ישראל. "במקהלות ברכו אלהים, ד' ממקור ישראל" .
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ד
...האמונה התמימה המאירה את חשכת הנפש, באור יקר טבעי מגרשת כל צל רעיון רע, ואם עד אור השמש לא באה, דהיינו רוחב הלב בחכמת אלהים בדעת והשכל, שהיא מגרשת את המזיק ממלא הארץ. אמנם לנגה הירח די לו שאינו נראה כלל. וכיון שרק אינו נראה הוא לנגה הירח. ע"כ המעלה ההיקישית שבאה למי שכבר אבד מעלת תמימת אמונתו, כדברי הכוזרי, היא מעלה פחותה ממנה, היא ודאי בהדי דידי' בצירוף רגשו הישר המסתייע מלימוד ההיקישי כולי האי ואולי, אינו מספיק כ"א לשלא יזיק, אבל נראה הוא לנקוף את הלב עד אשר ישא עיניו למרום במאור הלבנה, שאמר לה קונה "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן", היינו היהדות הטבעית שע"ז נאמר על עם ד' "העמוסים מיני בטן הנשואים מיני רחם", כעוברים במעי אמם, דבקים בכנס"י ובעול מלכות שמים ברגש אמונה שלמה ואהבה טבעית נאמנה. א"כ האבוקה המועלת כשנים היא לבהדי דידי', שעכ"פ כ"ז שהנהו צריך לאורה של האבוקה, הוא נראה אע"פ שאינו מזיק. "וצדיק באמונתו יחי' ", "ככפיר יבטח" .
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ע
בהתחלת ההתרקמות פועלים הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא, ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה, בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.
סדר זרעים פסקה י״ט
מטרת צער ההריון
כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א"....