הקדמת עין איה עמוד י״ד
דרכי דרישת התורה. היחס בין הלכה ואגדה בדרכי דרישת התורה
האופנים שעל ידם נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנן אתנו כבר, לבררן ולהרחיבן. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים, ולהתבוננות אין תכלית וקצבה, וכל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם. ע"כ יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים, האחד הוא להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיו, זאת היא תכונת הפרוש, "מפורש" מלשון פרש, "יפרש השחה לשחות", הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, ע"כ עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר . אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יוקח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרינו ולהצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשית מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתן הוא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמן לסבול עולה של תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות". והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר-פתוח מאמר-סתום. המאמר-הפתוח, הוא יחש של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר המבוצר בתוכו בלבד, כ"א ע"פ ערך כל אותן ההשפעות שאפשר לו להשפיע, לכשיתבאר, כאשר מעין ישיתוהו, על עולם הרעיונות ההולכים בדרך ישרה, הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו, תילי תילים של ידיעות והרחבות שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות (עמ' טו - ) ההוגות בהן. אמנם לא יבנה המאמר-הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה קודם ג"כ מאמר-סתום, המבוצר מכל צדדיו, ומתפרש יפה ע"פ תכנו הפנימי שנמצא בתוכו, "מפורש ושום שכל".
הקדמת עין איה עמוד ט״ז
ההבדל בין דרך דרישת התורה של הכהן מהכלל אל הפרטים, לדרישת התורה של השופט מהפרטים אל הפרטים
לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.
הקדמת עין איה עמוד י״ז
ההבדל בין דרישת הפסוקים בהלכה לדרישתם באגדה. היכולת בכל הדורות לעסוק בדברי האגדה בדרך כח הביאור, בשונה מדברי ההלכה שתלויים במצב הרוחני והגשמי. יחס לומדי התורה לאורך הדורות למקצוע האגדה, האמונה והמוסר, והשתדלותם של גדולי הדורות לעורר בכל דור את לומדי התורה לשים לב גם לחלק הזה בתורה, ולא להזניח את הספרים הרבים שנכתבו בתחום זה ע"י גדולי וחסידי הדורות
ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע . והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.
הקדמת עין איה עמוד י״ח
חשיבות לימוד אמונה בעיון ובבקיאות. נוצר הרגל להתייחס ללימוד מוסר ואמונה כביטול תורה. האגדות והדיעות אחוזות זו בזו. התגדלות בתורת האמונה והמוסר תלויה בהרגל של עיון וסברא בדומה להתגדלות בהלכה. תועלת לימודי האמונה והמוסר לתיקון מצב הדור. יש להשתמש בהרגלי הדור כדי לתקן באמצעותם את דרכיו. הצורך בכתיבת ספרי אמונה המותאמים לדור
וחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים. וכח המנהג פועל כ"כ, אפילו על היחידים, שאם יתעורר איש מתופסי התורה לקחת מועד להגדיל קנינו במוסר ועמקי מדות ודיעות ויסודי האגדות, יגפהו לבבו שהוא מתבטל מן התורה, מה שהוא ללא אמת וצדק, כי גם תורת חובות הלב וחלק המוסרי שבתורה תורה שלמה היא. אמת הדבר, כשיוקחו אלה הענינים הצחים בדרך רגשות דמיוני לבדו, אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים, לא נוכל להכניסו בכלל דברי תורה. ערך תפילה והתעוררות תשובה נוכל לתן לדבר, אבל לא ערך תורה שהיא יסודו של עולם. אבל כאשר נבא לעסוק בחלק האגדות והדיעות שהן אחוזות זו בזו, כאשר עשו רבותינו הראשונים, חכמי המדרש מחז"ל, והגאונים כרס"ג הרמב"ם וכל חכמי המוסר וחכמי הקבלה, שכולם שמו להם את החלק העיוני שבתורה לעסק, לקנות בו בקיאות ואח"כ חריפות ודרכי חידוש והרחבה, ודאי נדע שהננו עסוקים גם באותן השעות, שיהיו לנו מיוחדות לחלקי האגדות, בתורה שלמה, שרבה מאד תועלתה לבנות את הנהרסות ולגדור את הפרצות בעמנו . הבינה באגדה בדרך הביאור, היא צריכה שתהיה נלוות עמה ידיעה ובקיאות בענפי האגדה כולם. כמו שההרחבה וביאורי ההלכה לאמתתן אי אפשר שתצא אל הפועל בשלמות, כ"א כשתהיה עמה בקיאות הגונה בש"ס ופוסקים, בדרכי השיטות לפלגותיהם, עם הרגל של עיון וסברא ישרה. כן צריכה ההרחבה האגדית שתהיה נוסדת על בקיאות הגונה בכל ספרי המוסר המדות והדיעות שיש לנו מכל גדולי וחסידי הדורות. וכל איש אשר בלב נאמן יקצה לו זמן הגון להיות שם לב אל חלק המוסר, שהספרים המרובים שבה הם באמת מפרשי האגדה, כאשר יקבצו בכמות הגונה בלב החפץ להתבונן, אז תצא תולדה נכבדה מאד בע"ה, שהיא לנו עת לעשות לד' בדורנו. הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של עיון בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול מצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת. וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא
הקדמת עין איה עמוד י״ט
וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות. ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר. לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם. אין אנו צריכים לבקש דרכים רחוקים, כתובים מלאים הם והשכל הטהור והישר מורה כן, שרק ע'י דעת ד' הבאה מעמל תורה ביחוד החלק הרשום של חובת הלבבות, יצאו אל הפועל מאויי לבבינו לרומם קרן תורה ועבודת ד' בעמנו. "תפשי התורה לא ידעוני", "גלה עמי מבלי דעת", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הם כתובים מלאים וברורים, שאינם יוצאים מידי פשטם. והרחבתם נתבארה כבר ע"י גדולי חכמי התורה, שקראו בקול גדול לתן חלק ודרישה של חלק המוסר, שהוא חלק האגדות שבתורה, דוקא אם יתבאר בדרך הרחבה ועמל תורה הקודם לו, ע"י בקיאות ובירור דברים בעומק העיון, כל אחד כפי כשרונו, כמעשנו בחלק המעשי.
הקדמת עין איה עמוד כ׳
הכרתי הפנימית זאת היא שאלצה אותי להכנס לפרקים בעיון האגדות על דרך ההרחבה, הקנויה ע"פ הסתכלות והשקפה היוצאת לפי המדה שעלתה לי מידיעתי העניה בספרי המוסר הדיעות והאמונות, ומקצועות האגדה שהגיתי בהם לפעמים. את הדברים שעוררו דברי חז"ל באגדות את רעיוני שמצאתים בע"ה מועילים גם לזולתי, ביותר לצעירי הדור, החפצים לשקוד בתורה ועם זה לבבם הומה להרחיב דעתם באגדה ותורת המוסר ג"כ. כאשר נסיתי במסה, שראיתי צעירים בעלי כשרון שראו דברי ותאורנה עינם, אמרתי אגיש דברי לפני עם ד', והראויים להנות מהם יראו ויבחנו. ואם אהיה אנכי נוטל חלק רק במעוררים על העבודה הזאת של הרחבת לימוד החלק המוסרי שבתורה בהרחבה ועיון, ואחרים גדולים וטובים יבאו ויגדילו מעשיהם, עד שמעשי יהיו בלתי נחשבים כלל לעומת מעשיהם הגדולים שיגדילו בידיעתם הרחבה ושכלם העמוק, אדע כי בזה הנני עלול להשיג את המטרה שהצבתי לי בע"ה. ואם גם מכל פלגות העוסקים בתורה שבעמנו, יקומו רבים בעלי כשרון שונים, וירבו לחבר ספרים בסגנון נעים וקל במקצע של המוסר והאגדות, עד שאולי גם מעשי הראשונים לא יהיו כ"כ משובחים ומושלמים, אדע ג"כ כי ההתעוררות הזאת שהיא נחוצה למאד עשתה פרי בחסדי השם ית'. והנה לא מנעתי עטי לפעמים להעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה. ואם לא הגדלתי מעשי לדבר חדשות ונצורות, ואולי את רבים יש כמו אלה ויותר מזה, אבל בכל זאת איני רואה שספרים ממין זה, יהיו מיותרים בדורנו לרוב הצעירים העוסקים בתורה, אשר עליהם עינינו נשואות שיחזקו את עמוד התורה היראה והאמונה, בדורות שיבאו בעה"י. עם דרכי בביאור להרחיב רעיונות בדברי חז"ל, לא הרחקתי מעל פשטן של דברים, בפרט בדברים הנוגעים לעקרים בתורה ומוסר. כי רק בזאת תצא לנו תכליתנו הרצויה, כשנדע להשלים בין שני חלקי המאמר, הפתוח והסתום. המאמר-הפתוח ימצא לנו בכל דרכיו רק אם ימצא המאמר-הסתום את מקומו הראוי לו. הדברים נוגעים לצורת דברי חז"ל בתוכנם הפרטי והכללי ובכלל התורה. מהמאמר-הסתום תצא תורה למעשה, המצות החקים והמשפטים, דברי ד' ועדותיו. רק כשיהיו נשמרים כל אלה ע"פ העולה מהמאמר-הסתום, יהיו הדברים מאירים ושמחים לפתח שערי צדק במאמר הפתוח. ובעונינו מעת שנתקלקלו המעשים נתחלפה השורה, פתוח שעשאו סתום וסתום שעשאו פתוח שניהם פסולין. פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
...ת"ח מרבים שלום בעולם. ת"ח הם אותם שקראו ושנו ושמשו ת"ח, שירדו לעומקה של הלכה, איזוהי פרשת דרכים, זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, סליקת שמעתתא אליבא דהלכתא, כמו בהלכה כן באגדה היא הדרך המלאה אורה, ומי שהגיע לה באמת הוא ניצול כבר מן הקוצים, מן הברקנים, מן החיות ומן הלסטים, ויודע באיזה דרך הוא מהלך. ע"כ עלינו לחתור לזה בכל עז, שנזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם בחלק האגדה והדיעות כמו בחלק ההלכה, ומאשר רבה העזובה במקצע הגדול הזה, ע"כ רבה ג"כ העבודה. שמעתתא אליבא דהלכתא שבחלק ההלכה, לא באה לנו כ"א ע"י שעשינו אזנינו כאפרכסת לשמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי האוסרים ודברי המתירים, דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, שכולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ב"ה....
ברכות פרק א׳ פסקה י״ח
חומרת העובר על דברי חכמים
הנה עיקר חומר של עובר ע"ד חכמים, הוא מפני שחכמים עשו בדבריהם סייג לתורה כדי שיתקיימו דברי תורה. ע"כ העובר ע"ד חכמים, אין זה עובר עבירה פרטית, במה שעובר ע"ד חכמים אלו, [אלא] שבמה שאינו ירא מדברי חכמים לא יהי' לו סייג לתורה, ויעבור על כמה גופי תורה, עיי' בד' ב"י הלכות ר"ח, שכתב שלעשות חיזוק לדברי סופרים מקרי לעולם למגדר מלתא עיי"ש מלתא בטעמא לענין דינא, עכ"פ העובר ע"ד חכמים הוי עבירה כללית. והנה יש עונשים פרטיים לעבירות פרטיות, אבל עונש חיוב מיתה הוא עונש כללי, שכל העונשים נכנסים בסוג החיים, שממעטים ממנו הנאת החיים או מסבבים צער בחיים, אבל המיתה היא עונש שכולל הכל. ע"כ בשביל שעובר ע"ד חכמים, שבזה הוא עובר עבירה כללית בפרץ הסייג לתורה בכללה, עונשו שחייב מיתה, עונש כללי.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז
חיזוק כנגד המשנים את התורה, ומערערים על מהימנות התורה שבע"פ ושמירת ההלכה
קרא כאן הלוחות לוחות אבן, לדעתי בכוונה מדוייקת, וכן בעוד איזה מקומות. וכבר העיר ע"ז יפה הגאון רי"צ מעקלענבורג ז"ל בסידור עיון תפילה שלו בתפילת שחרית לשבת, ובביאור הכתב והקבלה. ולדעתי הנה, האבן היא החומר שעליו הי' חרות מכתב אלקים. והנה המשנים את התורה ברשעת דעותיהם יאמרו, כי צריך לשמור רק את רוח התורה וכוונתה בכללה, אך המעשים, הוא חומר התורה, הם משנים לפי רוח הזמן. כדי להוציא מדעות נכזבות כאלה, נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שהם אות הברית על כל התורה כולה, בחומר אבן, חומר קשה שאין שום שינוי יכול לשלוט בו, כדחז"ל: של סנפירינון היו, שאפי' פטיש יפוצץ על ידם, להורות שאפי' החומר של התוה"ק אין שום שינוי יכול לפול בו ח"ו. וכל המעשים שאנו מצווים מפי השי"ת בעשיית המצות, הם חק עולם דבר צוה לדור ודור. והנה המהרסים, בנו פינת דעותיהם הרעות על עניני תורה שבע"פ, שמצינו פעמים נגד פשטא דקרא, ודימו שח"ו שינו חז"ל בתוה"ק. אבל באמת הכל קבלו למשה מסיני בתורה שבע"פ. ע"כ אמר, "את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, שחומר שלהם ג"כ חזק בלא שום שינוי, ואין אפשרות לשינוי שיחול עליו, "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" וכולם נתנו למשה מסיני, ולא נשתנה ולא ישתנה ח"ו דבר א', ודבר אלקינו יקום לעולם.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט
טעם ששמירת ההלכה עדיפה על לימוד ותפילה בבתי מדרשות ובתי כנסיות
בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה. והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים. והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה
חפץ בזה לגלות פנים שאין סדר וכונה מכוונת לסדרן של פרשיות כ"א כפי המקרה. ומזה יבא להשחתה יותר גדולה לאמר שגם דקדוקי תורה, שמהם אנו למדים גופי הלכות, הם ע"פ המקרה כפי הרחבת הלשון, חלילה. אמנם השיבו תשובה מושכלת ומבארת הוד יסוד האמונה. כי אין לנו לתלות במקרה כל דבר שממנו נוכל לשאוב תועלת מוסרית המשלימה את חסרונותינו...והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות. וסיפר זה באמרו, "מעשי ידיו אמת ומשפט", שאין מקרה והפקר בכלל הבריאה התמידית כ"א הכל לתועלת ושכלול. כן "נאמנים כל פקודיו" שהם לתועלת שכלול החלק המוסרי הרוחני שבמציאות, שהוא החלק המעולה והתכליתי ממנו, "סמוכים לעד לעולם", שהמה נשענים לעד על אדני החכמה האלהית להיות לאור עולם. ואיך הנהגה ומציאות תמידית של חק נשגב במציאות, שמכתיר את כל האנושות כולה לבא לתעודתה, לא תהי' בה ההשגחה והדיוק הנמצא גם בקטני היצירות. ע"כ ודאי "עשויים באמת וישר", וחכמה נאמנה היא מאתנו, שאפילו הסמיכות של הפרשיות ג"כ נוציא מהן חלקי תועלת ואמרי נועם המועילים לשלמות המוסרית הכללית והפרטית. ומזה אנו למדים, שהדברים היותר ראויים לאמר שהם מכוונים, כמו דקדוקי תורה בתיבותיה ומליצותיה, שכולם הם בארות מים חיים של חכמת אמת, להורות אותנו דרכי חיים לטוב לנו כל הימים, כי זאת היא התכונה של החכמה האלהית שאין מקרה בדרכיה, והתועלת הנשאבת מהדברים הללו, היא לעד נאמן על הכונה הראשונה מצד ההשגחה האלהית.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט
ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזו קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד
והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו
מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז
...המספר אחר מטתן של ת"ח, גורם רק מיעוט הכבוד לת"ח ודבריהם, ומתוך כך יחלשו דבריהם ותקנותיהם ולימודיהם שהם חיים לעולם, ויתהוה מזה זלזול מעשי במילי דרבנן. ע"כ תהי' התולדה, המזלזל בנט"י, שהוא מדרבנן. והזלזול המעשי במילי דרבנן משריש תכונת העזות, עד שיבא מזה ג"כ להגיס דעתו כלפי מעלה...ובכלל, אלה שלשת הסוגים, המה ראשי השחתות כוללות, שיש לכבד דברי חכמים, ולדון לכף זכות דבריהם ופעולותיהם, ומזה יבא לקחת ביראת הכבוד מוסרם הטוב, ואגדותיהם יבאו כשמן בעצמותיו להוסיף לו חיי עד. והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. הא', אגדות חכמינו ז"ל ומוסריהם וכל דבריהם שאינם תקנות ולימודים מעשיים, שהם יתרוממו בעיני האדם ויקבל מהם את האור הצפון בהם, רק לפי ערך רוממות הכבוד שישכיל לתת לאומרם, ובהיותו מאבד ממנו טובת הכרת גדולתם, ומתגבר לערוך דרכיהם לפי שכלו, ולעות אותם בריב ע"פ השערותיו, יאבד בידו את הטוב הגנוז ומוכן לכל ירא ד' ושלם במדותיו ודעותיו מדבריהם המחוכמים והקדושים באגדות. נגד קלקול זה בא עונש המספר אחר מטתן של ת"ח, נגד מבקרים ומחפשי מומים בעזות מצח, מבלי שער מראש נגד איזה גדולי ערך הם משקיפים, ולא יבינו כי בעל נפש קטנה לא יוכל לשער כלל דרכי גדל דעה, ענקי הרוח, אשר רוח ד' תנחם בהליכותיהם. הב', ההלכות שהן מצות חיוביות מדרבנן, והפורץ בהן, ע"י סבת העיזו בתחילה לשלח יד בקורת בהגדות, בעזות, שבא מצד סיפור אחרי מטתן של ת"ח, תגדל רעתו. כי בפרצו גדרי המעשים, הוא רשע וחוטא, ולתאוה יבקש נפרד ועושה פרצה בכלל ישראל, להרס את המגדל עז שם ד', אשר בנו עמודי העולם, אשר באורם נראה אור וחיים. ומזה יבא ג"כ לפרץ גדרות התורה בענינים שהם מן התורה ממש. כי בהבטל כבוד הרב, בהמשך הזמן תתבטל ממנו הרגשת כבוד שמים, ויפרץ ג"כ בדברים של תורה, אם שהם מפי ד' יצאו, אבל הלא הוא יגיס דעתו כלפי מעלה. ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד. ונגד אלה הג' עקרים הבאים מכבוד ת"ח בתור סוגים עליונים לפרטים רבים של שלימות, שהם בפרטיהם לגדרים של כ"ד, וכפי שאמרנו יש להם יחש לכ"ד מתנות כהונה. י"ל שחילוק הסוגים לג', יש יחש ג"כ לחילוק סוגי המתנות לג', כס"פ הגוזל קמא, במקדש, בירושלים, בגבולין. בגבולין ששם מקום כל המון בית ישראל, צריכה השפעתה של אגדה לטול חלק בראש כדחז"ל, וכבוד אלו בעלי אגדה, שבהם מישרים דרך ד' לפני כל העם להרגילם במדות ישרות ודרכי אמת וצדק. בירושלים, מקום החכמה, "מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", שמה פועל ביותר דקדוקי המצות, ש[ב]יחוד היתה ניכרת זהירות כל מילי דרבנן בין ת"ח המדקדקים במצות. ע"כ היו נקראים חבירים, ומהם למדו כל המון עם ד' להזהר בכל דקדוקי סופרים. ומזה בא התכלית הכוללת כל אורו של עולם הוא כבוד שם ה', שהוא ניקבע בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו ית' עליו, "ומקדשי תראו", לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ע"כ נחלקו כל אלה הסוגים מכוונים נגד הדברים שאפשר להיות מתקלקלים בחסרון שמירה להעיר ולעורר יחש כבוד תורת ד' ועוסקיה, שממנו יתד וממנו פינה, לשלומו של כל העולם כולו, ולטובת המציאות הנצחית.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח
פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים.
ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳
יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.
ברכות פרק ד׳ פסקה ו׳
הסכמה של ב"ד נקבעת להלכה ע"פ הרבים, וההודאה תפול על שני אופנים: או שיודה החולק שכך היא אמתת ההוראה בערך חקירה על עצם הדין, או שיעמוד בדעתו שהדין הוא כמותו אלא שאם יבאו ב"ד מעתה לתקן דבר חדש יהיו הכל מהמנויים, ע"כ ר"י אמר על שורת הדין שהוא רשות. אמנם אם ר"ג שהוא הנשיא [יגזור] בכח ב"ד (יגזור) שהוא חובה, אפשר לקבע חובה בתור תקנה וע"ז לא יחלוק. ע"כ אמר ר"י שאין חולק בדבר, כיון שמצד ההסכמה לתקן איננו מחולק מלהסכים לדעת הרבים. אבל ר"ג לא רצה לעשות בזה תקנה מחודשת, כ"א דעתו הי' להוכיח שמעיקר הדין הויא חובה, וע"ז הי' ר"י מוכרח לחלוק, מפני שדעתו על שורש הדין היתה קבועה שהיא רשות.
ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח
הורו בזה גודל התועלת שיש בריבוי התלמידים, ושיש אופנים שלימוד התורה מועיל לכל ואין לחוש לערך מדות האומר והלומד. דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו. כן בד"ת ישנם חלקי תורה שהאדם נדמה לדיין בערכם, והיינו תולדות חדשות בהלכות וספיקות, שבהן באמת צריך שיהי' מזוקק במדותיו ותכונותיו, כי אם אין תוכו זקוק ונקי ימשך לחק לו חידושי הלכות ע"פ סברות מטעות הנמשכות מטבעו המקולקל. אמנם לא מפני זה ננעל דלתי ביהמ"ד בפני תלמידים רבים טרם ידענו טהרת מדותיהם, שהרי יש חלק גדול מן התורה שהאדם נחשב כעד לערכם, והם ההלכות הקצובות והמוסרים המפורשים, שבהם גם מי שלא זקק מדותיו לא יוכל להכשל ולא להכשיל. ע"כ להורות על התכלית היוצאת מהנהגה זאת של סילוק שומר הפתח, עדיות בו ביום נשנית. ובאמת קבלו ג"כ עדות מפי אנשים שלא היו רמי מעלה, כב' גרדיים משער האשפות שהכריעו בעדותן את כל חכמי ישראל.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד
והמשלים מכוונים מאד, כי ההנהגה המדינית צריכה בקיאות והרגל גדול לפי הזמנים ואין תועלת בזה כ"כ בהנהגת אבותיו, כי הזמנים ועניני המדינות משתנים. ע"כ אמר רק מאן דלביש מדא שרגיל בעניני מדינות ושררות ראוי שלא יפריעוהו ויתנו הנשיאות המדינית לאינו מורגל וחסרות לו ידיעות נסיוניות. ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה. גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט
יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות. ולא אכשל בדבר הלכה, היינו אפילו בדבר שאינו נוגע למסקנת ההלכה, כ"א להסברת הדברים, לא אכשל לאמר דבר שאינו עולה לפי שורת החכמה והאמת. וישמחו בי חברי, היינו שיהיו עיוני קרובים להבנת החבירים באופן שישמחו בי. אבל אם יהיו עיוני רק נשגבים מדעותיהם לא יוכלו לשמח. כענין מי שלא יוכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שמ"מ אין הלכה כמותו. ולא אומר על טמא טהור, היינו במסקנת ההלכה למעשה אכוין לישר הדבר ע"פ עומק המשא ומתן להלכה. ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. נראה שעל זולתו חשב לפחיתות כבוד להם להתפלל שלא יארע על ידם תקלה ומכשול בין בדיעות בין בדינים למעשה, שחייב להחזיקם בערך צדיקים וחסידים ששומר השם ית' רגליהם מלכד וממכשול. אמנם באלה ב' החלקים שאין בזה מכשול כ"א יתרון בהיותם, ע"ז התפלל מאהבתו הנאמנה גם על חביריו.
ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב
אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.
ברכות פרק ה׳ פסקה י״א
וכן בכל עת שהאדם מתרועע עם חבירו עוברים דברים שאינם עקריים וזמניים ג"כ בתנאי ההתחברות. אבל כשיפטר מחבירו, השעה הזאת ראויה שיורה בה את המרכז של התחברותם. והנה מרכז ההתחברות ראוי שיהי' רק דרישת האמת והכשרון שתכלית שלימותם היא בדבר הלכה, המישרת את התכונות ומקרבת את השלימות אל האדם. ע"כ לא יפטר מתוך שחוק ושיחה קלות ראש ודברים בטלים, אף שלפעמים מזדמנים שדברים כאלה יתנו מקום לחברה וריעות, אבל ראוי להכיר את ערכם השפל, שגנאי לאדם שלם בדיעותיו ומדותיו שיהיו הם תכלית הריעות. כ"א מתוך דבר הלכה, שהוא הנהו התכלית האמיתית של ההתחברות הראויה לישרי לב...בהפטר אדם מחבירו, ראוי שיתגלה מרכז ההתחברות שהוא דבר הלכה, והנביאים בחתמם דבריהם המה לנו למופת, שהציבו המרכז והתכלית של כל התוכחות והנבואות בסוף, דהיינו דברי שבח ותנחומים, כי אחרית הטוב היוצאת מתוכחת מוסר הוא המרכז שע"ז שמו מבטם כל מאשרי העם ברוח ד' אשר עליהם.
ברכות פרק ה׳ פסקה י״ב
הזכרון בא מנקודה מסויימת בזמן והוא זמן הפרידה כי אין דבר מסיים יתר חלקי שטף הזמן. ע"כ ראוי להיות בתור נקודה ומרכז לתלות בו לאות את תכלית של כל התחברות וריעות, שהיא דרישת התורה.
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח
יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות". אמנם כ"ז הוא רק באשה שרצונה להיות לה בנים אינו כ"א רצון טבעי, ע"כ לא יוכל להתקומם לפני דבר טבעי גדול ממנו. אמנם אשת חיל זאת, אשר ברוח אלקים אשר עלי' חפצה להוליד בנים לתכלית יותר נשגבה מהתשוקה הטבעית, כי חשה בעצמה שהבן שתוליד יצא להיות מאיר עיני ישראל ומנהלם על מי מנוחות של השלימות הכללית, לחשק אדיר כזה, שהוא חזיון רחוק למצא, אין שום פחד שיניא מעשות כל מיני השתדלות להשיג המבוקש. והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי. אבל כ"ז למ"ד אם היתה עקרה נפקדת, אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה, אין זה בירור לתכונתה הפנימית של חפצה האדיר, אמר "ראה תראה", דברה תורה כלשון בנ"א, להורות על רגשותיה הפנימיים הכפולים מחק ההשקפה החיצונה.
