הכרח (כפיה)

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ח

מי שאינו יכול לעסוק בתורה, יוכל להזדכך ע"י יסורים. מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, יקבל יסורים שיגרמו לו לעסוק בתורה כדי להתמודד עם הגברת יצרו הרע

כי יש מיני יסורין שמועילין לזכך את המדות ולהגביר כח הטוב שבאדם. והנה מי שא"א לו לעסוק בתורה, הלא אין לו במה להגביר הטוב, ע"כ הקב"ה יביא עליו יסורין כאלה שיהי' בכחם להגביר הכח הטוב שבו ולישר מדותיו. אבל כשאפשר לו לעסוק בתורה הרי יש בידו להגביר כח הטוב שלו וכמאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ע"כ הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, פי' יסורין כאלה שאינם מטיבים מדותיו ותכונותיו, אדרבא עוד מוסיפין לו מגערת בתכונותיו, כדי שישים פניו לתורה אשר ימצא כל טוב המדות, וגם היסורין יהיו בדלין ממנו.

ברכות פרק א׳ פסקה ע׳

כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם, והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים: האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה. אך זה יתכן או במקל חובלים ובזעקת מושל, או ע"י אמרי חן והנהגה טובה שמאיליהם ינהרו עמים לאור באור ד', בראותם מה נהדר הוא הגוי הגדול הזה, ויבקשו קרבתם. ובאמת שני אלה דרושים, הכל לפי ערך העמים וערך מצב מוסרם. שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'. ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום לכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" .

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו. אמנם גם זה פשוט שאם האדם חפץ בדרך צדקה מסייעין אותו. ע"כ חשב ר"מ כיון שאלה הבריוני היו נשחתים בתכלית, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חק כללי קבוע, שלא יכריח השם ית' בחירת האדם, וזהו יסוד כל התורה כולה. אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

ע"כ כי כרע, שמורה על הכנעת הכוחות הרעים, כרע כחיזרא, שנכפף לא מכח החיים שבו, כ"א מכח מכריח חוצה לו, גם לא בהדרגה כ"א בבת אחת. וכי זקיף, שמורה על העלי' והשגת המעלות ויתרונות הקדושה ודעת ד', זקיף כחיויא, שנזקף מכח החיים העצמי שבקרבו, ובנחת והדרגה, כדכתיב "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" .

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא...אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל.

ברכות פרק ד׳ פסקה ח׳

ר"ג סבר שהצלחת כלל ישראל ואחדותם תלויה בהגדלת ערך הנשיאות שהוא מרכז הכלל. אמנם הרבים הראו לדעת כי כבוד ת"ח הפרטיים, שבא לא מהכרח כ"א מנדבת לב והכרה בקדושת התורה וגדולת חכמי', תרומם יותר את רוח הכלל בתורה ודעת ויראת ד'. ע"כ נעברי', להורות כי כסא הנשיאות הוא ביד העם אבל כתרה של תורה וכבוד האמיתי של ת"ח מצד תורתם א"א שינטלו מהם כלל.

ברכות פרק ד׳ פסקה י׳

שיטת ר"ג להגדיל [הרבה] את ערך הנשיאות יותר מכבוד ת"ח פרטיים (הרבה), יש לה מקום לענין הנהגת העם שאינם מוטבעים במדות טובות מטבעם, שצריך כח ועז של שלטון להנהיגם. אמנם המוטבעים במדות יקרות וישרות ממורשת אבות, מצדם יאתה להגדיל ערך ת"ח הפרטיים, כי יכירו כח התורה מאהבה בלא הכרח.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ׳

גם כשיש הכרח להתעמת, יש להתפייס כשחלף הזמן שהכריח זאת

חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה וע"י יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתי'. וכענין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן המצוה ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכ"ז שהי' בנשיאותו לא הי' אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסי' לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב. וגם היום עצמו מדי צעדו למחנה העבר כבר הוא טהר, מפני שכל צדדי פעולותיו מתחברים עם המון הדברים הכלליים אשר נפעלו מאז מעולם, ובודאי בצירוף הכללי אין שם מושג של רע, כ"א הכל מצטרף לטובה, ואין מושג הרע המקרי כ"א בהוה. וזה יחושו ג"כ כלל האנשים, כדאמרי אינשי איעריב שמשא ואידכי יומא, כי מיד בסילוק הציורים ההויים, שאף אם בהיותם בהוה פעלו איזה רגש מכריח ומחליש את הוד הנשמה, ונטתה מדרך טהרתה כמעט, אבל כיון שהעבר עומד נגד עיני האדם בתור עבר, כבר אין ההרגשות המעיקות פועלות. ע"כ מתרומם האדם בטבעו לחפוץ שיהיו כל נטיותיו העוברות לטובה....

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

...והנה מצד המבט הטבעי המאכל כשנכנס בגוף פועל הוא את פעולתו על האצטומכא לעוררה למלאכת העיכול וממנה תוצאות לבריאות הגוף וחזקתו, וכלי העיכול פועלים על המאכל להפכו למזון הראוי. אמנם כאשר יעבור הזמן הטבעי, תחלש הפעולה בין מצד המאכל בין מצד כלי העיכול, המאכל לא יהיה עוד בכחו לעורר את כלי העיכול למלאכתם, והיה לאבן, לא למאכל המעורר בכח טבעו להזנה, וכלי העיכול מצדם לא יתעוררו עוד כראוי לפעולתם, והיו כחמת הבלתי פועלת על האבן מאומה, ותחת אשר יחש המאכל המזין אל גוף המזון הוא יחש טבעי ומתקבל בבא המזון בזמנו, ויש כח המושך הנעים ומקובל לקשר המאכל עם הכלים המקבלים אותו בלא שום התנגדות, עד שאין צריך לכח חוצי שילחץ חיבורם. אמנם בעבור הזמן והפרעות הטבעיות כבר פעלו לרעה על הגוף היוצא מסדר טבעו, אז כאשר גם יקבל המאכל אחרי זמנו לא יהיה לו אותו היחש הטבעי המקשר את המאכל עם כלי העיכול בקיבול טבעי שכל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם. אמנם בעבור הזמן צריך כח מכריח, והיינו מליצת הזריקה שהוא כח חיצוני הבא בדרך מלאכותי, מקביל בהתנגדות לעומת הכח הטבעי המתקבל שאין צריך שום התגברות. כי מעשי הטבע הבלתי מקולקל נוחים וישרים הם, "כל ארחות ד' חסד ואמת". וכ"ז בא לרגלי שביתת הפעולה הטבעית עד אחרי עבור הזמן הראוי לה מצד חוקי הטבע המוכני וחקי המוסר המתאימים לה. אמנם כשטעים מידי בצפרא, הכח הטבעי כבר התעורר לפעולתו, לא יחדל מעבודתו והתעוררות כחו ע"י איחור איזה שעות אח"כ, ע"כ לית לן בה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אנשים קשים, מצפונם מתעורר מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. לעומת זאת ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד

...במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה….