"וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה. ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״טהעתק