דעות

הקדמת עין איה עמוד י״ז

מעלת העיסוק בענייני אמונות וד עות בגדלות, והדרך לעסוק בהן

והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.

הקדמת עין איה עמוד י״ח

היחס הראוי ללימוד וכתיבה בענייני אמונות ודעות. האגדות והד עות אחוזות זו בזו. תועלת לימודי האמונה והמוסר לתיקון מצב הדור. יש להשתמש בהרגלי הדור כדי לתקן באמצעותם את דעותיו ודרכיו

וחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים. וכח המנהג פועל כ"כ, אפילו על היחידים, שאם יתעורר איש מתופסי התורה לקחת מועד להגדיל קנינו במוסר ועמקי מדות ודיעות ויסודי האגדות, יגפהו לבבו שהוא מתבטל מן התורה, מה שהוא ללא אמת וצדק, כי גם תורת חובות הלב וחלק המוסרי שבתורה תורה שלמה היא. אמת הדבר, כשיוקחו אלה הענינים הצחים בדרך רגשות דמיוני לבדו, אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים, לא נוכל להכניסו בכלל דברי תורה. ערך תפילה והתעוררות תשובה נוכל לתן לדבר, אבל לא ערך תורה שהיא יסודו של עולם. אבל כאשר נבא לעסוק בחלק האגדות והדיעות שהן אחוזות זו בזו, כאשר עשו רבותינו הראשונים, חכמי המדרש מחז"ל, והגאונים כרס"ג הרמב"ם וכל חכמי המוסר וחכמי הקבלה, שכולם שמו להם את החלק העיוני שבתורה לעסק, לקנות בו בקיאות ואח"כ חריפות ודרכי חידוש והרחבה, ודאי נדע שהננו עסוקים גם באותן השעות, שיהיו לנו מיוחדות לחלקי האגדות, בתורה שלמה, שרבה מאד תועלתה לבנות את הנהרסות ולגדור את הפרצות בעמנו . הבינה באגדה בדרך הביאור, היא צריכה שתהיה נלוות עמה ידיעה ובקיאות בענפי האגדה כולם. כמו שההרחבה וביאורי ההלכה לאמתתן אי אפשר שתצא אל הפועל בשלמות, כ"א כשתהיה עמה בקיאות הגונה בש"ס ופוסקים, בדרכי השיטות לפלגותיהם, עם הרגל של עיון וסברא ישרה. כן צריכה ההרחבה האגדית שתהיה נוסדת על בקיאות הגונה בכל ספרי המוסר המדות והדיעות שיש לנו מכל גדולי וחסידי הדורות...וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא (עמ' יט - ) בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות. ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר. לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם....

הקדמת עין איה עמוד כ׳

הכרתי הפנימית זאת היא שאלצה אותי להכנס לפרקים בעיון האגדות על דרך ההרחבה, הקנויה ע"פ הסתכלות והשקפה היוצאת לפי המדה שעלתה לי מידיעתי העניה בספרי המוסר הדיעות והאמונות, ומקצועות האגדה שהגיתי בהם לפעמים...פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא (עמ' כא - ) יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

הרחבת התורה ושימוש להבנתה במדעים שונים, בהגיון אנושי, בטעמי מצוות או בתורת הנסתר, היא רק בתנאי שאין בכך שום שינוי ביסודות האמונה ובפרטי ההלכה, אלא רק הוספת אומץ וחיזוק לשמירתן

וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ "למרבה המשרה", כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של "למרבה המשרה", נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של "בחומת ירושלים אשר המפורצים" בעזרא, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות שערי ירושלים תפתח המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של סתימת מאמר-הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר-הסתום, ימצא המעמד המקולקל של כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה, בפרטי האומה, כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה....

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

והדברים הם תלויים זה בזה, כאשר יתרחבו הדיעות וירב החזון על כל פרטי המוסר והאמונות, תמצא ידנו בע"ה לחזק ידים רפות ולבבות נמהרות, להשיב לאיתן התורה גם המתרחקים ממנה, בדברי חן ושכל טוב.

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו

והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".

ברכות פרק א׳ פסקה ג׳

בעניי נראה לי להתבונן בטעם רמז ענין הספק של שני הפי' בתיבת "וטהר" האמור אחר "ובא השמש", אי קאי על טהרת יומא או טהרת גברא, ומה ראו חז"ל, לפי האמת, להוציא ענין "וטהר" הנאמר בתורה לפי פשטא על טהרת גברא לשום אותו על טהרת יומא, במליצה הנראית זרה לפי ההשקפה החיצונה. אמנם יובנו הדברים ע"פ המושכל לכל, וגם חכמים אמרו כדברי הרמב"ם ז"ל במו"נ, שהטומאות והטהרות שבתורה, המה רמזים גדולים לעניני טומאת הנפשות וטהרתן מטומאות הדעות והמדות והמעשים הרעים.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״א

ובילדותי אמרתי, כי אמונת חידוש העולם מורה שבח שיש בו א"ב, שע"י אותיות התוה"ק ברא את עולמו, כדאי' בהקדמת הזוהר. ואמנם יש מינים שאמרו "עזב ד' את הארץ". ע"כ צריך שתלוה לאמונת החידוש אמונת ההשגחה, ואז יהי' שלם בדעות הראויות לאיש אמונים משלמי אמוני ישראל, ויהי' מובטח לעוה"ב, ומורה "פותח את ידך" על ההשגחה.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח

יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה: האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו, "ותפילת ישרים רצונו", "ואת שועתם ישמע ויושיעם". והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיוניו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות. ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו, וקרבתו לבנ"א, וביותר לדבקים בדרכיו.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״א

המשקל של דעת הפרט מול דעת הכלל בהכרעה בין דעות שונות בענייני אמת ושקר ובענייני טוב ורע. כשאדם מסופק מהי האמת, עליו ללכת אחר הרוב. בבית דין ההלכה כרוב, לא בגלל שהמיעוט לא מכוון כלל לאמת, אלא משום שעליו לבטל דעתו לדעת הרוב גם אם הוא חושב שדעתו אמיתית

יש דברים שחשוב רבים שלשה לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות. ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהן בדרך הטוב והישר שהוא דרך ד', שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר, ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה. והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים. ע"כ לענין דברים שכליים ומשפטים השלשה הם רבים, שיש בהם כח הכרעה, מפני שאין ב"ד שקול. ולענין דברים המפורסמים, כל עקרם הוא ההסכמה הכללית, לענין זה אין רבים פחות מעשרה, שעשרה הם יסוד הרבים לענין הסכמת הפרסום. והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב שמיעוט יבטל דעתו. ע"כ לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע הרוב כאחד מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה. אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת, כי המפורסם לרבים הוא. כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

והנה לדעת הסוברים, שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות ע"י דעות טובות מושכלות ומדות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו ע"י כח מדת הגבורה שבנפש האדם. אבל לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה, ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף, אבל חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמשרים, ע"כ ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד

הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, היא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכות בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, איכרים. ואפילו מפלגות של דעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות או בעבודת ד', מביאה כל אחת תועלת וטובה, כי כל מפלגה משכללת מקצע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כ"א בשיטות ומפלגות כאלה, שאינן נוגעות בחיי העם העקרי להרסו. אבל הכתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצות, שהן בית חייהם של ישראל, הן אינן נולדות מטבע רוח הכללי של העם, כמו שאר כתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות וזרות שהן כרקב לישראל, הן אינן פורחות מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות, ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. ע"כ לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כ"א בהכינם להם מפלגה ושטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים כי לא לד' המה. וכד' חז"ל על כיו"ב הני מערב רב קאתו, או מסטרא דע"ר. ע"כ על שאלת הצדוקי, ששאל איך רני משום דלא ילדה, הלא מפלגות שונות ומתחדשות מועילות להכניס רוח חיים והשקפות חדשות טובות בכלל העם, השיבה לו יפה, כי כ"ז רק במפלגות המרחיבות לבנות את בית ישראל, אבל כגון הצדוקים, המכים בדעותיהם הנתעבות את בית ישראל לרסיסים, כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבע"פ, תהי' תורה שבכתב נתונה לכ"א לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל, כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא. ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו

תכונת מלחמת גוג ומגוג כפי המבואר במזמור "למה רגשו", היא כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורן של ישראל ודעותיהם, שיסוד הכל הוא דעת האלהים שהשרישו ישראל והאירו בה את כל העולם כולו, על ד' ועל משיחו. ובאשר לפי סדר [ה]התפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ד' את לב כל העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת, עד שנצטרך לזה יד ד' גלויה ע"י ישועתן של ישראל, כאמור "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גויים רבים", ע"כ נאמר לו, כי הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח. והראיה על אפשרות מהפכה היסתורית [בדעה] מוסרית היא מרידת אבשלום, כלום יש בן מורד באביו, שהוא חוץ לטבע וליושר.. .וההיסתוריה בכל גווניה תתן עדותה על הצורך הגדול שיהי' בזה, לישב דעתן של בנ"א ולהאירן באור אמת וקיים לעד.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים...ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה....

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

המינים טועים באמרם שהתכלית היא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הן תכלית האחרונה. אבל אין התכלית שלמות האנושית נגמרת באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים ל"רוחי אשר עליך", אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

...גם באדם עצמו לא בכל עת יבריק לו ברק האמת, כדברי הרמב"ם בהקדמת מו"נ. ע"כ אם בעת שמאיר לו השכל יפה יכיר אמתת הדעות התוריות בהכרה עצמית, מפני שהוא אצלו יום לענין אור השכל, ומ"מ צריך הוא להיות תמיד חמוש באזור האמונה, כדי שתמצא שלמותו מקום להיות עולה ומאירה גם בסילוק מאור ברק השכלי, שנחשב לו כלילה מחזון האמיתיות. ע"כ הקדים לו יום ללילה, להעיר שנמצא לפעמים תדירים, שאחרי שכבר האיר אצלו היום בברק השכל, עכ"ז ישאר אח"כ בחשכת לילה. ע"כ צריך תמיד להיות מוכן להחזיק באמונה שהיא נר תמיד. ורמוז ג"כ בלבנה: לכי ומשלי ביום ובלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

...ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". הדעות האמתיות נקראות מוסר אב, והמעשים הטובים והמנהגים הנאים הם תורת אם. והנה לאומיות נחוצה לישראל מאד, והיא נתונה כולה במעשה המצות כולן, שמגדלות ומחזקות כוחות הלאומיות שבישראל. אבל המטרה היא לתכלית הכללית, ע"כ הדעות הנה כלליות והמעשים פרטיים לאומיים. ע"כ מצד אברהם שהוא שורש הדעת לישראל שהאיר ממזרח צדק, חייבים אנו לקרותו ע"ש המון גויים, לבל תעלם האמת המקושרת בתכלית התבודדותינו בלאומיותינו....

ברכות פרק ב׳ פסקה א׳

כבר העירו המפרשים, שא"צ טעם למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע, שהרי קדמה בתורה. אלא שהי' נראה לפי סידור הטבע להקדים "והי' אם שמוע", שתכלית הכונה מ"שמע" היא להגיע אל שלמות הכרת ד', ובזה פשוט שאינו יכול לבא אם לא ירגיל עצמו תחילה במצות, המיישרות דרכיו של אדם ומטהרות מדותיו ודעותיו, א"כ הי' ראוי "שמע" להתאחר אחר "והי' אם שמוע"....

ברכות פרק ב׳ פסקה ז׳

אחדות אמיתות התורה, החיצונית והפנימית

ידענו שהענינים המסופרים בתורה והאמורים בה ובמצותיה, יש בהם נעלמים, ענינים גדולים ומושכלות זכות וצחות, לבד הדברים הפשוטים. אמנם לענין האמתות, מדת האמת נוהגת בענינים הפנימיים כבענינים החיצונים. א"כ יש כאן שתי אמתיות, הפנימית והחיצונה. אמנם יפה כתב בשל"ה, ע"ד הזוהר, אורייתא כולא סתים וגליא, ושמא דקוב"ה סתים וגליא, שהצד החיצון מתאחד בתורה עם הצד הפנימי. והביאור הוא שהענינים המושכלים הם המה כערך סיבות ותכלית, שיבאו הדברים החיצונים כדי לסבב את הצפון בהם, א"כ האמת היא אחת. וכך נאה לתוה"ק האחת היוצאת מד' אחד, שיהיו כל עניני' מתאחדים. ע"כ ראוי להראות, שהאמת היא אמת אחת, המתגלה לפי ערך המשיגים בגוונים שונים.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ד

טהרת האדם עם יסוד המים מכל הטומאות שבתורה, יש בה רמז, באשר טומאות המעשים והמדות והדיעות כולן באות מחסרון השקפתו של האדם על ענין היותו בעוה"ז מצד פרטיותו, כגר ולא כתושב, ועליו להשתמש בדברים שמוצא רק להפיק על ידם תכליתו הנצחית המעולה. ע"כ כשיבא במים, שמה יצייר גירותו. כי האדם אי אפשר לו להיות קבוע ותושב במים, רק על זמן מועט, ע"י איזו הכנה, ויבין מזה דה"ה בהיותו על הארץ, שהיא על המים, הרי הוא כגר בתוכה, ויכסוף לשום עקר מגמתו אל הטוב והחכמה הצדקה והמשרים, שהם קיימים לעד. כמו כן אוהלים, נקראו אהלי חכמה בשם אהלים, לשון ארעי, מפני שהדבר המביא ליקרת ההנהגה המעולה, הוא בהיות הציורים הגסים של קביעותו בעניני עוה"ז החומריים יסורו ממנו ורק ע"י לימוד התורה והגיון החכמה, ישתלמו דעותיו בזה, ויצא מכף חובה לכף זכות, לשום מעיינו בדברים שהם קיימים לעד.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

מבעל דין קשה. אדם שאינו מתישב בדעתו בכל פתרון, ומפקפק תמיד על כל דעה שכלית הבנויה על היושר והצדק, והוא מכת המספקים מבלי העולם. בין שהוא בן ברית, ויהיו טענותיו בפרטי דעות שבתורה, שיש בהם להסתפק ולישא ולתן. שבאיש כזה לעולם לא תנוח הדעת ולא ימצא בקרבו דעה קבועה, ויתהפך תמיד ממדה למדה. ועל כיוצא בזה נאמר "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר". ובין שאינו בן ברית, ויבא בטענות על תורתינו התמימה, שאם יהיה בעל שכל ישר ומכיר את האמת והמשרים, תנוח דעתו באופן בירור האמיתיות ויתישב בדעתו, וזולתו ג"כ ימצא בו נחת. אבל אם יהי' מאובדי דרך, המבקשים את האמת שלא ע"פ דרכה, הרוצים להרגיש בחוש במקום שצריך להשיג בשכל וכיוצא בו, הוא בעל דין קשה, שראוי להתפלל להנצל מהם ומפגיעתם.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ׳

התגרות שבין עם לעם, שבהם נשבת השלום האנושי, מזדמנות ע"י שינוי הדעות במושגים הכוללים שעליהם נבנית תורת המוסר, גם במצב הכלכלה שעי"ז ג"כ יכותתו עמים רבים גוי בגוי. ע"כ יתפלל שישים השי"ת שלו' בפמליא של מעלה, שיפקח עיני עורים ויכירו נועם המדות הטובות והמוסר הטוב הצדק והמשרים, שהם דרכי ד' שיביאו את העמים לשלו' מצד החלק העליון שבהם. ובפמליא של מטה, שיהי' שובע בעולם, וימצא כל עם צרכיו בלא תגרא ושפך דם. ע"כ יהי' שלום בפמליא של מטה, הדואגים לחלק של האדם החומרי דלמטה.