ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד
והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו
מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז
...המספר אחר מטתן של ת"ח, גורם רק מיעוט הכבוד לת"ח ודבריהם, ומתוך כך יחלשו דבריהם ותקנותיהם ולימודיהם שהם חיים לעולם, ויתהוה מזה זלזול מעשי במילי דרבנן. ע"כ תהי' התולדה, המזלזל בנט"י, שהוא מדרבנן. והזלזול המעשי במילי דרבנן משריש תכונת העזות, עד שיבא מזה ג"כ להגיס דעתו כלפי מעלה...ובכלל, אלה שלשת הסוגים, המה ראשי השחתות כוללות, שיש לכבד דברי חכמים, ולדון לכף זכות דבריהם ופעולותיהם, ומזה יבא לקחת ביראת הכבוד מוסרם הטוב, ואגדותיהם יבאו כשמן בעצמותיו להוסיף לו חיי עד. והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. הא', אגדות חכמינו ז"ל ומוסריהם וכל דבריהם שאינם תקנות ולימודים מעשיים, שהם יתרוממו בעיני האדם ויקבל מהם את האור הצפון בהם, רק לפי ערך רוממות הכבוד שישכיל לתת לאומרם, ובהיותו מאבד ממנו טובת הכרת גדולתם, ומתגבר לערוך דרכיהם לפי שכלו, ולעות אותם בריב ע"פ השערותיו, יאבד בידו את הטוב הגנוז ומוכן לכל ירא ד' ושלם במדותיו ודעותיו מדבריהם המחוכמים והקדושים באגדות. נגד קלקול זה בא עונש המספר אחר מטתן של ת"ח, נגד מבקרים ומחפשי מומים בעזות מצח, מבלי שער מראש נגד איזה גדולי ערך הם משקיפים, ולא יבינו כי בעל נפש קטנה לא יוכל לשער כלל דרכי גדל דעה, ענקי הרוח, אשר רוח ד' תנחם בהליכותיהם. הב', ההלכות שהן מצות חיוביות מדרבנן, והפורץ בהן, ע"י סבת העיזו בתחילה לשלח יד בקורת בהגדות, בעזות, שבא מצד סיפור אחרי מטתן של ת"ח, תגדל רעתו. כי בפרצו גדרי המעשים, הוא רשע וחוטא, ולתאוה יבקש נפרד ועושה פרצה בכלל ישראל, להרס את המגדל עז שם ד', אשר בנו עמודי העולם, אשר באורם נראה אור וחיים. ומזה יבא ג"כ לפרץ גדרות התורה בענינים שהם מן התורה ממש. כי בהבטל כבוד הרב, בהמשך הזמן תתבטל ממנו הרגשת כבוד שמים, ויפרץ ג"כ בדברים של תורה, אם שהם מפי ד' יצאו, אבל הלא הוא יגיס דעתו כלפי מעלה. ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד. ונגד אלה הג' עקרים הבאים מכבוד ת"ח בתור סוגים עליונים לפרטים רבים של שלימות, שהם בפרטיהם לגדרים של כ"ד, וכפי שאמרנו יש להם יחש לכ"ד מתנות כהונה. י"ל שחילוק הסוגים לג', יש יחש ג"כ לחילוק סוגי המתנות לג', כס"פ הגוזל קמא, במקדש, בירושלים, בגבולין. בגבולין ששם מקום כל המון בית ישראל, צריכה השפעתה של אגדה לטול חלק בראש כדחז"ל, וכבוד אלו בעלי אגדה, שבהם מישרים דרך ד' לפני כל העם להרגילם במדות ישרות ודרכי אמת וצדק. בירושלים, מקום החכמה, "מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", שמה פועל ביותר דקדוקי המצות, ש[ב]יחוד היתה ניכרת זהירות כל מילי דרבנן בין ת"ח המדקדקים במצות. ע"כ היו נקראים חבירים, ומהם למדו כל המון עם ד' להזהר בכל דקדוקי סופרים. ומזה בא התכלית הכוללת כל אורו של עולם הוא כבוד שם ה', שהוא ניקבע בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו ית' עליו, "ומקדשי תראו", לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ע"כ נחלקו כל אלה הסוגים מכוונים נגד הדברים שאפשר להיות מתקלקלים בחסרון שמירה להעיר ולעורר יחש כבוד תורת ד' ועוסקיה, שממנו יתד וממנו פינה, לשלומו של כל העולם כולו, ולטובת המציאות הנצחית.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח
פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים.
ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳
ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריכות כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכללי[ת], הנמשכת בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם.
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח
תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים. ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהן בכללן מחזקות את האגד הלאומי ומוסיפות עצמה בסגולות הלאומיות. ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות...והנה הכותים אינם מכירים כלל לאומיותם של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצויינים שבהם. ומדוייקים דברי חז"ל, שגם המעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם גרי אריות, אומר שהם "גרי אמת", ואינו כלשון המורגל להם ז"ל בכל מקום על הגרים "גרי צדק". והיינו שצדק נקראת כנסת ישראל, שיסודה להביא צדק העולמים לכלל המין האנושי. ומי שאין לו יד ושם באלהי ישראל, אע"פ שמכיר הוד התורה מצד צד האמת שבה לעצמה, נוכל לקרותו גר אמת ולא גר צדק. ע"כ כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה, ביחוד רק במאי דכתיב באורייתא, כי יסוד תורה שבע"פ הוא ביחוד מצד התכלית העליונה של הכסא, שהיא התכלית הלאומית שצריך שיהי' המרכז חזק מאד, וערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שבהם מבוארת התכלית הכללית בגילוי ברור.
ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א
זהירות בשמירת דיני דרבנן ותקנות חז"ל
עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה, הכוללות את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא, הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתן, והרצון לקבל עולן, וממילא יוצאת התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעות ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה. מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה, ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזה הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה, להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה? כשהם משותפים בשם שמים. ע"כ, לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר: עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמיותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה, ועבור מציאותה היותר שלמה ונעלה. "ואל תבוז כי זקנה אמך", כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלהים" .
