גוף האדם, מצבו (עמידה, ישיבה וכו')

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

הדוחק באירוע ציבורי מכביד בשל חוסר הזדהות מספקת עם מטרת ההתכנסות. העייפות הגופנית בדבר מצוה היא בהשפעת היצר הרע. מניעות כשהאדם הולך לדבר מצוה

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי...אמנם עוד נמצא שע"י הכוחות הרעים מתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב, לבד המניעות שבגופו של אדם, כי הכוחות הרעים נמזגים ג"כ בחללו של עולם והם מתנגדים לכל טוב, ע"כ צריך האדם להתגבר עליהם. ואמר משו"ה הני כרעי דמנקפין, אע"פ שמתנגפים מדבר שחוץ לגופו של אדם, בהיותו הולך לדבר מצוה, ג"כ מנייהו הוי, ומזדמנים יותר עיכובים ומניעות בדבר מצוה משאר דברי הרשות.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ה

ק"ש שעל מטתו, כבר ביארנו, איך שפועלת שאפילו התכונות הטבעיות שבעת השינה יתפעלו מההדרכה השכלית, ולא תפעל עליו השינה להשקיעהו בענינים חומריים. אבל כשישן בלא ק"ש, אז הזמן שהכוחות החומריים שולטים עליו פועלים עליו ג"כ בהיותו נעור, להשקיעהו בעניני החומריות. ע"כ לא בשכבו כ"א גם בשבתו, בהיותו נעור, תחשב מטתו מטת ארמית.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע"י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטוב, ומאהבה ילך בו לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכד' הרמב"ם בה' מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי' רואה ת"ח הי' עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג

טעם שהרגליים צריכות להיות צמודות בתפילה

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה. ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ח

השפעת מצב הגוף על יכולתו השכלית והרגשית של האדם. ההבדל במצב הגוף הראוי בתפילה ובקריאת שמע תלוי בהבדל בין השכל והרגש

יש הבדל בין ההשגה השכלית מצד השכל וכח החושב, לבין השגת הרגש הטהור שצריך שילוה אליו ג"כ כח המדמה, כי המדמה בהיותו כח גופני קצת, צריך להעזר במצב הגוף. ע"כ התפילה שהיא עבודת הלב וזקוקה לכוחות הרגשיים צריכה עמידה לפעול על ההרגש. אבל ק"ש היא (לפי דברי ב"ה) רק ההשבה אל הלב מחשבון השכל הצלול, אין לה עסק במצב הגוף איך שיהי' .

ברכות פרק ב׳ פסקה ו׳

פרקדן

פי' רש"י: "שוכב על גבו ופניו למעלה". האדם ראוי שירגיל עצמו, כי כל לימוד נשגב וכל התבוננות צחה שתבא לנפשו תעודדהו להתעורר ולפעול טוב. אבל רע מאד הוא מי שמרגיל עצמו להיות מגיס לבו בתלמודו, דהיינו שמשכיל ויתבונן ועם כ"ז לא יזוז מחומריותו ומנטיותיו העפריות, אף שהן הפכיות אל החכמה והצדק המושג. והנה האדם בנשאו עיניו למעלה, כאמור "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ראוי שיתמלא רגשי קודש, רגשי צדק מלאים חיים לעשות הטוב והישר. אבל מצב הפרקדן הוא, שבהיות עיניו למעלה מביט השמימה אל על, וחומריותו לא תתעורר לזוז ממקומו, הוא שוכב למעצבה כאילו אין תכלית ההתבוננות להישיר דרכיו ולעשותו ישר ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות שמשיג בשכלו. הוא מצב מפסיד מאד, גורם להחליש הכח הראשי שבשלמות האנושית שהוא השכל, שלא יוכל לעמוד על עמדו לעשות פעולתו. והוא מצב בלתי הגון בכל אופן, וביותר בק"ש, ששורש תכליתה הוא שתפע[ו]ל הידיעה על המעשים, שע"כ סמוכה היא קבלת עמ"ש לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ב

הרגל מסמלת תנועה וטבע

יסוד השמירה מחטא הוא בתיקון התכונות הטבעיות, בזיכוך המדות לטובה. כי מי שמדותיו זכות, בנקל יזכה כל מעשיו הפרטיים. והרגל, באשר היא מיוחדת לתנועה, ועיקר הטבע היא התנועה, כד' חוה"ל רוב הטבעים עם התנועה, ע"כ אמר "שמור רגליך" לתקן תכונותיך הטבעיות. אז לא יהי' בך חטא בקבע, כ"א במקרה ושגגה, שזה א"א בחק האדם, אז כשתחטא במקרה תביא קרבן לפני. אבל כ"ז שהתכונות נשחתות והוא נוטה אל החטא בטבעו, הוא רחוק מדרך התשובה והתיקון ולא יועילהו קרבן.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

ישיבה בין ברכי תלמידי חכמים

והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

תפילת הדרך בעמידה או בהליכה

מעומד מורה שתהי' ההשתדלות שלא תפעל עליו הנדידה שום פיזור הנפש במה שנוגע לעבודת ד'. ור"ש אמר שזהו דבר נמנע, אלא שצריך להשתדל שעם הפיזור וטרדת הנפש יקיים "שויתי ד' לנגדי תמיד" ולא יט משום מדה נכונה. ע"כ אפילו מהלך, שעם שיש בהילוכו פיזור הדעת, עכ"ז בהתפללו נוכח ד' פניו. ע"כ בהיות שעמד ר"ח, אר"ש אוקמן נמי לדידי ואצלי, כי מהיות טוב א"ת רע. כי אף שסבר שהוא נמנע מרוב בנ"א, מ"מ הבקשה היא ודאי שלמה והגונה שיהי' האדם גבור בנפשו וחי בעבודת ד' בחוזק נפש, עד שלא יפריעוהו כל נדידה וטלטול מתכונת נפשו הפנימית וזכותה, ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב" .

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

עמידה, כריעות והשתוויות בתפילה

ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ד

טעם שהתפילה בעמידה. טעם שאין לשבת סמוך למתפלל

ובאשר תועלת התפילה לחזק הרגש הטוב היא מפני שהרגש הוא קרוב למעשים יותר מן השכל, ע"כ ראוי שיהי' מצב הגוף מעומד, שהוא מצב המוכן לפעולות. ומאחר שהראוי שיפעול הרגש גם על כל הסמוך, ראוי שלא ישב אדם הסמוך בד"א של תפילה שהוא כמורה שאין הרגש פועל עליו, וזהו נגד הראוי בחק לב נאמן לד' .

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד

משמעות תנוחת הגוף בתפילת המלך והכהן הגדול

אם נאמר שדיה מעלת התפילה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, כי ההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה, ואח"כ אמנם יאתה לו העמידה כי חלק רשום מפעולת הכה"ג על העם להשלמתו הרוחנית תלוי בהנהגתו הפרטית הנפלאה בקדושה וחכמת אלהים אשר בקרבו, כדברי הכתוב "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון", ע"כ ראוי שיתן יד למצבו הפרטי בתפלתו, וככל [מצב] פרטי צריך גם הוא, גם מדת חוזק הנפש להרים קרן ביראת אלהים. אבל המלך, כשיכשיר את עצמו לשאוף בתפילתו רק המעלה העליונה הלאומית, לא יתכן להבדיל בין ברכה לברכה, כי התכלית הכללית נערכות לעומתה כל הבקשות כחק בקשה אחת, והשגת מבוקש ההנהגה של המלוכה בשבט משור וצדק, לא נתנה כלל להיות נלמדת מחייו הפרטיים של המלך כ"א בחק הנהגתו את המלוכה. ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ד' " .

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

קידה, כריעה והשתחוויה

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו. ע"כ קידה, תורה הכנעת השכל והחכמה, היא על אפים, פני האדם רומז לחכמתו ושאר רוחו "חכמת אדם תאיר פניו". כריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיים כולם, להבין שהמשכתם כלא נחשבת לעומת ההמשך הכללי שיד ד' תעשהו, והרגלים, ביחוד הברכים, אברי התנועה המה העיקר בקיבול התכונה הטבעית, כי התנועה היא יסוד הטבע, כדברי החוה"ל רוב הטבעים עם התנועה. ובמ"א ביארתי אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו, לעצור בעד הזרם של הנטיות הטבעיות. אמנם השתחואה היא שחות כללית, מורה הציור האמיתי בביטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול, ולא יתכן שום מעשה כ"א בשליטה הצרה של האדם בחוק הטבע. ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ט׳ פסקה י׳

משמעות העמידה והישיבה

משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר "בכל ביתי נאמן הוא" כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כחו, כ"א השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א ההחלשה "ויחלש יהושע את עמלק". א"כ האבן הזאת היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם מצד מבט השעה אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

משמעות ההבדל בין צורת הלבוש בארץ ישראל לזו של בבל

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה ג"כ בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כ"א צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, ע"כ בבל ארעא דחשוכא, אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כ"כ, ע"כ אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא ג"כ החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר.

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

טעם שהמבקר חולה לא ישב על כסא ומיטה, ומתעטף בפני החולה

...הראש, שהוא מקום המחשבה, הוא מעון לשכינה, ואם שאין האדם משיג אמתת ההשגות השכליות באלהות, אבל כל מה שהוא יותר מתקרב ומטהר רעיוניו הוא נעשה קרוב להשגת האמת, עד שהשכינה למעלה מראשותיו, וראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה, ע"כ לא ישב ע"ג כסא ומטה, כאיש אשר אין לו ללמוד מאומה כ"א מתעטף כתלמיד לפני רבו, והעיטוף מורה ג"כ על צמצום התנועה, כלומר הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת ד' הבלתי מעורבבת בגסות החומריות, ויושב לפניו במחשבה זאת הנעלה….