ברית ה' עם ישראל

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

התפילין של הקב"ה מבטאות את הוצאת השלימות המוסרית בעולם מן הכח אל הפועל דווקא ע"י עם ישראל. הקב"ה אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ו

והנה הבושת היא הרגש נפשי, ושייך ג"כ בדברים נעלים, אם המבייש הוא אדם נכבד והדבר שעבורו מביישים אותו הוא ג"כ דבר שראוי להתבייש, אז הבושת ראויה להרגיש בה, אבל בהיות המבייש שפל ערך, ומבייש את המעולה עבור עשותו טוב, אין ראויה בושת כזו להיות מורגשת לפי האמת. והנה אנו בשפלותינו, המביישים אותנו המה ערלי לב ופחותי נפש. ועבור מה הם מביישים אותנו, עבור עשותינו טוב, עבור שמרינו את ברית ד' אשר עמנו. והי' ראוי שלא להרגיש בזה כלל. מ"מ כיון שאנו לפי חולשת נפשינו, מרגישים אנו בזה עלבון אע"פ שהוא שלא כראוי, מ"מ אנו מבקשים שהשי"ת ישגיח בזה ע"פ ערך הרגשתינו, אע"פ שהוא מפני חסרון שבנו....

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח...ואם מדת דינו ית' תחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ו

הכרחיות נצחיות עם ישראל

הכרח נצחיותם של ישראל ושא"א כלל שתופר ברית ד' אשר עמהם הוא דבר בטוח ג"כ מצד דרך ההשלמה האנושית שצריך עמה הבטחה אלהית נבואית, וצריך שתעמוד ההבטחה האלהית במעמד בטוח שלא יזיזוה כל דבר שבעולם. ואם אחרי כל ההבטחות עוד לא תהי' האומה בטוחה בבחירתה, אז הלא תתבטל לעולם אפשרות הבטחון בהבטחה אלהית. א"כ לא יוכל לעולם שיבא המין האנושי לשלימותו, שצריך לזה אומה מיוחדת בהבטחה אלהית ברב עז לעמוד בפני כל נסיונות החיים. א"כ עכשיו שבטלו ההבטחות הנאמנות מה אומר אליהם, איזה דרך יש כאן להבטיח גוי חדש כערכם שיהי' קשורם אמיץ ומובטח. וזאת היא ראיה נצחת שהחפץ העליון הוא בקיום ההבטחות הנאמנות, ולא תועיל אפילו הבחירה היותר רעה לבטל עצת עליון, "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" .

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך". וככתוב שגם אז בהתמלא התכלית מ"מ "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים", להוציא הטעות שאחרי שלימות האנושית אין צורך בקיום האומה בצביונה המיוחד לה, לא כן, כי ברית עולם שלא תמוט הוא, וכל השלימות הכללית לא תבנה ולא תתקיים ולא תתעלה במעלתו כ"א ע"י זריחת שמשן של ישראל.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו .

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

לכלל ישראל אין יכולת לבחור ברע הגמור

כל איש פרטי הוא בוחר גמור בדרכיו לטוב ולהפכו, מה שא"כ משפט הכלל, על כלל ישראל נאמר "חי אני...אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם", ודברי העקידת יצחק בענין הברית דפ' נצבים הם שאין בערך הכלל שום בחירה, ע"כ אם שהכלל הוא קיבוץ פרטים, אבל יש בו איזה יתרון עצמי בכללו, במה שאין בו תפיסת מקום בחירה אל הרע הגמור, והנסיגה מאחרי ד' לגמרי. והבחירה בנוי' רק אם יהיו הפרטים של הכלל רבים ונשאים במעלה גדולה או מעטים ופחותים במעלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ב

כיון שיסוד הכלל מונח בהסוכם העשירי, ע"כ רק באחד שהוא העשירי אין בחירותו קפידא, מפני שאין שלימות הכלל תלויה בבחירה חפשית. אבל בין התשעה הפרטיים שהם מקבילים לההשלמה היחידית שצריכה להתגלות בתור הכרה ברורה ובחירה חפשית, לא יתכן שיהי' בהם עבד. ע"כ בהיותם תרי, שחרר חד ונפיק בחד, ובולטת אז יותר זאת הכונה, וההבדל שבין ההשלמה הכללית להפרטית שהוא אחד מיסודי התורה, ועליה נכרתת הברית כאשר ביארנו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל׳

הוראת שעה על מנת להורות את כבודה של תורה שבע"פ

...רשב"ש שהי' צריך להבליט רק את הרעיון היסודי אצל המקבלים שיכירו את אשר טעו, שהדרכת התורה צריכה שתהי' מובלעת בעצם החיים, ע"כ די הי' לזה בשתופו בהנאת כסא דשתה. אמנם אם הי' מדקדק לאכילת כזית דגן הי' משמע מזה הרעיון השני שבא להעיר המדריכים שאינם פטורין מכלל עבודת היחידים, וזה לא הי' צריך להעיר בעת ההיא ביחוד, ע"כ בתור הוראת שעה עשה הפעולה הרצויה לתכלית מגמת פניו, אע"פ שאינה הלכה קבועה לדורות, ראויה היתה להיות סומך עלי' אז כדי להורות ההלכה העקרית שהיא יסוד קיום התורה בישראל, והוראת יקרת תורה שבע"פ, שעלי' כרת הקב"ה ברית עם ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים...כשתהי' המסי"נ מצורפת לרעיון של ההטבה הכללית, מסי"נ יחיד בשביל הרבים, נתינת החיים בשביל יקרת החיים, נתינת חיי היחיד בשביל חיי הרבים, היא מדת הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם...ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ו

התיקון היותר מלא לעמוד היסודי שבחיים האמתיים הישראלים, שבהם זכינו להיות עם עולם, הוא היסוד של בית המקדש, הקדושה הקבועה שעומדת לעדי עד, עדי יצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער. שהכל נובע מחשבון הצדק של ערך הפרט אל הכלל, שמעקרו נובע רק ע"פ דעת האמת של תורת ד', מחופש הבחירה הפרטית וכריתות הברית הכללית, שמעמדת לעולם את הפרט במציאות המלאה הגשמית והרוחנית ואת הכלל כנזר ועטרה עליו, אשר רק בהצמדם יחד לעד לעולם יאירו את דרך החיים, רק הוא המחזיר בכח נצחיותו את המעדת הרגל המקרית של איזה דור או דורות שאבדו דרכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ז

קדושת ישראל צריכה להיות מצויינת בזאת, שירגיש האיש הישראלי שכל כחותיו האנושיים הם נתונים ומסורים לעמו. א"כ זה הנותן חילו לזרים, לא מצד רגש אנושיותו יעשה זאת כ"א מצד יחש בהמי. א"כ היא חמרתא בהערכת היחש אל מעשה האיש הישראלי הבוגד בברית עמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רח"צ

מי שהגיע עד עומקן של דברים בהצביון המיוחד לישראל להיות עם לבדד ישכן, שומר טהרתו ויחוסו. ובבגוד אדם מישראל בחובת קודש זאת, כבר הוא לוקח לעצמו דרך רעה בהכינו לעצמו צרות ע"י עירובי כחות שאינם לפי תכונותיו המיוחדות, ובוגד הוא בברית קודש, הוא יעיד שבזה הוא יוצא כאחד מגבול ישראל וגם מתכונת האדם, עד שרק עם החמור הוא ראוי להיות עומד במערכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

התכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שתיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד...אותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חס ושלום, מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומנו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו, יש לנו חלק באלהי ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ח

מהותה של כל אומה תגדר ע"פ דיעותיה וקניניה הרוחניים. ובאשר ברוב, הדיעות הולכות ומשתנות, מתבררות ומשתלמות, עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה, ע"כ תחול בכל אומה זקנה וביטול כח, הפרדה וכליון. כי כאשר יאבדו סגולותיה הרוחניות, דיעותיה ומסורותיה, את ערכם לגמרי, כבר אין מעמד פנימי לאומה. וכשיתגבר עליה איזה כח מן החוץ, לא תוכל לעמוד על נפשה, באשר חסר לה המעוז של החיבה הפנימית לעמוד בצביונה. ובזאת התכונה עצמה, עומד ברית ד' עימנו להקים אותנו לעולם לו לעם. כי אור האמת של שם ד' ית' שנקרא עלינו, הוא המאור שאין לו קצבה ותכלית, האמת שאין אחריה אמת, האמת שכל מה שישתנו הדיעות והמושגים ויתבררו ביותר, תוסיף עוז וצדק ותגלה לעין כל בהוד והדר. ע"כ אין בעם ישראל החי בתורתו זקנה. חבתו הקדושה כרשפי אש שלהבתיה לשם ד' הנקרא עליו, לדיעותיו, לתורתו, לא יוכלו לעולם לסור מנקודת חבתם הראשונה, ועוד יוסיפו להלך הלוך ואור.

סדר זרעים פסקה כ״ו

ע"כ יסוד ארץ זבת חלב ודבש שנשבעת לאבותינו, אינו מציין רק את הריבוי הכמותי של העושר החומרי, שעדיין אין בו מפורש היתרון של העם הצריך לברכה זו, כ"א היתרון האיכותי, שתתן טעם בפירות, כלומר טעם נאה וערב, מעדן את הנפש ומשמחה. זהו דבר גדול ועקרי בעם אשר פנייתו היותר אדירה היא שלימותו הרוחנית, השכל וידע את ד', שזאת היתה מגמת שבועת ה' לאבות.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

...ע"כ הידיעה בתעודת השבת, כי על ידה יודע כי ד' הוא מקדשנו, הוא עשה לנו הנפש הזאת שבתוכה יש סגולה גנוזה, שעם כל נפילתה וערמת דשן החומריות הצבור עליה, תתנער ותחגר עז ע"י דרך הקודש ששם לפניה יוצרה בלכתה בתורת ד'. ע"כ השבת היא אות ברית כללי, כולל כלל התורה וכל מגמת פני הקדושה העליונה הגנוזה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

...והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי...א"כ גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק ג"כ אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כ"א מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו....

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

עמוד העולם מתקיים בההשרשה של הדעת האמתית שהמרכז היותר גבוה ונשא שבחיים הוא קדושת החיים לשם השם ית', כל מעשיך יהיו לשם שמים, זהו המקום היותר נשגב שאליו צריכים כל עניני החיים לפנות. ע"כ אם באומה הישראלית, ששם השם ית' שנקרא עלינו הוא כל קיומינו והצטיינותינו בתור סגולה אלהית בעולם, אם נקודות חילוניות יעשו חלילה בלב האומה רמים ונשגבים יותר מהשאיפה של קדושת ברית ד' שעמנו, שע"ז מורה בנין בית הכנסת בתור מקדש מעט גם בארץ גלותנו, הרי נוטל בזה כל יסוד המקיים והמחיה את האומה בחיות האלהית שלה, ותושלך אמת ארצה. ע"כ כל עיר שגגותיה גבוהין מביהכ"נ [לסוף] חרבה, להורות שהתעודה של ביהכ"נ, שהיא עבודת השם ית', הוא המקום היותר גבוה שבחיים, שכל פינות החיים הפרטיים כולן אליו יפנו וע"י יתעלו ויתרוממו. ובזה מתמשכת תכלית החיים, לקדושה ולצדק בכל ארחותיהם, והם נבנים ומתקיימים, "קדוש לעולם קיים". "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים. ע"כ לא בתור תכשיט חיצוני לחיים צריך לכבדה ולהוקירה, שבזה לא תמצא מקום כ"א בעיתים מזומנות ומקומות של פומבי והליכות סדרים מקושטים בפארים חיצונים, כ"א צריכה היא שתסדר את עצם החיים הישראליים מיד ד' אלהים חיים... " .

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

השכל הפרטי של האדם, לעומת האמונה הטהורה הכללית, שהיא מאירה בכלל האומה מצד אור ד' המופיע עליהם מקדושת ברית ד' אשר עמנו

...דרך העיון בטעמי תורה אפשר ע"פ דרכי האמונה ורגשי לב של תמימות ואהבת ד' הטהורה המתגברת בכל אדם לפי מעלתו ומוסיפה לו ג"כ דעה והשכל ביראת ד'. זאת ההסתכלות היא דומה להסתכלות מצד אור השמש, "שמש ומגן ד' אלקים", ומצד האור הכללי הנטוע בנפשות זרע אמונים מאור ד' ותורתו, תתרחב הדעת וההכרה בעמקי תורה הרוחניים. אמנם ההסתכלות בפנימיותה וטעמיה של תורה ע"פ מערכי לב השכל האנושי, כ"א כפי מעלת הסתכלותו, "נר ד' נשמת אדם", דומה היא לערך המאור הכללי הנובע מרגשי האמונה הטהורה הכללית, שהיא מאירה בכלל האומה מצד אור ד' המופיע עליהם מקדושת ברית ד' אשר עמנו, לערך אור הנר הפרטי שבידי אדם לעומת אור השמש הכללי והטבעי, וכאן צריך שמירה שלא יטה, שלא יסור מדרך סלולה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לסמוך על דרכי לבו ביסודי טעמי תורה לשנות דברים מעשיים….

שבת פרק א׳ פסקה נ״ה

תורה שבכתב ומוסר הנביאים מעוררים באדם את רגשות הקודש

...תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית….

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. והנה הדבר פשוט שקיומן של ישראל בכלל תלוי הוא לפי רוב אהבה שתמצא בקרב כל אחד מעם ד' לתורת ד' אשר בקרבנו, לשם ד' אלקי ישראל ולעמו בכלל, ולשם כך נועדו הצרות. אהבת היחיד לעמו נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, ומצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית, והשכל והיושר מסעדים אותה. קשרי הקדושה שבין האדם מישראל ובין ברית ד' השורה על הכלל ומסתעפת ממנו לפרטיה. הקשר הכללי של העם כולו, הוא ראוי לאהבה רבה ולסבול כל טורח וכל מעמסה מצד הפרט, רק שלא להפרד מבית חייהם של הכלל. הצרות שעברו עלינו ושסבלנו בשביל קיום תוה"ק בשביל כללות האמונה, ובשביל מעמד שם ישראל בכלל, הן גורמות לעורר את האהבה בלב הבנים לדור אחרון ביתר שאת, בשומם על לב את קושי ההשגה, והמחיר הגדול שנתנה כנסת ישראל בעד קיומה וקיום תורתה

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. והנה הדבר פשוט שקיומן של ישראל בכלל תלוי הוא לפי רוב אהבה שתמצא בקרב כל אחד מעם ד' לתורת ד' אשר בקרבנו, לשם ד' אלקי ישראל ולעמו בכלל. והנה האהבה נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, מצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית, והשכל והיושר מסעדים אותה בהראותם כמה ראויה היא האהבה להמצא בכל פרט מפרטי האומה אל הכלל כולו ואל תוה"ק שהיא תורת כלל עם ד', שהיחיד הוא עצם מעצמיו. אמנם לפי המצב הרעוע של הגלות שפעל הרבה לשחת כל חלק טוב מלב ונפש, היה יכול אור האהבה המקורית להיות נחשך, ובזה הי' הרפיון מתגבר והיו היחידים חלילה מתפרדים כ"א איש לעברו, לפי מראית עין של התועלת הפרטית לו לבדו מבלי להשקיף על כל קשרי הקדושה שבינו ובין ברית ד' השורה על הכלל ומסתעפת ממנו לפרטיה. ע"כ צריכים מאד אמצעים אחרים שהם מעוררים את נטיות האהבה והגעגועים של כל יחיד אל הכלל להיות מורגשים. והאמצעיים שעומדים להגן על הכח הרוחני שלא ישחת ולא יעלה חלודה, כבר פעלה ההשגחה האלהית באדם בכלל לצורך שמירת הפרטים, במה שגזרה החכמה העליונה שתהי' לידת הבנים בעצב, בחבלי לידה יסורין נוראים וסכנות גדולות, כדי לרומם ע"י קושי ההשגה של קנין הילד את האהבה הטבעית בלב האם במעלה יותר עליונה האפשרית, באופן שתהי' ראויה לסבול עליה את כל טורח הטיפול של גידול העולל המוטל על האם, מה שרגש האהבה הטבעית והמוסרית לבדו לא הי' מתעורר מבלעדי החבלים המעוררים אותם. כן הדבר באומה הישראלית, קדושת התורה והאמונה והקשר הכללי של העם כולו, שהוא ראוי לאהבה רבה ולסבול כל טורח וכל מעמסה מצד הפרט, רק שלא להפרד מבית חייהם של הכלל. אמנם כדי שלא יועם הזוהר הגדול הזה בשפלות הגדולה של הגלות, ומה גם בראות הפרט לנגד עיניו עמים רבים שאחרי שנשבת עזם המדיני נפרדו ונתערבו בין העמים התקיפים, ובמה איפוא תעלה הרגשת האהבה הישראלית להתחזק, למען יכיר הפרט היותר שפל ג"כ את ערכו הראוי, למען יסכים בנטיה נפשית פנימית לסבול כל עמל ותלאה של הגלות רק שלא להפרד מעל ד' ועמו, שימוש זה משמשות הצרות, הצרות הרבות שהשתרגו עלו על ראש ישראל סבא, "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל". הצרות שעברו עלינו ושסבלנו בשביל קיום תוה"ק בשביל כללות האמונה, ובשביל מעמד שם ישראל בכלל, הן גורמות לעורר את האהבה בלב הבנים לדור אחרון ביתר שאת. כי ליקרת המציאות של הקדושה הנפלאה והערך הגדול של תוה"ק וקדושתן של ישראל, שבשביל כך הם עומדים לעד ולעולם כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם, מצטרפת החיבה המתעוררת בלב הדורות בשומם על לב את קושי ההשגה, והמחיר הגדול שנתנה כנסת ישראל בעד קיומה וקיום תורתה, וזה בעצמו מוסיף אומץ ורגשי אמונים. ע"כ כתבו מגילת תענית חכמי קודש שידעו את יקרת פעולת ידיעת הצרות והוייתן לדור אחרון, והיו מחבבין את הצרות.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה….