ברכות פרק א׳ פסקה צ״א
אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות: מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות, שבא רק ע"י השפעה טובה של מוסר ויראת ד'. נוסף לזה כוחות הנפשיים, כשהם מתגדלים ע"פ רוב מאריכים ימי החיים. ע"כ תמה ואמר: אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י, שקדושת הארץ והחלק המוסרי הגדול הרצוף בה לעם ד', מרומם את רוחם ומחזק את כוחותיהם הנפשיים, וגורם ג"כ להדריכם בדרך ישרה בחיים המוסריים ומדות טובות. אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים ואיך יתיישרו המדות להיות מעריכות חיים מוסריים טובים המאריכים ימים. אך כדא"ל מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים באים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם. ומייתי ראי' שהחכמה שממנה נובעים שלמות המדות וצדק החיים מוסיפים אריכות ימים, שנאמר "אשרי אדם שומע לי כו' לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי", כי בהכניסה למקומות ששם מוצאות מקום החכמה והשלמות, בזה בהכרח מתרוממת נפשו ומתישרות מדותיו. "כי מוצאי", כדרך מציאה בהיסח הדעת, רק ע"י הליכתו תמיד למקומות הקדושים הטובים שבהם מקדשים שם ד' יתברך, ומתרוממת עי"ז מאילי' קדושת נפשו ושלימותה, עד ש"מצא חיים ויפק רצון מד' ", ע"י הליכותיו הישרות ושמרו חק ומשפט צדק להיות טוב עם ד' ועם אנשים.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ
החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב
שפע החיים להמשך בגוף, ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים. ע"כ השונמית שעשתה עליית קיר, מקום מושב לאיש אלקים קדוש אלישע, שהשלם הגמור הוא מטרת החיים כולם, כמ"ש "כי זה כל האדם", ראוי להיות השכר הנמשך מזה המשכת החיים עצמם. א"כ מקום המקדש, שהוא יסוד מטרת החיים לכל האנושיות כולה, כאמור "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ודאי ראוי שבזכותו ימשך שפע החיים לזרעו גם בשעה שאין הסידור הכללי מסכים. כי המטרה והתכלית היא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינן כ"א אמצעיים אל תכלית החיים. אבל מי שזכה למטרת החיים עצמן הוא למעלה מכל סידור טבעי, וראוי הוא לניסים עליונים, ומהם להמשיך שפע החיים למעלה מסדרו...הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.
ברכות פרק ב׳ פסקה ג׳
אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו יגדל ערך מטרתו. ע"כ צריך שיחי' חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית. מה שא"כ מי שאין לו בחייו מטרה, א"כ כל רגע בחייו בודד הוא, ומאחר שהם עוברים, אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר. והנה פרי האריכות באחד, הוא למען השרש בנפשו, כי מתוך שהשי"ת הוא אחד, שולט בעולמו ביחודו, וכל מה שברא ברא רק לתכלית נשגבה ומיוחדה, ואנו צריכים ללכת בדרכיו, לשום כל חיינו מטרה לתכלית מרוממת, מאריכים לו ימיו ושנותיו, למען יוכל להגדיל פעלים למטרת התכלית המקודשת, שכל שירבה בהצעות תגדל תפארת התכלית.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ו
ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו
ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ח
השלמת החיים היוצאת חוץ לגבול התעודה הפרטית מכונה בשם "אורך ימים"
התורה משלמת את האדם בחיים, היינו בתעודת החיים לפי צרכם לעצמו, גם אורך ימים תתן, היינו שתספק ביד האדם להספיק תעודת החיים בעד העתיד בעד דור יבא. ע"כ תצויר השלמת החיים היוצאת חוץ לגבול התעודה הפרטית בשם "אורך ימים", שמאריכים הם על המדה המוגבלת לפרטיותו של אדם, ובבעלי נשלמו ההכנות כולן, והיתה התורה צריכה לפעול עליו תעודתה.
שבת פרק א׳ פסקה ס׳
קיצור ימיו של תלמיד חכם שעלול להשפיע לרעה. טעם שדווקא לאליהו הנביא מתאים לומר ברוך המקום שהרגו
...והנה אף שאותו תלמיד בעצמו ע"פ דרכו זה הי' זהיר במצות והולך תם, אבל כ"ז היה אפשר להתקבל רק בנפשו שהיתה טהורה ונוטה אל הצדק ורגשי קודש שלה היו מטים אותה לדרכי תורה, ולא היה חסרון של הדעה הזאת, שהיא נשחתה, כל כך ניכר בחיים. אבל הקרובים אל השפעתו, בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה. ע"כ לא הי' ראוי לו לחיות המחצה השני' של הימים שבהם עלולה ביותר להתפשט השפעתו על זולתו. ע"כ אליהו ז"ל, שהוא הוא המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת ד' עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה כמורגל בחז"ל לאו אליהו אמרינהו, והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים", הוא היה המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הוא הי' ראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף כזה מדיני התורה עד היכן הם מגיעים, ולו נאה לאמר ע"ז ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, הפנים השכליים, הפנים של חשיבות ושל רוממות ערך, לא היתה אצלו התורה כ"א ההדרכה הטבעית, וכיבד את הגבלותיה יותר מהגבלותיה של תורה, שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה, לא בנדתה לבדה כ"א בצירוף הטומאה….