אדם

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו"....

ברכות פרק א׳ פסקה ג׳

לשם מה ניתן לאדם הזמן

והנה הכתוב אומר באברהם וכיו"ב "בא בימים", ונודעה הדרשה המושכלת שהימים באו לו שלמים, כי מכלל דין וחשבון כבר ביאר הגר"א ז"ל, שהחשבון יבא על הזמן שאבד בהיותו עסוק בפחיתות ועבירה, שהי' לו לעסוק בדברים המביאים לו לקרבת קונו ית"ש. והנה היום שעבר ולא השלים בו נפשו וירד ממדרגתו, כבר טמא היום שלא השלים בו חוקו, שחק הימים נתנו לאדם להיות מטפס ועולה במעלות הקודש.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

השפעת בני האדם על העולמות העליונים. חלקי עבודת ה' של האדם. רוב החיות לא ניתנו לאדם לעבוד בהן, לעומת הבהמות. ההבדל בין מקור השפע לחיות ולבהמות. ביאור "פני אדם". שלימות האדם היא ידיעת ה'. יש הבדלים בין בני אדם ברמת הכנתם להגיע לשלימות

ראיתי להבין בינה בדברי חכמים ז"ל, במה יהי' שורש המחלוקת אם ג' משמרות הוי הלילה או ד', (אע"פ שעקרי הדברים גבוהים מאד, ולא אדע בהם בעניי עד מה, עכ"ז על חסדו ית' אשען, שיחניני דעה להשכיל מעט אך אפס קצהו מחכמת דברי קדשם ז"ל...והנה מצינו במרכבה, ביחזקאל, שהם ארבע פנים, פני שור, פני ארי', פני נשר, פני אדם. ואע"פ שיש בענינים הללו דברי אלהים חיים גבוהים ונאדרים בקודש, אשר איני כדאי לדבר בהם מ"מ בעה"י) אדבר מעט בע"ה, ע"פ פשטן של דברים בזה, כי הנה חז"ל למדו אותנו, ע"פ "באלהים נעשה חיל", שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והם מקדישין ומוסיפין כח בעליונים, ע"י תורתם ועבודתם, והלוכם בדרכי השי"ת והדבקם במדותיו וידיעתם את שמו ית'. וכל מה שהם מוסיפים מעלה, מוסיפים העולמות שלמות לעומתן...ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן. פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו. והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות...והנה בעלי העבודה נחלקים בכללם לשתי מערכות, וכבר ביאר הרמב"ם תוכן החלוקה, כי זו התכלית האחרונה שהיא ידיעת השם יתברך שהיא השלמת האדם, המעלה היותר שלמה היא, שיהי' כל פועל משלשת חלקי הפעולות הקודמות שהם השלמות המצויינת בפני שור, ארי' ונשר, שיהיו כולם אחוזים וכלולים בזה התכלית האחרונה שהוא לדעת השי"ת, וכל כך יגבר האור האלהי על הנפש שהרגילה עצמה באלה הגדולות, שכל מה שתעשה מאלה, תכיר בו כבוד השם יתברך והדר גדלו, ולאיש אשר הגיע לזאת המעלה אין פני אדם חלוקים מאלה השלש הקודמות, כ"א כולם יחד הם כלולים בפני אדם והוא משלים אותם, ונמצאו באדם כזה המערכות אך שלש, אבל לא כל אדם זוכה לכך שיהיו מעלותיו כולן אחוזות בחכמה וידיעת יוצרו ית'....

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

"פני אדם " רומזים להבנה השלימה בתורה ובדעת ה'

ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו...השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג

המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד

והנה הענין הטבעי יתיחס תמיד לכדור ועיגול כי אין מרובע בבריות, וכל הנבראים הרשומים כדוריים המה, גם אין בכדור יחס ימין ושמאל, להורות שמצד הטבע אין חילוק באופן ההנהגה, כי הטבע מצד עצמו שם השי"ת שיפעל פעולתו על גוי ועל אדם יחד "כטוב כחוטא", ע"כ הוא מתיחס לכדור. וכבר נתבאר בד' חכמת האמת סוד העיגולים ויושר, עיגולים מורים הנהגה הטבעית, ויושר מורה ההנהגה שמצד המעשים, שבזה יש ימין ושמאל, וכל פרטי דרכי הנהגת האדם בבחירה בזה רשומים....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״א

יכולת האדם להבחין בין טוב ורע, ובין אמת ושקר

יש דברים שחשוב רבים שלשה לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות. ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהן בדרך הטוב והישר שהוא דרך ד', שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר, ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה. והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים...והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב שמיעוט יבטל דעתו....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג

חובת האדם להשתדל שלא לרדת ממדרגתו. האדם הוא מרכז הבריאה, ולכן יש השגחה גדולה מאד על מדרגתו המוסרית

ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו, ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם. ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה, וכמו שביארנו במאמר הקודם. ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו, מכין סיבות שהן יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתית, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ב

ע"כ אף שנח לו לאדם שלא נברא מצד ההרפתקאות שרבו עליו, הגשמיות והרוחניות, אבל סוף כל סוף השלמות בטוחה, והכל מתוקן לסעודה....

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ו

יכולתו של האדם להשיג ברוחניות

בהשגות המופשטות, ביחוד באלהות, ישנם שני דרכי עיון: האחד, האמיתי מצד עצמו, כמו בכל מחקר חושי, והשני, האמת כפי ערכה אל שכל המשיג. והנה באמת התורה כולה נערכת כפי ערך שכל המשיג כפי המקבל, כי כל הטוב המוסרי נובע רק מהשגת זאת האמת, והאמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל אין זה בגדר השגה, ועל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". ע"כ כינו בזה התפילין למשל, בהם נאמרים דברי בינה, דברי אלקים חיים, אבל אין להם יחש אל האדם, מי מקשרם אל האדם שיפעלו עליו - הקשר של תפילין. כך ההשגה המופשטת נקראת בשם תפילין, טוטפת. וההשגה המגעת לשכל [נקראת] קשר של תפילין. ויותר יש להעמיק כי ההשגות המופשטות ודאי יש ערך ידוע לאמתתן מצד עצמן עם אמתתן ביחש המקבל, ומעלת השגת משה רבינו ע"ה, היתה שהודיעהו השי"ת גם אותו היחש והקישור שיש באלו ההשגות ואיך הן נערכות זו אל זו, אבל עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה, וזהו "ופני לא יראו" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות. וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ח

ביארנו כבר, שיסוד התפילה, ועיקר הטעם שחקקה החכמה האלהית שתועיל להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני שהיא מועילה מאד לההטבה המוסרית של האדם, לרומם נפשו ולישב דעתו, לחזק כוחותיו הרוחניים. ובכלל עיקר הדאגה המוסרית שיהי' האדם מונהג בה, לא היתה כלל גדולה כ"כ בערכה אם הי' האדם יחיד ומתבודד. כי היסוד המוסרי הוא מפני שהאדם משותף אל זולתו מבני האדם בהוה ובעתיד, בחיי ביתו ומשפחתו, ובכלל החיים החברותיים שלו. ע"כ צריך שתכה המוסרי[ו]ת שורש גדול בלבבו, שלא יזיק את זולתו בנטותו לחפצי עצמו יותר מדאי. ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה, אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה....

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ט

יש השלמת האדם לעצמו, בידיעת האמת, והשלמת זולתו ע"י עשיית הטוב וחסד. אך כ"ז לא יספיק לאדם, כל זמן שלא ישכיל שתעודת האדם לא תגמר לעולם, כ"א בצירופו אל הכלל.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם. והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״י

הבושת והצניעות בצרכים הבהמיים הוא אות על התפתחות מעלת האדם בשכלו ותכונותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

...שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו. ואין לך איש שיש לו שכל אנושי, שיוכל לתלות כל אלה במקרה, כ"א במהלך החכמה העליונה המשקפת על ההשלמה המינית והאישית. וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית. והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ח

הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"ל, שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא תולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. דר במעי אמו, לפי החיצוניות אין להפליא כ"כ, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים, אז הוא במדרגת השרצים ג"כ שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. אבל כשהתבונן, כי בהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבים אחד מהם לא נעדר, א"כ מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה ביצירת האדם, שאז במצב רחוק משלמות והתפתחות כזה, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעו ושכלו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה. לפי ההשקפה השטחית, אין העולם החיצוני פועל כלל על האדם עדי יגדל וישא עיניו, ובלמדו ספר ישכיל אז ערך העולם החיצוני הגדול והרחב. אבל בעומק הדעת נבין שלא לשוא נקשרו חושי האדם ורגשותיו עם כל הסביב לו. ויש לדעת שאין השכל השלם, שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, רק הוא התפתחות ממה שהוכן בו מראשית יצירתו. וכיון שאנו רואים שבהשתלם האדם בשכלו, פועל עליו [ה]עולם החיצוני לאין ערך ושיעור, על רגשותיו ודעתו וכל כוחותיו הנפשיים, עלינו להכיר מזה שתיכף בהפתח עיניו ומצא עצמו בתוך העולם החיצוני, כבר התחילה החכמה לרקום את היחש הנפלא הזה, אף שלא הוכרו תוצאותיו כלל עדנה. ועל ההכנה הנפלאה הזאת, הנרקמת בסתר בחסד עליון לתכליתו הנשגבה, אמר שירה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ט

טעם היניקה במין האנושי ממקום בינה

מקרה היניקה הלא הוא לפי ראות עיני בשר מצב כולל כל בעלי חיים היונקים. אבל גם כאן רואה הוא שהפליאה לה החכמה האלהית את האדם לתתו עליון. כי באמת מצב שדי האשה הוא במקום בינה, האבר המלא רגשות, ומורה בגלוי יתרון האדם. ח"א שלא יסתכל בערוה, וח"א שלא ינק ממקום הטינופות. כנגד השכל והרגש, ששניהם צריכים מאד לשכלול אדם המעלה, דיבר כ"א מהם. השיטוף בתאות גסות מחשיכות הוד השכל, ומזה יצילהו מצב שדי אמו שלא יסתכל בערוה, להרחיקו מטבעו ממעמד מעורר תאוה גסה. והרגש הוא יתעדן בהתרגלו עם היופי והנועם, והכיעור והלכלוך מאבדים את זוהר ההרגש הנעים, שהוא עטרה לנשמת האדם, ע"כ הרחיקתו החכמה האלהית מלינק ממקום הטינופות. וההרגש בהיותו חוש גשמי בשיתוף עכ"פ יתפעל ביותר מתכונת החלב המקבל איזו השפעה ממקום הויתו בגוף, ע"כ נוסף כאן שלא ינק ממקום הטינופות לעומת ההסתכלות בערוה. ועוד שמקום הטינופות הוא כעור מצד עצמו, והערוה היא ביחש המצטרף צריכה הצנע, שלא להפעיל על האדם התעוררות כוחות מנגדים לשלמותו המוסרית. ע"כ בעת אשר יצר לב האדם לא הי' רע, לא הי' כיעור בהיותם ערומים. ע"כ אמר שלא יסתכל מצד המקבל.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״א

פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת, שאין יחש וערך לנמצא אחד עם חבירו רק מצד החיצוניות שלהם, ע"כ יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. ע"כ בשר ודם כל פעולותיו אינן כ"א חיצוניות, צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצמת בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא, כחיצוניותו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון...והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו...בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

האדם צריך לשאוף תמיד לעלות במעלות השלימות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ח

אדם רע, שהוא רע במוחלט, לא יהי' לו דבר עמו ולא שום פגיעה, אפילו טובה, כי טובתן של רשעים רעה היא. ומפגע רע, אפי' מאדם טוב אפשר שתזדמן פגיעה רעה במקרה, תצילני ממנה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ב

השכלת האדם את ערך עבודת ה'

באשר יש הערת התורה והערת השכל לעבודת ד', והמעולה הוא מי שמאיר לו שכלו לעבודת ד', שהוא יכיר גדולת האדון ויעבוד מאהבה. והנה מי שאינו מכיר תכלית עבודתו, הולך בחושך, אבל מי ששכלו מאיר לו הוא עומד בקרן אורה...האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים....