"באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה...להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי. וראו התלמידים השלמים, שעכשיו בהיותם אבלים על רבם הגדול, ראוי שירגישו שאין מושג החירות הגמור ראוי להם, בהיותם חסרים המדריך הגדול שבאורו ראו אור. וכבר כתבו החכמים שהחירות האמיתית היא השיעבוד למי שראוי להשתעבד, ולהיפוך, הפקעת השיעבוד ממי שאליו יאתה היא העבדות. ע"כ אם כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, ובהחסר להם רבם הופקעה עבדותם, באו להכיר כי הם בזה מכירים חסרון חירותם, ובייחוד בהיות החירות העליונה הזאת היא מתנת אלקים לבחיריו שבאה מכח הקדושה שבנפש. וכבר העיר החסיד במס"י שהקדושה היא מתנה בסופה, ובודאי היא מצויה ביותר בקרבת איש אלקים קדוש ד' כרב ופועלת ג"כ על תלמידיו הקרובים אליו. ע"כ נתנו אות על הגרעון הזה ולא הסבו כדרכם תמיד. אמנם קבעו מקום, קביעות המקום מורה על התישבות השכל והסכמתו, להורות עכ"פ שאין אכילתם מהמשכה בהמית חלילה, כ"א מהסכמה שכלית שהיא מדרגה למעלת החירות של הסבה....

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״בהעתק