פרק י׳ - פרק עשירי - לא מוגה

א׳אמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת.
←
ב׳ומשא בני קהת מנ"ל, דכתיב "על המשכן ועל המזבח סביב", מקיש מזבח למשכן, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות.
←
ג׳ומשכן גופיה מנ"ל, דכתיב "עשר אמות אורך הקרש", וכתיב "ויפרוש את האאוהל על המשכן", ואמר רב, משה רבינו פרשו, מכאן אתה למד גבהן של לויים עשר אמות.
←
ד׳וגמירי דכל טונא דמדלי במוטות, תלתא מלעיל ותרי תלתי מלתחת.
←
ה׳אשתכח דהוה מדלי טובא.
←
ו׳ואבע"א מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע.
←
ז׳אשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי.
←
ח׳אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.
←
ט׳חכם, דכתיב "עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה".
←
י׳גבור ובעל קומה, דאמר רב, משה רבינו ע"ה עשר אמות היתה קומתו, שנאמר "ויפרש את האהל על המשכן".
←
י״אעשיר ]דכתיב[, "פסל לך", משלך.
←
י״באת החי במטה, פטור אף על המטה.
←
י״גלימא מתניתין רבי נתן היא ולא רבנן, דתניא, המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה, בין חיין בין שחוטין חייב. רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיים פטור, שהחי נושא את עצמו.
←
י״דאמר רבא, אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו אפילו רבנן מודו.
←
ט״וא"ר יוחנן, ומודה רבי נתן בכפות.
←
ט״זא"ל רב אדא בר מתנא לאביי, והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו, וא"ר יוחנן, בן בתירה ורבי נתן אמרו דבר אחד. התם רמות רוחא הוא דנקיט להו, דההוא פרדשכא דרתח מלכא עלויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה.
←
י״זגודלת ופוקסת משום בונה. וכי דרך בנין בכך, אין, כדדריש רבי שמעון בן מנסיא, "ויבן ד' אלהים את הצלע", מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא.
←