תרומה לחברה

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ה

דרכי השלמות נחלקות לשלמות עצמו והשלמת זולתו. והנה השלם הצדיק המעולה, יש להסתפק אם הטוב לפניו שיתגבר בשלמות עצמו ומאילי' תמשך השלמות לזולתו ע"י יחידים הקרובים אליו ביותר, או שראוי לותר על שלמות עצמו, להשלים את זולתו. והנה הרוצה להתיחד ולהתבודד הרבה, הוא עולה בעלי' למען לא יטרידוהו יוצאים ובאים, בהיות הכניסה קלה ונוחה. אבל מי שרוצה ג"כ להשפיע על זולתו בהיותו קרוב להם, אף שימשך איזה מניעה בשלמות עצמו, הוא יבחר לו יותר אכסדרא גדולה, אם שיחלקוה כדי שימצא לו עכ"פ מקום לשלמות עצמו, אבל ההתערבות עמו תהי' נוחה וקלה. ובהיות הדרכתו נחוצה לרבים, דרוש ג"כ למעולה שבבתים לכבוד הנכנסים, לחדש הדר הכבוד הראוי לאיש אלקים קדוש. מה שכ"ז לא הי' צורך, אם היתה מטרתו העיקרית שלמות עצמו, שע"ז הי' ודאי מסתפק בעליית קיר קטנה פשוטה, באין צורך למותר והידורים.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

ותרבה גבולינו בתלמידים, שנוכל להגדיל פעלי האהבה, להשלים רבים ביקר שבשלימות, שהיא שלימות התורה. ותצליח סופינו אחרית ותקוה, שהתלמידים ג"כ ילכו בדרך טובה להגדיל שלימות זולתם א"כ תמשך פעולת האהבה לעולמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של ברכה, היינו שנביא ברכה לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבש לשבורי לב, ונזכה רבים לשוב מעון, ממדות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

שלימות האדם היא בעיסוקו בהשלמתו הפרטית ובשלימות הכלל. שלימותו הפרטית של האדם היא רק בהיותו מצורף אל הכלל כולו

האדם יש לו לעסוק בשלימות מצד ענינו הפרטי, ויש לו ג"כ לעסוק בשלימות הכללית היינו מצד צירופו אל כלל ישראל, באופן שתצא תועלת רוחנית וגשמית לכלל ישראל ממעשיו. והנה המעשים הפרטיים שאינם מתוקנים, עיקר הג[ו]רם הוא רעת הטבע וקלקולו, דהיינו השאור שבעיסה. ונגד צרכי הכלל, שנתונים בשפל באין חיזוק לתורת ד' ולתעודה ולכל מדה טובה כוללת, היא מפני שיעבוד מלכויות. והנה בכל דבר נוכל להמליץ פנים ואחור. היינו צד העקרי והחשוב הוא פני הדבר, וצד הטפל הוא אחוריו. ובאמת אמתת מציאותו של אדם בשלימותו נמצאת רק בהיותו מצורף אל הכלל כולו, ע"כ צד הכללי שבו הוא צד הפנים שבו, וצד הפרטי שבו, הוא הצד החלש שבו, המתכנה בשם אחוריו. יה"ר שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, שלא יעכבו לא את השלמתינו הפרטית ולא את השלמתינו ביחסינו אל הכלל. ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, באשר חוקי התורה, מהם משלימים את הפרט בשלימותו האמיתי, ומהם שיסודם שלמות הכלל, ע"כ רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו, אז יוכל לעשות חוקי רצון ד' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התוה"ק ומצותי'. ויהי נועם ד' עליו לכונן מעשי ידיו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ו

לפני יצירתי, ודאי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד יצירתי לא הי' דבר בעולם שהי' צריך לי, שאם הייתי חסר לאיזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא הי' בי צורך כ"א לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות [איזה דבר] להשלמת המציאות (איזה דבר). ואם הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיון שאין מעשי [הולכים] לתכלית הטוב (הולכים), כ"א לבצעי ולשרירות לב, הרי לא הגעתי אל התכלית. א"כ איני עדיין כדאי, כמו קודם לכן.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ג

תכלית השם אינה בשביל עצמו כלל. כי א"צ אדם לשם מצד עצמו, כ"א מצד אחרים שיקראוהו בשמו. ע"כ תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו. ונמצינו למדין מפרשתו של איוב ג"כ, שזו חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו. וזהו השם טוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

והנה שלימות המציאות האנושית, היא שישתלם בכח הבחירה שנתנה בידו כפי הגבול האפשרי, ותשוקתו האמתית ראוי שתהי' לראות איך כל המציאות כולה תשתלם בכח בחירתו במעלה היותר עליונה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ד

יש שני מיני שלימים: האחד, שיסוד שלימותו בנויה להשלמת זולתו, והשלמת עצמו היא מצורפת לתכלית השלמת זולתו. ויש שלם שעיקר מציאותו הוא להשלמת עצמו, והוא עצמו תכלית חשוב במציאות, אלא שלא ימלט שלא ימשך ממנו תועלת עצומה לזולתו, מהליכותיו וקדושת מעשיו. ע"כ העוסקים בהשלמת זולתן, ניזונים בזרע, שהם נצרכים לתיקון הכללי. אבל העוסקים בעקרן בשלימות עצמן, אפי' בזכות עצמן אינם ניזונים. כי האדם כשהוא לעצמו, בלא יחשו אל זולתו, די לו באמת במעט מן המעט, כדאמר שדי לו בקב חרובים מע"ש לע"ש.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

תוכן הקדושה הוא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא התרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, היא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות, עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל. וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה. ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם היתה תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א"כ עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע"כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל "עד מתי לעדה הרעה הזאת". ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג"כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו"אלקים נצב בעדת אל" .

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ה

התמסרותו ותרומתו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי לעם ישראל

שנתן כח נפלא ע"י הרימו את כלל עם ד' בתורה ומוסר ויראת ד', עד שכל הדברים והרוחות שבאות לנגד לקיומן של ישראל ינופצו מכח האדיר של רוח ד' שעל ישראל ע"י התוה"ק. א"כ אין לך להתירא מצד עניני הכלל, כי התעודה הנצחית של ישראל ודאי קיימת לעד, ואתה עשית את שלך ופעולתך בימי חייך יהיו פעולות נצחיות לעד תעמודנה, בין מצד ההוה בעצם האומה, ובין מצד ההגנה שנטעת בה נגד הרוחות הרעות העומדות לכלות שם ישראל חלילה. וכיון שלזה יחדת חייך והן פעולות שבודאי יצליחו, כי "נצח ישראל לא ישקר", ולעד "יעמוד זרעכם ושמכם" כתוב בהם, א"כ למה תבכה, וראוי לך לשחק ליום אחרון.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים: האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושא. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט היא תלויה במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם תהרס אצל העובד האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיות והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

הרווח וההפסד של הפרט בהשפעתו על הכלל

מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו. אבל הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך ויסוד תכלית שלימות ישראל בעצמם הוא עומד בפני עצמו, א"כ ישאר תמיד הכתם של החסרון שפעלו במעלות עצמם, אמר "גם אלה תשכחנה". כי לעת התיקון ימצא שהרע לא הי' קיים לעד, כ"א ממנו באה תכלית טובה להתפשטות אור ד' בעולם. וכיון שהתפשטות אור ד' היא תלויה ואחוזה במעלתן של ישראל העצמית, יתגלה לבסוף שאפילו מעלת עצמם ג"כ נתוספה עי"ז. ע"כ אמרה הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, וכ"כ תחובר מעלת עצמי במעלת הכלל האנושי עד שתחשב מעלתם מעלה לעצמי, א"כ שמא תשכח לי מעשה סיני ויתרוני היחידי לא יהי' ניכר אלא שיתפשט באורח שוה על כל האנושיות. ע"כ אמר "ואנכי לא אשכחך", שלעולם לענין יתרון ותוספת מעלה תהי' ניכרת מעלתך היתירה והעליונה כי לא לריק יגעת. ומעשה העגל מתוך שעל ידו גרמת לכל הכבוד הזה לכלל האנושיות לא יוכל לעשות בך רושם נצחי, לפחיתות. והיינו דאר"א, מ"ד "גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" זה מעשה סיני. שדרך ד' אדון כל המעשים המנהיג כל יצוריו למעלה ושלימות נפלאה מאד, עד שבסוף ההנהגה יתבאר שהחסרון יהפך כולו ליתרון ושלימות, אבל הצד היתרון שהי' אפשר להפחות מפני התפשטות השלימות זה לא יחסר כלל. ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ד

אדם צריך להרגיש מחוייבות לתרום לחברה. התרומה העיקרית לחברה היא התרומה הרוחנית

התפילה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל התנאי ההכרחי לההשלמה שתפעול על המתפלל, הוא ידיעתו השלמה בערכו אל כל העולם החיצון, אז יפעול שלימות נאה על עצמו וזולתו. אבל מי שההתיחדות בעבודתו המיוחדת תביאהו להפרד מכל יחש [אל] העולם החיצוני, לא יבא לתכלית שלימות התפילה, שהיא צריכה להחיות את האדם להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ויושר ע"פ רוח ד' שתעוררהו. ע"כ אל יתפלל אדם אלא בבית שי"ב חלונות, שאפשרות הראי' אל העולם החיצוני תעוררהו על חובתו אל העולם כולו שהוא חי בו. אמנם השימוש של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי שהוא השלום הכללי, והידיעה האמתית שזאת היא מטרת ירושלים, שממנה יצא דבר ד', ע"כ כוין פתיחין לי' בעיליתי' נגד ירושלים.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

חובת התרומה לחברה. זהירות האדם ממכשולות אפשריים כתוצאה מתרומתו לחברה

בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה, אם אמנם רחוק הוא להוסיף שלימות בכלל הציבור שהיא חובתו האמתית, וע"ז בנוי רוב משפט האדם ושרשי תוה"ק שהיא מורשה קהלת יעקב, ומתקיימת במלואה רק בהתאסף קיבוץ כללי המאוחד ע"י קשרים נאמנים. אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חיצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית, שאפשר לה ג"כ להיות נגררת ע"ג כסתות, ומ"מ היא כוללת את זכרון כל המצות למנינן בדיוק פרטי, והיא מקשרת האגד של עמודו של עולם הבנוי מדעת ומעשה ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שלא תהי' קנוי' בלב האדם בישראל זאת הדעת, אף אם יבאו בלבבו מדעים מוסריים כלליים עוד לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל, כמשפט ת"ח שהם בוני הבית "א"ת בניך אלא בוניך". נמצא שאל חידוש הרעיון ותוקפו צריך קישורו אל הפרטים המעשיים כולם...נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

יתרון הכלל על הפרט הוא בשתים: מצד האיכות ומצד הכמות. כל איש אשר יש לו לב נכון יקדיש כל עמלו לחיי הכלל והשלמתם, משני אלה הטעמים יחדיו, מצד שהשכל והיושר גוזר שראוי יותר הרבה לחוש על עניני הכלל שהם הרבים מאשר ידאג רק עבור עצמו שהוא יחיד. ועוד יש יתרון, עצם ערך החיים הכלליים יש בהם חשיבות יתירה, וראוי לבקשם ולהשתדל בקיומם יותר מההשתדלות על ערך חיי הפרטים, כמו שאנו אומרים שיש יתרון בחיי איש חכם וצדיק מחיי איש חסר השלימות, וכאלה מהמעלות האיכויות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

בתרומה לחברה יש מדרגות שונות, והעליונה שבהן היא פיתוח הרוחניות והמוסר בחברה

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית, בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי שפוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

תרומה כספית מקשרת אל הכלל

הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו, עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק, אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון, דרושים מעשים תדיריים של פועל והמה נמצאים בכסף הכפורים. בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד' .

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנו לתן לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ופירשו חז"ל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", כשהורגל בכך בעת הי' לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעניו של זה, א"כ הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים, וכמה ראוי לאמצו. ע"כ בהיותנו עסוקים לא בפאה של תבואה, דבר של הכרח חיי נפש, כ"א בגפן יין שבא רק לשמח לבב אנוש, אשר הרחוקים מצדקה יחליטו כי לא יאתה שמחה כ"א לעליזי גאוה נטילי כסף. ובאמת ראויה היא מאד שמחת הנפש לעניים ובפרט לישרים שבהם, בשימם אל לב את ערך פעולתם אל הכלל במצבם המר להם מאד, "ישתה וישכח רישו" למען יאמץ רוחו לשאת את סבל עניו, ועלינו, הנהנים מהשפעתו הרוחנית להמציא לו גם את האמצעי להנעים חיי עניו כפי האפשרות. והנה אלה הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונקלה. אמנם לפי דרך תוה"ק הלא הוא ג"כ עולה במעלת כלל החברה, והוא ג"כ עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. ע"כ ראוי לנו להעניקו ג"כ להרחבת חייו, ולכבדו בהכרה פנימית "ומכבדו חונן אביון". ע"כ נגד האזהרה של הנחת כלכלה תחת הגפן, המצויה במי שעינו רעה עכ"פ בהנתינה של הרחבה, בדבר שהוא עודף על הכרח החיים, ראוי לדייק "א"ת [גבול] עולם" – [גבול] עולים, כלומר שעלינו לקרות ירידתם עלייה בדרך כבוד, להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כ"א גם את הכבוד האנושי לא אבדו בעניותם, והם ג"כ עולים במעלת הצעדים שכלל החברה האנושית צועדת להתעלות אל המעלה שהכינה לה ההשגחה העליונה, שהיא רוכשת לה אותה ע"י המון פועליה הגשמיים והרוחניים, שעמהם ימנו ג"כ העניים, הזורעים בדמעה את זרע הצדק והמדות הטובות בלב זרע האדם.

סדר זרעים פסקה ט״ז

המחוייבות של היחיד כלפי האומה

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים....

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

פעולת האדם למען הכלל מחייבת את עיסוקו בהשלמת עצמו, אחרת פעולתו למען הכלל תינזק. האדם צריך לדאוג לגשמיותו ולרוחניותו כדי שיוכל לפעול למען הכלל. יתכן שמשה רבינו ישב בדין רק שעה אחת ביום, ובכל זאת נחשב שעסק בדין כל היום. ככל שאיפה, גם השאיפה להיות כללי צריכה לבוא לידי מימוש בצורה מושכלת, ולהבין שלפעמים דווקא לשם מימוש השאיפה יש להימנע מלעסוק בה. מצד שני לפעמים ההימנעות מלפעול למען הכלל מגיעה מתוך קטנות, שמתחבאת מאחורי מילים גבוהות, ולכן על האדם לוודא שהוא אכן "חפץ בה באמת ובתמים"

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירות עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם הגופנית וגם הרוחנית, (לפי שתי ההוראות שב"חלש ליבייהו"). ע"כ תנא להו רחב"ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערב, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של ה ציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ו

ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו

ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ו

כשאנו רוצים לצייר פעולת אדם גדול השלמה על העולם, אנו מציירים אותו לא מצד עצמו כ"א מצד שמו, כלומר פעולתו על מה שחוץ לו. התנאים לזכות להיות רשום בדבר גדול וקבוע לדורות בתיקון עולם בנוגע לזולתו. דברים גדולים כלליים לטובה יצאו אמנם מאנשים שהם לעצמם ג"כ אנשי קודש, יראי ד' אנשי צדק. לעשות דבר גדול הדורש התאמצות רבה, צריך שיחלץ האיש הפועל בכל כחות הטוב שלו, בין אותם שהם קנויים לו מטבע עצמו ובחירתו, בין אותם שקבועים בו ע"פ מזגו ותולדתו מצד הוריו. פעולה גדולה בערכה מצריכה כחות גדולים שכליים ומדותיים, הסכם חזק וחפץ כביר להיטיב לדורות הבאים, להעריך יפה את ערך הפעולה בעתיד

שמו של אדם מתיחס לפי פעולותיו שפעל על זולתו, וזהו ההפרש שבין שם האדם לעצמו של אדם בכלל, האדם בכלל יוכל להאמר גם מצד עניניו של אדם לעצמו, אמנם השם אין האדם צריך לשם בשביל עצמו כ"א בשביל זולתו שיוכל לקרא אותו בשמו. ע"כ כשאנו רוצים לצייר פעולת אדם גדול השלמה על העולם, אנו מציירים אותו לא מצד עצמו כ"א מצד שמו, כלומר פעולתו על מה שחוץ לו. ובאשר כלל גדול הוא שמגלגלין זכות ע"י זכאי, ומי שהוא זוכה להיות רשום בדבר גדול וקבוע לדורות בתיקון עולם בנוגע לזולתו, הוא ודאי השלם שמצד עצמו ג"כ השלים חק השלמות והקדושה, למען יהי' לנו לימוד לדורות כי דברים גדולים כלליים לטובה יצאו אמנם מאנשים שהם לעצמם ג"כ אנשי קודש, יראי ד' אנשי צדק. ע"כ אמר ברם זכור האיש ההוא לטוב מצד עצמו. אמנם הזכירה היא מה שעשה דבר גדול המתפשט יותר מענין עצמו, אבל מפני שהוא עצמו ראוי להזכר לטוב, זאת היא שעמדה לו שהצליח בידו להיות משלים את שמו, כלומר פועל דבר גדול ביחש זולתו שהוא ערך של שמו. והנה לעשות דבר גדול הדורש התאמצות רבה, צריך שיחלץ האיש הפועל בכל כחות הטוב שלו, בין אותם שהם קנויים לו מטבע עצמו ובחירתו, בין אותם שקבועים בו ע"פ מזגו ותולדתו מצד הוריו. ע"כ בידענו שגם אביו הי' רשום בתורה וגדול בישראל, ודאי גם ממנו ירש דברים רבים ונטיות לטובה, ואת כל רכושו הרוחני הי' צריך לקחת עמו בההתאזרות לפעולה הזאת הגדולה בערכה והצריכה כחות גדולים שכליים ומדותיים, הסכם חזק וחפץ כביר להיטיב לדורות הבאים, להעריך יפה את ערך הפעולה בעתיד כמו שיבואר, ע"כ ראוי להזכר בשמו ושם אביו לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו.