תרגום

ברכות פרק א׳ פסקה א׳

היחס בין המושגים הרוחניים הנרכשים כלפי פנים, לבין אלו שמבוטאים כלפי חוץ. יש לדעת איך להגיש את דברי התורה לפי רמת השומעים

ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו, בעוז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם. ע"כ אז יתגלו טעמי תורה, ולא יהי' עוד אור יקרות וקפאון, אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפוים יהיו לע"ל. כי למען קרב רחוקים, ראוי לברר דברי אמת בבירור, ולתרגם הדבר כפי מושגם החיצוני של העמים, ע"כ אמת ויציב שחרית, מתורגמת ארמית.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

נראין הדברים מסיום לשון הברייתא, שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראית כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקורא קולו, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יצוק דבר יותר עקרי או יותר מוכרח להזהר, מהצד השני, המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

טעם שבלילה נוסח הברכה "אמת ואמונה" וביום "אמת ויציב"

וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא.