ראה גם
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה. ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן...ואחרי שלמדנו כל אלה, נבין שהמערכות העליונות חלוקות בשפען לפי ערך עבודת האדם ושלמותו, והמערכות שהן מכוונות נגד עבודת גדולי המעלה שאין כל אחת משלש החלוקות הקודמות עומדות אצלם לבדנה, זולת פני אדם, אינן מחולקות כ"א לשלשה זמנים חלוקים, ופני אדם משמשת עם כל אחת מהנה. ולכללות עם ד', פני אדם חלוק ג"כ בזמן קבלת שפעם, כמו שהם חלוקים במציאותם בנפש העושה העובד, הגורם את זה השלמות...וי"ל שזה רמוז במקרא דקוהלת "ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעליו כ"א ראות עיניו". והיינו כי עיקר גורמי הטובה ובעלי' הם הצדיקים הגמורים, שהם מזכים את כלל העם, ומ"מ עיקר חסד השי"ת ניכר יותר במה שמשפיע לרבים המוכנים לפי ערכם, אעפ"י שאינם מוכנים במעלה גבוהה כ"כ. אבל חלקן של ת"ח, שהוא "עין לא ראתה", דבר זה אינו להנהגה הגלוי', כי אין ענין טובה זו שפע של שכר חיצוני, כ"א השגה יתירה שמשיג המוכן ביותר. נמצא שכל הטובות זולת טובת ההשגה, עיקר "ברבות הטובה רבו אוכליה", והנהגתו ית' הולכת אחר הרבים, "ומה כשרון לבעליו", היינו הצדיקים הגדולים שהם בעלי הטובה האמיתים, שהם גרמו לכ"ז בזכותם ובזכותם את הרבים, "כ"א ראות עיניו", היינו ההשגה הגדולה שבזה א"א שישתתף אחר, כמש"כ "יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך" .
ברכות פרק א׳ פסקה ו׳
השלכות מניעת שפע החכמה והקדושה בזמן הגלות. השפעת הכוחות העליונים על המתרחש בעולם הזה. התמעטות שפע רוח הקודש בזמן הגלות
ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור, ולעומת פני ארי' שורש כל מדות הטובות, ע"י החסרון ומניעת שפע הקדושה יתעוררו כמה מדות רעות חלוקות למיניהן, לא מצד חסרון הגוף מצד טבע חומרו, כ"א מצד חסרון הציור האמיתי בטהרת המדות והדמותן לדרכי השי"ת...השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר.
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. ...והב', מצד עבודת הקרבנות, שמזה נמשך שלמות גדולה בעולם ושפע רב, ורצונו ית' להיטיב לבריותיו, וכ"ז שחסר הדבר המשלים אין ההנהגה בשלמותה...אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה, כמש"כ "לעולם זאת על ישראל" וכדחז"ל בשלהי מנחות. א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותן כאילו ביהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזו השלמות לעוה"ז, ונשארות רק למעלה, וכשיבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולן, בערך שהן פועלות אם הי' ביהמ"ק על מכונו. והנה אע"פ שבדברים העליונים השלמות מתוספת, מ"מ אין זה גמר התכלית, כ"א שיושפעו כל אלה למטה, למקום הגורמים זו השלמות. ונמצא שגם מצד הדברים העליונים עצמם, המיוחסים מצד מעלתם לו יתעלה ביותר, ג"כ א"ז התכלית העיקרית. אבל מצד מצבן של ישראל הרי הדבר רע ומר מאד, שכל אלה הגדולות מוכנות להם, והם נתונים בחרפה ושפלות בעוה"ר...ולא עוד, לאו דוקא חסרון הקרבנות שהם תלוים בעצם בביהמ"ק, אפי' בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים יה"ש רבא מברך, שעבודות וקילוסים כאלה אינם תלוים בביהמ"ק, מ"מ מחמת חסרון השלמות של בהמ"ק אינם פועלים כלל את פעולתם כענין שראוי לפעול ע"י קדושת המקדש. אבל כ"ז הוא רק שאינו נשפע למטה בהנהגת עוה"ז, מפני שירדה הנהגת עוה"ז עד שאינה ראויה לקדושה עליונה ושלמות גדולה כזו, אבל בהנהגה נעלמת השלמות מתרבה. וזה סוד שהקב"ה מנענע בראשו כביכול, שהנהגה הנראית לנו הוא הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ט
אש, היא רומזת לדין וגבורה, ומים לחסד. והנה אפשר להיות ענוש מגבורה ודין, והוא פשוט. אמנם אפשר ג"כ להענש מחסד, כשא"י לקבלו. ע"כ הנצרך לבריות הוא נענש מצד הגבורה, מפני שמתנתם מועטת. ואם לא יהי' זימון לאדם דרכים לשבע מיגיעו בחסד ד', לא יוכל למצא מחסוריו הרבים גם מצד החסד, כי גם בהרבותם ליתן לו ירבה כלימתו ומוסר כליותיו. הרי הוא נידון בין מצד האש של הגבורה ומניעת ההשפעה, בין מצד המים של השפע והנתינה, שיש בזה צער של בושת, הקשה כשפיכות דמים ויותר, כדחז"ל מוטב שישליך אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״א
...רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים באים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם.
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד
עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות...ואע"פ שהיתה מוכנת להם ביזת הים, כדחז"ל שהיתה גדולה מביזת מצרים, י"ל שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל אמרו לוקינו ונוטל ממונינו. או הי' צריך ג"כ רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל ים סוף, כדחז"ל, ראתה שפחה על הים כו' .
ברכות פרק א׳ פסקה קל״א
פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת, שאין יחש וערך לנמצא אחד עם חבירו רק מצד החיצוניות שלהם, ע"כ יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. ע"כ בשר ודם כל פעולותיו אינן כ"א חיצוניות, צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצמת בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא, כחיצוניותו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב
וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"....
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד
להשפיע כח החיים על הזולת, צריך שיהי' [המשפיע] עצום כ"כ וגבוה מערך המקבל את שפע החיים, עד שלא יהי' בכחו גם להשיגו בציורו. ע"כ מה הקב"ה רואה ואינו נראה, כי לא יתכן להיות מושג מאחר שזו היא ההערכה הדרושה למשך שפע החיים מהמקבל אל ערך המשפיע, אף הנשמה שמחוקה להשפיע בכללותה שפע החיים לגוף, שתשיגנו כולו ולא ישיג אותה בציורו. מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. המזון הוא בא להשיב את האבדה שחיי החי וכוחותיו היו כלים מעבודת החיים, המזון בא ומחדש הכוחות ומשיבם. והנה הקב"ה משפיע שפע הקיום אל המציאות כדוגמת המזון, כי אין חיוב להתמדת המציאות כ"א בחידוש שפעו ורצונו, כמו שביארו קדמונינו ז"ל ע"פ "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו", שמורה על שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והנה כוחות הגוף, אם היו נערכים רק בערך מכונה פועלת בכחה המוכן, היו אובדים ונלאים. רק הנשמה בכחה העצמי מחדשת הכוחות הנלאים ומוסיפה להם אומץ חדש, וזהו מה שזנה את הגוף. מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. הורו כאן שאין בנפש האדם שום כח רע לעצמו, והכוחות הרעים אינם באים כ"א שע"י עובי הגוף וגסותו לפעמים לא תפלש הנפש השכלתה להיות עושה עם כוחותיה את הטוב המוכן, ע"כ ימצא גם הרע במציאות. כמו שהקב"ה משפיע שפעו לתכלית טוב, והרשעים מהפכים לפעמים הכונה ומריעים לנפשם בבחירתם.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב
שפע החיים להמשך בגוף, ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים. ע"כ השונמית שעשתה עליית קיר, מקום מושב לאיש אלקים קדוש אלישע, שהשלם הגמור הוא מטרת החיים כולם, כמ"ש "כי זה כל האדם", ראוי להיות השכר הנמשך מזה המשכת החיים עצמם. א"כ מקום המקדש, שהוא יסוד מטרת החיים לכל האנושיות כולה, כאמור "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ודאי ראוי שבזכותו ימשך שפע החיים לזרעו גם בשעה שאין הסידור הכללי מסכים. כי המטרה והתכלית היא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינן כ"א אמצעיים אל תכלית החיים. אבל מי שזכה למטרת החיים עצמן הוא למעלה מכל סידור טבעי, וראוי הוא לניסים עליונים, ומהם להמשיך שפע החיים למעלה מסדרו.
ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ה
הכרת האדם שיסוד חייו ומציאותו בשפע האלוקי
הנפש מתעוררת מאד להתפעל מקללה. ושורש הדבר, שהקללה היא ציור שלילת מציאות הנפש בכללה או בחלקיה, ע"כ בחפץ הקיום הנטוע בה היא מתרגזת מזה מאד. אבל מי שהשלים ציורו, שאין מציאות אמיתית לכל נברא מצד עצמו כ"א מצד שפע האלהי שעליו, להחיותו ולהמשיך מציאותו, ולעומת רצונו ית' לא תוכל שום קללה לפעול, הוא לא יחוש ונפשו תדום למקלליו.
ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ט
ופניך יזהירו כזוהר הרקיע. הכוחות הגופניים יהיו כולם שלימים ומכוונים לאור השלימות האמיתית, מוכנים לקבל שפע הנפש החכמה, כהרקיע שמוכן לקבל אור המאורות הנפוצים במרחבו.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳
אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו.
שבת פרק א׳ פסקה ט׳
...כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע....
שבת פרק א׳ פסקה כ׳
הקב"ה נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל
...והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז....
שבת פרק א׳ פסקה ל״א
בגוף האדם ובמצבו, ובכל ענין שנערך במערכה אורגנית ע"י חיבור של מרכזים המשפיעים עם קצוות המושפעים מהם ופועלים יחד פעולתם בחיים, יזדמן קלקול באחד משני האופנים: או שיתקלקל איזה חלק פרטי עד שלא יהי' מוכשר עוד לקבל באופן הגון את שפע החיים המיוחדים לו. אמנם כ"ז שהמקור שהוא כמרכז המשפיע הוא בריא וקיים, יש תקוה שיחזיר בכחו את הבריאות אל הענפים. אמנם בהשחת המקור, אז הרעה גדולה מאד, כי כשל עזור ומי יקימנו….
שבת פרק א׳ פסקה מ׳
...והנה האיש הגדול ישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, וכל המעשים הרבים והעצומים יהיו לו רק פרטים שהם חיים משפע הכלל של הנקודה העליונה שכבר השיגה ברוממות נפשו, סוד הרצון האלהי בכלל המציאות וקשר הרצון העליון הזה בפרטים הרבים ובהליכותיהם השונות….
