שנאה

ברכות פרק א׳ פסקה י״ג

מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ה

הכוחות הרעים באדם, שונאי נפשו

האדם הוא מורכב, חמרי ושכלי. מצד כח השכלי שבו הוא רב אונים להתיצב נגד כל הכוחות הרעים, אבל מצד החלק החמרי שבו הוא עלול לפול ברשת תחת יד שונאי נפשו המה הכוחות הרעים. ע"כ הוא משול שיש בידו חרב שלה אך פה אחד, מצד השכלי, ולא מצד החמרי. והנה כשהאדם ישן, נשאר חלק החמרי לבדו וחלק השכלי מסתלק ממנו. ע"כ רוח הטומאה שורה עליו, ויכולה התחזקות כח החמרי לגרום לו תכונה רעה בשעת השינה, גם אחרי העירו. ע"כ מסרו לנו חז"ל סגולת ק"ש שעל המטה, שעל ידה יקנה הכח החמרי שבו, רושם קדושה גדול, מהכח השכלי שבו, עד שמצד עצמו לא ימוטו רגליו וילחם נגד הכוחות הרעים. ע"כ הוא נמשל ע"י ק"ש שעל מטתו, כאוחז חרב של ב' פיות, שבין מצד השכלי בין מצד החמרי, הוא גבור ומזויין שעל אויביו יתגבר.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

השגחת ה' ואהבתו לצדיקים וישרי לב, ושנאתו לרשעים

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה...וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ט

ראובן הי' בכור ישראל, ע"כ יש בו הוראה כללית על כלל ישראל, ותכונתו בערך שאר האומות כערך ראובן הבכור נגד שאר הבנים. ע"כ התכונה הטובה להיות עובר על פשע ולעשות טוב גם למציקיו נחלו ישראל לעולם. ובזה נראה ההבדל בינם ובין או"ה. או"ה מקנאים בישראל בשביל יתרונם עליהם, ומה הוא עיקר יתרונם, רק במעלות הנפש שע"פ רוב באים בבחירה טובה להתנהג באורח ישרים. ע"כ הלא הם, בידיהם הם, מוכרי בכורתם, למה הם שטופים בתאות, ע"כ לא ירוממו במעלות שכליות, וישראל עושה חיל בהיותו שם דרכיו באורח תבונות, ובכ"ז "וישטום עשו". אבל אנו שאנו נרדפים מהם ולוקחים את בכורתינו בזרוע, הדפו אותנו מארץ חמדה באכזריות וטחו עלינו תפל עלילות שוא. ובכל זה על מה עינינו נשואות, שיפקח השי"ת את עיני כל באי עולם ללכת בדרכי ד', לדעת את ד' ולעבדו, ואין עינינו נשואות כלל אל הנקמה, כי מה אנו חותמים בתפילתינו, רק "להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך כו' " .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו". והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ד

שנאת הרע

נראה, שאיסור התגרא הי' ראוי להיות מצד התעוררות מציאות הכעס, שהוא קנין מדותי בלתי הגון, אבל לעומת זה שנאת הרע הבאה ע"י התגרא עם הרשעים הוא דבר נכון מצד עצמו, והוא קנין מוסרי שכלי כללי. ע"כ יותר טוב לקנות קנין שכלי הכללי של שנאת הרע, אע"פ שמתגבר עי"ז הכח הכעסני, שהוא פרטי.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ה

אע"ג דנקיט שעה משחקת לו, מ"מ הוא ס"ד דלאו דוקא. כי מצד שנאת הרע, הי' ראוי לומר שרשע שהשעה משחקת, שיש לחוש להמשך אחריו מפני הצלחתו, יש יותר מקום לומר שהיא מצוה להגביר שנאת הרע, ואם בזה אסור, ה"נ באין משחקת לו השעה, מטעמא שלא יגביר על עצמו מדת הכעס.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ז

הזהירות הנדרשת מלעורר את אויבי ישראל להעליל עלילות שווא

אף שלחוש חששות רחוקים של פחד אינו מן הראוי, אבל כל פחד נערך לפי ענינו. וזה ראוי לדעת כי העלילה על רב פפא, לא היתה נגמרת כ"א עליו לבדו, כי על הכלל כולו הי' הקצף חלילה. ע"כ ראוי להיות לזכרון לדורות דבר זה, למען ידע איש הישראלי לשום על לב, כמה גדולה היא החובה עליו שלא לגרום נזק אל הכלל בתהלוכותיו, מפני שינאת בני נכר ועלילותיהם, ולהרחיק עצמו גם מן הדומה לכיעור בהתנהגו עם אינם בני ברית, כדי שלא יתן יד לעולל עלילות ברשע. ומזה ידין קל וחומר, שלא יעלה על לבו לעשות עול ממש לאינם בני ברית, לבד האיסור שיש בזה, מפני שהוא חובל בזה את נפש הכלל, שנאשמים באשמת היחיד, בעוה"ר עד ירחם ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ג

מניעיהם של הגויים להצר לישראל

נראה שכל התנגדות האומות כולן, שעמדו על ישראל כולן, היתה להם כונה של תועלת לעצמם, או להתמלא מחורבנם של ישראל או מצד צרות עין שמא יקחו הדבר המוכן להם, או שלא יחלשו כוחותיהם בהתגבר כח ישראל הרוחני. אבל מלחמת גוג ומגוג תהי' רק מפני החפץ להרע ולהשחית ע"כ אמר הכתוב "ושובבתיך כו' ", כי לא יהי' לו דבר עם ישראל, וישראל יהי' יושב כבר בארצו ודורש שלום כל שכיניו. רק החפץ להרע, והקנאה על גאון ד' שמתגדל ע"י ישראל, היא תסמכהו. ע"כ הוא נדמה לנחש שנושך בלא הנאה, לא כארי וכזאב שטורפים או דורסים למאכלם, ופגיעה כזאת היא מסוכנת מאד. אמנם דוקא משם תצמיח ישועת ישראל האמיתית להתגדל ולהתקדש שמו הגדול והקדוש ית' על ידם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

רחמים על בעלי חיים עלולים להיות כסות לאכזריות כלפי בני אדם

והננו רואים בעינינו, כי בכל מקום שהקשיחו בנ"א רחמים מאיזו מפלגה של אנשים בתור בנ"א, יתעוררו גם לרחם על בע"ח ולא עליהם. ע"כ חלילה לאבד הכרת ערך בע"ח מהעבדים.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

אגואיזם עלול להוביל לשנאה ומלחמת אחים

...האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה הוא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים. והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

מניעת שנאת הבריות. מניעת שנאת הכוחות הגופניים

הגורל תלוי לפי הנראה ע"פ מקרים חיצונים, והיינו שתשמרינו ממקרים המפריעים בנו את רגשי אהבה ואחוה לכל הבריות, ותזמין לנו מקרים שיהיו מועילים להגדיל את ערך האהבה ואחוה ושלום וריעות, כי האדם כשמוצא בבריות מי שבאים עליו בנכלים וממיטים עליו רעות, נהפך לבבו לשנאת הבריות, והוא חרד ביותר שלא יאבד מתנת לב נדיבה. ותרבה גבולינו בתלמידים, שנוכל להגדיל פעלי האהבה, להשלים רבים ביקר שבשלימות, שהיא שלימות התורה. ותצליח סופינו אחרית ותקוה, שהתלמידים ג"כ ילכו בדרך טובה להגדיל שלימות זולתם א"כ תמשך פעולת האהבה לעולמים. ותשים חלקינו בג"ע, להתענג על יקרת נעם אהבת השם ית' וריעות הצדיקים. ותקנינו בחבר טוב, שיגדיל בנו רגש האהבה. ויצר טוב, שלא נצטרך להשתמש במדת השנאה לכוחותינו הגופניים באשר ילכו בדרך ישרה ולא יתנגדו אל השלימות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמנם למעלה האהבה באה רק מעצם הטוב והמשרים, אבל טבע הנפשות חומדות את הטוב גם למטה, אע"פ שלפעמים, שהטוב עומד נגד התאוה, אינו אוהב את הטוב, ולפעמים שונא ג"כ את המדריכו לטוב. אבל החמדה באה מהכרה פנימית סגולית. זאת תמצא בכל מי שמיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר עם ד' ועם אנשים, שיהי' נחמד, שבלב כ"א תכנס חמדה ללכת בדרכיו ולהתדמות לו, אע"פ שלא תצא חמדתם אל הפועל מהתגברות יצרם, אבל נחמד הוא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

החסרונות הגופיים יבטלו בהחלט כשתבא המציאות לשלימותה. והנה בעוה"ז שהולך המהלך המביא אל השלימות, ישנם חסרונות שמביאים למעלות והם מוכרחים כדי להביא המעלות המקריות שמבלעדן א"א לעולם להתקיים. והנה ג' מעלות מקריות, שלפי הערך של עוה"ז יחשבו למעלות, הן אכילה ושתי' פריה ורביה ומשא ומתן. אבל הן צריכות לחסרונות שיעמידון...פריה ורביה צריכה להיות בסדר יחש משפחה, (ו)צריכה מדת השנאה להמצא, כי בלא שנאה לא תוכר האהבה, ולא תמצא אהבת משפחה מקום...אמנם הוא רק בעוה"ז שהמעלות המקריות מסובבות הן מחסרונות וע"כ גם החסרונות נמצאים. אבל כשיבא העולם לשלימותו יהי' עולם שכולו טוב, ויהיו הסיבות וגם המסובבים מהן כולם מעלות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ח׳

במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם ולא נפרדו כ"כ הכוחות. אבל עדיין לא עמדו אנשי כנה"ג שהרבו פעלים ותקנו תקנות רבות, וברכות וקדושות והבדלות, שהם בריבויים קבעו את התורה בישראל, א"כ הי' חסר במקדש ראשון מעלת ריבוי פעלים. במקדש שני, נתרבו הפעלים ע"י אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. נפרצה סוכת דוד ע"י שינאת חנם, והי' חסרון בקיבוץ הפעלים....

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

והשלישית רעה עוד מזאת, כי בשעת העסק בתורה ומנהיג בה מנהג של מניעת כבוד, מתרשמת בנפשו הנטי' לבזות חלילה דבר ד', ובזה יבא להיות משונאי תורה, ומזה פתח לחטאת מרי ופריקת עול מלכות שמים בכלל...ע"כ אמר ר"א ב"א מהכא, שמזה באה הרעה לשעתה וגדולה היא מאד "כי דבר ד' בזה", ומקנה בנפשו קנין מבט בוז לדבר ד' שהוא אורו וחייו של עולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ז

י"ל כי הרח"ו ז"ל חלק כל המדות הרעות לד' חלקים נגד ד' יסודות, והם: הגאוה, שיחה בטלה, התאוה והעצבות. אמנם יש להם ג"כ תולדות, וכשנדקדק בתולדותיהן נמצא כי העקריות שבהן הנה עוד שלש: הכעס, ושנאת הבריות והקנאה. ובאשר ר"ג הקפיד שיהי' הבא לביהמ"ד ידוע שתוכו כברו, היינו שזקק מדותיו, היו כתות רבות מבנ"א שכ"א הי' עלול לפי טבעו שיסתפקו בפחיתות מדה מיוחדת מאלו הד' מדות רעות הראשיות. וזה נרמז לת' ספסלי, יחס ע"ד הרגיל כל כת למאה ספסלי כי הרבה פרטים נמצאים בכל כת בחילוק פרטי בין ענפי המדות. וח"א ז' מאה ספסלי, ס"ל שדייקו ג"כ לעיין בתולדות המדות, בהסתעפותן, ששרשן הנה עם אבותיהן ז', ד' האבות עם ג' התולדות הראשיות. אע"פ שמנה הרח"ו בשעה"ק עוד תולדות, עכ"ז למסתכל נראה שהתולדות הראשיות הנה אלה הג', שאחרי שהוסר עול החיפוש והבדיקה נתוספו כתות רבות, שלא הספיקו עדיין לברר שלימותן בטהרת המדות הראשיות וענפיהן.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

טעם שאוהב ושונא פסולים לדון וכשרים להעיד

דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

וחשב ר"ע כי נשאר בהסכמתם שתתחלק מעתה נשיאות התורה מנשיאות המדינית וע"ז לא הסכים, שאמר כי בסוף אף שיהי' הנשיא צדיק תמים, מ"מ כ"ז שהוא קשור בהנהגתו ג"כ בעבותות התורה, ובני ביתו יודעים שיש להם יחש אל התורה והת"ח, ע"כ יש להם קירוב הדעת ורגש כבוד לת"ח, אבל בהיותם יודעים שאין לבית אדוניהם דבר עם מצב התורה, יהפכו לשונאים ורודפים לת"ח וידחקו רגל התורה. וכמו שבאמת אירע כן בבתי רישי' גלותא, כמסופר בגמרא כמה פעמים, ע"כ אמר שמזה ימשך שעבדי ר"ג יצערו ת"ח.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

התעלות רוחנית לא מאוזנת עלולה לגרום לשנאת החיים

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה...וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ׳

לרגשות שינאה יש מקום רק בהתאם לשורת השכל. השינאה שבהתאם לשכל, עלולה להתגבר מעבר לשורת השכל. המעלה הנדרשת לתיקון ברכת המינים, ובמה התייחד שמואל הקטן

הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור[ים דברים של] שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללית שחסרה לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להדוף אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כלדהו של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית, שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח וגו' ", והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא שעכ"ז יגביר שכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים. ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, (ש)[ל]ברכה זו שנאמרה לפי מלותי' ברוח שנאה, ושתהי' עכ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מונע וכל סיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

אהבת סיפוק הצרכים, ומאיסת ההתמכרות למותרות תוך זהירות ממאיסת עצם המותרות

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם. "ועת ומשפט ידע לב חכם", ו"לו עמי שומע לי כו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך" .