שמיעה

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ט

שלשה המה דרכי החיים למפלגותיהם, שראוי לכל בן דעת לשום לב עליהם להשמר מכל מכשול: בחיי הבית, חיי המשפחה, חיי המדינה. ע"כ ביאר שהם זהירים ממכשול בשלשה אלה...כשהם יועצין, עיקר העצה נדרשת להליכות המדיניות, עצה וגבורה למלחמה, והיא הצריכה ביותר שמירה ממרגלי חרש, הם נזהרים בזה ואין יועצין אלא בשדה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות, וכיון שהם הולכים במעשיהם בכלל בדרך הטוב והישר, הם קרובים לשמע דברי חכמים, שהם דברי יושר ומתקבלים על לב טהור. אבל מי שטבעיותיו נלוזות, הוא לא יוכל לשמע דברי חכמים ולא יבין לשכל מליהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו, ומזה יבא לברר לו עבודת ד' אמתית בלא שום רצון של התפארות והזדיינות אצל בנ"א, רק לד' לבדו שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו. ע"כ ההוראה על התכלית הפנימית של ההסכמה וההכרה הפנימית, תבא בעניית אמן שהוא אות הסכמה, וההסכמה תורה לעולם על ההכרה הפנימית אל המאמר הנשמע...גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול....