ברכות פרק ה׳ פסקה ל״א
להנהגת האומה, ביארנו כבר, שצריך דאגה מיוחדת למצב ההוה, גם למצב הלאומי הנצחי לדורות. והנה בהתקבץ ב' הדאגות במרכז אחד, לפי הטבע מתחלשת כל אחת ע"י השפעת חברתה. אבל הצד השלם הוא שיהי' כל אחד חזק בהשפעתו כאילו אין לו דבר חוץ מענינו, ואז יהי' מצב ההוה איתן ומצב הנצחי ג"כ יהי' מושרש באופן נעלה. וזהו שבקשה שתכלול כשרונו של שמואל, שישפיע מרוחו בשלימות על מצב ההוה באופן שלם כאילו דבר אין לו עם הלאומיות הנצחית, וזהו נודע ממשיחת שאול שהיתה מלכותו אינה נמשכת ולא התיחסה כ"א אל מצב ההוה של ישראל. אמנם מלכות דוד היא נצחית, דוד מלך ישראל חי וקיים, ימצא בו ג"כ זה הכח בשלימות גמורה. זהו ממש זרע אנשים, כלול בהדרו מכל צדדי שלימות ההנהגה הראויה (לעמוד) [להעמיד] האומה לדורות.
ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד
טעם ששאול הוצרך לפגוש נשים דברניות, וכן שהן תסתכלנה ביופיו, דוקא לפני מינויו למלך. דאגת שאול ור' ישמעאל ליופיין של הנשים. מעלותיו של שאול, והשוואה לדוד המלך
שלש סבות הן, סבה טבעית, סבה רצונית, והכלל של כולן הסבה ההשגחית, שהיא מחוללת מצד יד ד' יתברך אשר הועיד לכל דבר וענין תעודתו, באשר אין לך דבר שאין לו שעה. ע"כ למדנו שגם בהיותנו יודעים את הסבה ההשגחית אנו צריכים מ"מ לחקור אחר הסבה הטבעית ע"פ הרוב, וגם על הסבה הרצונית, שמכל אלה תשתלם ידיעתנו בדרכי ההשגחה העליונה שהוא עמוד של דעת האלקים. ע"כ בתור סבה טבעית אמר שהנשים דברניות הן, והסבה הרצונית היא להסתכל ביופיו של שאול, והכלל העולה על כולן, הסבה ההשגחית שהיתה בזה הוא מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהי' צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית. כי הנה ישנן השלמות נמוכות, שהן אפשריות להיות חסרות דוקא בבעל נפש גבוהה. ובאשר ע"פ רוב הן ראויות להיות יסודות לההנהגה המעשית, ובאשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש, ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים. האחת היא, כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים, ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים, "יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע". והנה אמרו חז"ל שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. וכבר יש מי שהרגיש בזה, שהוא עצמו נבנה ע"פ היסוד של יתרון השיחה שנטלו נשים, שאמנם הדבר נובע מקטנות מעלתן לגבי ערך שכל הגברים הכלליים. אמנם השיחה מתרחבת ע"י ההרגשה המוכנה בנפש להרגיש כל פרט וכל חלק במציאות ובחיים, שלא יתעלם בתוך הכללים הגדולים. ועל בינה יתירה זו של החיפוש הפרטי, הוכנה האשה, שהנה ג"כ משמשניות כדחז"ל. אמנם יפה הזדמן דבר זה אצל בחיר ד' בשעות שהי' מוכן לעלות על כסא המלוכה, להורות על מדת הבינה היתירה הזאת שראוי לו שישתדל לקנותה נוסף על שלימות מעלתו, שבאמת "סייג לחכמה שתיקה". כי אין התועלת בהרבות הדברים, רק בתכונה שמביאה לריבוי הדברים שהיא הסקירה הפרטית על כל פרט קטן . ועוד נוסף דבר נחוץ למי שמנהיג עם שלם בהדרת המלוכה, שישכיל שאף ששלימות המעלות האמיתיות אינן בנויות לפי ערך ההוד והזיו החיצוני, מ"מ כשנעריך את הצורך להנהגה שלמה של עם כולו, זה הוא אחד הטכסיסים המיוחדים היופי החיצוני של סדר המלכות. וכן אמר הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכבר הרבו חז"ל לדקדק בזה. ע"כ בהיות איש המעלה שבאמת רבו שלמיותיו הפנימיות למעלה ראש, ומשכמו ולמעלה גבה מכל העם גם בתכונות נפשו וצדקתו, אשר אפשר שלא שם מעולם לב על ברכת ד' של היופי שניתן לו, כאן נרמז לו כי גם כשרון זה לא על מגן ניתן, ושכלל שלימות האומה בכללה יש לכל צד כשרון חפץ וענין. ע"כ משפט היופי גם הוא יהי' לקו לפי ערכו, לתת לו את החסר והדרוש לו. וכמו שקיים באמת, כעדות הכתוב "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן". וכדדרשו מזה חז"ל ג"כ על ר' ישמעאל, במשנה דנדרים. וזהו שנרמז לו בהסתכלות ביופיו, שהגביל את שעת המלוכה להורות על ענין היופי וערכו, עם היותו בלתי נערך אל השלימות האמיתית הפנימית, אמנם הוא משלים ומכתיר את התכונות היקרות, ביחוד במה שנוגע לכלל האומה וסדריה. הצד השלישי שראוי להתבונן עליו הרבה בחק המלוכה, וגם למכשול בזה אין עלול בחק השלמים ויראי ד' כ"א בעל נפש גבוהה, הוא יסוד ההגבלות הנמצאות בהכרח בכל דבר חק ומשפט. כשיעורי חכמים שכך הם, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב א"י לטבול, ואלה ההגבלות הן מעמידות את יסוד ההנהגה כולה. ומי שמשים עיונו אל התכלית הכללית בכל דבר וענין, לפעמים לא יוכל כ"כ להיות חרד על העברת ההגבלה כחוט השערה. אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותן מעמידות כל המוסר, ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה, יש בו באמת. ע"כ הי' גם כאן בהתחלת מלכותו העיכוב המועט להשלים ההגבלה המכוונת מצד ההשגחה האלהית מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהן יכון כסא ותסודר הנהגה. וכבר נכשל במיעוט השיעבוד אל ההגבלה של שמואל משבעת הימים שצוהו שלא יעלה העולה עד באו, ולעומת זה דוד הצליח בשמירת ההגבלה של מול בכאים. וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דל הוא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' הנה משוטטות בו בכללו. והתאמת הכללים אל הפרטים היא יסוד ההגבלות, ובזה נכלל ג"כ כלל הזמן אל ההוה שהוא הנצח הנמשך, שביחוד כסא המלכות ראוי להיות נכון תמיד על יסודות מחוזקים, "על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם" .
