רשעה

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ז

ע"כ ראוי להיות לזכרון לדורות דבר זה, למען ידע איש הישראלי לשום על לב, כמה גדולה היא החובה עליו שלא לגרום נזק אל הכלל בתהלוכותיו, מפני שינאת בני נכר ועלילותיהם, ולהרחיק עצמו גם מן הדומה לכיעור בהתנהגו עם אינם בני ברית, כדי שלא יתן יד לעולל עלילות ברשע.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״א

כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי' ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב "השכל וידע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה", ואמר "ועשה משפט וצדקה...הלא היא הדעת אותי". ועם הכנתם לזה יעבטו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים.

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים: האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״א

היחס למציאות הרוע והרשע בעולם

שם יה הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטים בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על פסוק "כי יד על כס יה" שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שיש רשעה בעולם, עד שימחה זרעו של עמלק, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות. והנה קשה מאד לאחד שבחו של הקב"ה עם שמו, כל זמן שהעולם מתנהג ע"פ דרך זה, שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס עול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש, וישר ד' צורי ולא עולתה בו, ופעלו ישר ותמים. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שיתקן העולם במלכותו, ורוח הטומאה יהי' אז לבער והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל בעוה"ז לפי ההנהגה הזמנית, שעינינו הרואות הרעות הגדולות ההוות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח. שאע"פ שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, אבל אין לחבר השם עם השבח. והללויה כבר ביארו חז"ל בערבי פסחים, שהוא גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת. אמנם כ"ז הוא רק טרם נשא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא הי' נמצא הרע כלל בעולם, בההשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה שמורה על ההנהגה הזמנית שנותנת מקום להרעות להמצא. ע"כ לא אמר דוד הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן, יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. א"כ אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן לתכלית שכולה טוב, ע"כ כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ז

חזקי' כמלך שלפניו דאגת ההוה, חרד מאד למצב ההוה של העם. כאשר ברוח אלקים שעליו ראה כי אם יוליד בנים יהיו משחיתים, הלא יוכלו להשחית מאד לעם בשבתם על כסא המלוכה. אמנם ישעי' אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כי הנבואה משקפת על המצב הנצחי של העם, שימי דור אחד כאין נחשבו. הלא בהפסק המלוכה ונפול הכסא מהמשפחה המולכת, תוכל לבא נפילה נצחית קימת. והמכשול של מלך אחד רשע שיצא מזרע אשר בחר ד', זה יעבור, כי לסוף יכון הכסא בצדק ומשרים. ע"כ אין לך לסמוך להפסיק שלשלת הנצחית, בשביל ההשקפה הזמנית אף שבאה מרוה"ק.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

היתרון של עובד עבודה זרה על אדם נהנתן וריק מכל תוכן. התמסרות האדם לערך רוחני, אפילו מקולקל כעבודה זרה, היא פתח לתשובה, לעומת מי שחי חיי חומרנות בלי התמסרות למען ערכים

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. ע"כ אמר, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך דנפקי בנין דמעלי, שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל להרע, הוא רק הכח הנפשי הדואג בהוה. אבל בהתקבץ עמדו ג"כ הכח הדואג לנצחיות, יוטב ענינו, עד שיהי' אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה בצדק. אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים. נפק מני' מנשה ורבשקה. בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כ"א לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל במ"א "וכי חזקי' לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד", וזה יובן בארכבינהו אכתפי' לבי מדרשא. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה. אבל נפלגו. חד אמר (לפי הנראה הוא רבשקה) חזי רישא דאבא למיטוי בי' גלדנא, כלומר כשרונו של אביו שמשים [לבו] להנהיג את העם בדרך תבונות, להשכילם בתורה ובמדות טובות, לא הי' כ"ז נחשב למאומה בעיני הבן ממר הלזה. והוא אמר שראוי להנהיג המלוכה רק להשיג תאות החושים הזמניות באופן היותר פחות ונבזה בעיני כל בעל נפש. מובן הדבר שבעצמו פנה לו נתיב לפרוק מעליו עול מוסר יראת ד' ודרך ארץ, ופנה אל הזוללות וכל תאוה נמבזה. וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עלי' קרבנא לע"ז. הוא הכיר שצריך ג"כ תעודה מוסרית לעם, אבל לא זאת התעודה שחזקי' עמל עלי', שהיא תורת ד' המנשאת את האדם למעלה ראש, כ"א להתמכר להרוחניות של ע"ז שהיא אינה דורשת מן האדם מעלות רוח רבה, והולכת יחד עם כל התאות כולן. חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'. והיתה עצת ד' למזג כח הנבואה עם כח המלוכה, וזוהי חכמתו של הקב"ה, שבצדק נתפלא ונאמר "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור. אבל הכלי כליו רעים, כי א"א שיתקיים ג"כ לעצמו, והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו ג"כ, ככלל הרמב"ם במו"נ כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי, ע"כ ירגיש ג"כ בזולתו ויתחבר עמו ויועילהו, ומזה תוצאות אל הקיום הנצחי, "וצדקה תציל ממות", "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" ויתקיים לנצח. והנה בלטה תכונת המלוכה לרע ברבשקה, ולא הי' לו קיום. ותכונת הנבואה עכ"פ בדאגתה [להתקיימות] אף בטעות, שזהו שורש יצרא דע"ז, במנשה. ומזה נצמחה ישועה ואחרית ותקוה, כד' הכוזרי שמסתתר הלב לפעמים בקליפה, אבל אח"כ יהי' יוצא מן הכח אל הפועל, כענין האבות שנצרפו הרבה עד שיצאו הם מהוריהם הטועים, צרופים ומלובנים, ראויים לאור ד' והשגחתו, לתורת אמת לקרא בשם ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

...גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים" .

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה. אמנם אף שהכח הכללי המעיר ומנהיג את כל הכוחות לתכליתם נעקר מן הלב ברשע, לא מפני זה תנוח הנפש, כי היא תתנועע בטבעה, ומאחר שמטרתה אבדה ממילא תנוע לאין מטרה, והם הרהורי עבירה שאין להם שום מטרה כלל, כ"א כנוד הקנה במים, תנוד לקראת כל גירוי חיצון או פנימי. אבל כאשר תקוץ הנפש ותרגיש ריקניות נוראה והתנגדות לעצם טבעה, לחיות בלא מטרה, ואחרי שכבר אבדה אור שכלה בהתרחקה מאור האמת, תבקש לה מטרה, בורות נשברים שהם יסוד התהוות ע"ז. ונאות מאוד שתבא הפרשה הכוללת כל ערך האדם ושמירתו מהמפסידים המכלים מראש ועד סוף, להיות סמוכה לקבלת עול מלכות שמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״א

בין העוסקים לשמה, יהי' ביניהם שלו', מתוך שיכירו את האמת. ובין העוסקים שלא לשמה, שאפי' העוסקים שלא לשמה, אם כי לא זכו עדיין לטהר לבבם לעסוק לשמה, אבל מ"מ לא יהיו מושחתים כ"כ, שיסלפו חלילה את [הדעה] הישרה לעשות מחלוקת בשביל דברים שאינם לפי אמתה של תורה. כי במעשה יעשו כולם כאילו הם לומדים לשמה, והנה כיון שבמעשה יעזרו את השלום כאילו היו עסוקין לשמה, אע"פ שלבבם עוד לא נטהר לגמרי, הנה זה אינו נמסר בהחלט ליכולת האדם כי מד' ית' העזר לטהר לב הותל. ע"כ יה"ר שהעוסקים שלא לשמה יהיו עוסקים לשמה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

המבקר דברי חכמים ונוטה לפעמים קו על דבריהם להשיג עליהם אפי' באופן אשר יראה פגימה לכבודם, יבחן הדבר הרבה בערך המבקר ההוא בשלשה ענינים עקריים הכוללים את כל שלימות האדם. ...הב', היא טהרת הלב, שבהיותו מיחס לפי השקפתו פני' צדדית שפעלה על שכל אנשים גדולי עולם, צריך שיהי' לבבו טהור שבלבבות, עד שבנפשו ידע נאמנה כמה גדול כח הטהרה של הלב הטהור, שלא לסור כלל מדרך האמת אפי' בהיות לו פני' ונגיעה, ואם עם כל טהרת לבבו יוצא משפט שדבר זה לא השיגה יד טהרת לב במעלה העליונה, ויצא משגה, כי גם גדולי ערך, אדם המה, ואפשר שנפלו במוקש ההטעאה, לא יאונה לו רע. רק אם איש חורש מחשבות און, אשר לא קנה לנפשו מאומה מהמדות העליונות הקדושות, וק"ו שאין לו כלל ציור אמיתי עד היכן תוכל יד טהרת הלב להגיע, להגיד ולשפט רק בשם האמת אע"פ שתהי' נגד תשוקותיו וכבודו הפרטי, הוא אם יעיז פנים לדון ממדתו על מדתן של צדיקים גדולי עולם, הוא נחשב למבלה עולם ואת חטאו ישא, ואפילו תהי' בו חכמה, כיון שאין בו טהרה לא יוכל לחרוץ משפט זה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

תוכן הקדושה הוא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה...ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל...ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של "עד מתי לעדה הרעה הזאת". כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם היתה תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא היתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. אבל באמת, האדם נברא להיות פועל על הכלל ונפעל ממנו. א"כ עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו. "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ע"כ היתה הקפידה גדולה במהרסי הכלל "עד מתי לעדה הרעה הזאת". ומהם למדנו שמקור הטוב והצדק ג"כ במרומי מעלתו רק באוצר הכלל ינוח, ו"אלקים נצב בעדת אל" .

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ח

הדעה הכוזבת שיש גבול ליכולת העליון ית' תאבד את כל תורת המוסר, שהיסוד המוסרי צריך שיבנה ע"י מה שיבינו בנ"א שאין דרך להתקומם נגד יכולתו ית' שהוא השלימות האמיתית, והרשע שהוא נגד התכונה האלהית מוכרח שיהי' כלה כעשן. אבל כשיטעו לומר שיש ליכולת עליון קצבה, יטעו לומר שאם יחגרו כחות ואומץ רב להתגבר ברשע, גם הוא יעלה בידם. ואף שראו שהאור האלהי הופיע להציל עניים מיד מלך עריץ מושל ברשע, יכולין עדיין לומר לפני מלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א מלכים א"י לעמוד. א"כ אם יסכימו חלק גדול מהאנושיות או כולה ללכת בדרך רעה, אז לפי דעה רעה זו לא תוכל חלילה עצת עליון להתקיים, שגזר שהצדק ינצח וישלוט בעולם. ע"כ ראוי להציל את המין האנושי מזאת הטעות המביאה להשחתה כוללת.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

ובכל מקום שהלכו שרידינו, על ידם נודע שם ד' ועמים רבים התרוממו לאור באור דעת וצדקה, לעומת ימיהם הראשונים שהלכו חשכים ונטבעו בעמק רשע וכסל...והנה ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדריגות הבריאה ומשטרה (היא ערוכה) [הן ערוכות] רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי. כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד

ע"כ אמר שאי אפשר כלל שלא ישאר יתרונם של ישראל לעולם קיים, כלום אשכח עולות אלים, היינו עצם העבודה שהקדמת לכל העמים לעבוד את ד' במדבר, בשעה שהישוב כולו לא הי' ראוי כלל לעבודת ד' ולא הי' אפשר לפעול כלל על אוה"ע באור ד' מפני פראותם ורשעם אשר השתקעו בהם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

ומההדרכה ההזנית הזאת יבא האדם לישר דרכיו תמיד להשקיף על צד הנעלה שבהם, ותיקר בעיניו רק התעודה הרוחנית שהיא יסוד המציאות, והגשמיות תהי' בעיניו יקרה בתור שימוש הגון לכל הכחות העקריים הרוחניים, אבל לא ישתקע בגשמיות ולא יתור לבבו לומר שהחומר הוא יסוד המציאות וממנו יפעלו הנפשיות, שהוא דרך רשע כסל מביא לאבד כל חמדת האדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית, ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרוע כחו הבלתי תכליתי.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ד

הפעל "אינה", "והאלהים אינה לידו", מונח על דבר פרטי המסובב מההנהגה הכללית. ע"כ אמרו חז"ל שהוא מיוסד על הפסוק "מרשעים יצא רשע", שמטוב ההשגחה העליונה מזדמנות הסבות לשלם לרשע רע כרשעתו ע"י מקרים פרטיים. כן החלומות הרעים המה מסובבים מעקת נפש פנימית, אשר תדע נפשו כי הרבה אשמה, לא יוכל למצא לנפשו מנוח ותדריכהו פחדו מנוחה. ע"כ יראו רעיוניו זרות וצרות רבות בחלומו. ההרהורים הרעים המה ג"כ מסובבים מהתגברות המעשים הרעים בבחירה תחילה, אז לא יוכל להשתחרר ממחשבות רעות, גם בהיותו חפץ להיות פנוי מהם. ע"כ היא הרעה שהיא מתאנה לרשע ע"פ כללות הנהגתו שאינה טובה, ולא תאונה הרעה הפרטית הזאת להולך בכללו בדרכי ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ח

ראשית דרכי חיזוק כח הצדק באדם הוא, שירגיל עצמו שלא ישים לאל רגשו הפנימי, כי פעמים רבות קול אלהים הוא הקורא לו מקירות לבו לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעוול. ע"כ ראוי שירגיל האדם את הנהגתו שלא לרמוס ברגל גאוה את המית נפשו הפנימית, ואז באמת ימשיך מזה הכונה המכוונת מהשם ית', שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת באופן שתתרגש לפעמים מעסקי רשע וסילוף דרך ישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ו

נפשו המלאה מחשבת רשע והרס עבור תועלתו הפרטית, משכתו אל המחריבים הנודעים שהסירו גבולות עמים שלא במשפט ולא בצדק רק בשביל [ת]אות בצעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ח

מדה כנגד מדה. הוא הי' כ"כ מורכב משני כחות נפרדים, הטוב והרע היו כרוכים בנפשו, וברשעתו הי' משתמש בהם רק לטובתו הפרטית, והי' מפריד את ציוריו הטובים בפני עצמם וציוריו הרעים בפני עצמם, כאילו היו שתי נפשות מורכבות בו שאין לאחת שום יחש לחבירתה, וכל אחת מהנה הי' ממלא את ידה להשתמש בה במקום שהי' רואה שמה תועלתו הפרטית. איש שקר ומרמה כזה איננו באמת איש אחד, כ"א מרכבת כחות שונים המתגלים לפי הרוח של הפניה המקרית. וכיון שהרבה להשחית בכח פירודו הלזה באכזריות רשע, היתה ראויה לו מפלתו זאת להיות נבתר לגזרים בכח דוחה הממשיך חלק אחד ממנו מחבירו בכח אדיר, כמו שהי' ממשיך כחות נפשו בכח עצום, חלק אחד לצד הטוב לצייר רק טוב וחסד, וחלק אחד לצד הרע לצייר רק רע ותלאה, רק ע"פ כח מכריח חיצוני מקרי נבזה של ערך ההנאה המגעת לידו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע" .