רצון ה'

ברכות פרק א׳ פסקה ג׳

...וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שני מדרגות: מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון [קונו] בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

והנה בעלי העבודה נחלקים בכללם לשתי מערכות, וכבר ביאר הרמב"ם תוכן החלוקה, כי זו התכלית האחרונה שהיא ידיעת השם יתברך שהיא השלמת האדם, המעלה היותר שלמה היא, שיהי' כל פועל משלשת חלקי הפעולות הקודמות שהם השלמות המצויינת בפני שור, ארי' ונשר, שיהיו כולם אחוזים וכלולים בזה התכלית האחרונה שהוא לדעת השי"ת, וכל כך יגבר האור האלהי על הנפש שהרגילה עצמה באלה הגדולות, שכל מה שתעשה מאלה, תכיר בו כבוד השם יתברך והדר גדלו, ולאיש אשר הגיע לזאת המעלה אין פני אדם חלוקים מאלה השלש הקודמות, כ"א כולם יחד הם כלולים בפני אדם והוא משלים אותם, ונמצאו באדם כזה המערכות אך שלש, אבל לא כל אדם זוכה לכך שיהיו מעלותיו כולן אחוזות בחכמה וידיעת יוצרו ית'. והמדה הנוהגת ברוב עם ד', היא שיעסקו במצות התורה ותיקון המדות, וחכמת התורה הנגלית והבנתה כפי כח האדם, כדי לעשות רצון יוצרו. ומזה יזכה שלעתים יעסוק ג"כ בידיעת השם יתברך ויופיע עליו אור ד' להשכיל באמתו. ולאיש כזה, המעלות חלוקות לארבע, כי אין פני אדם שהוא השלמת הצורה האנושית כלול אצלו, להיות מעטר כל חלק מהשלש הקדומות.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

הנה להוציא את זה המאמר מידי פשוטו בסימני המשמרות ודאי אי אפשר, כדמוכח בדברי הגמרא שהדברים כמשמעם. אלא שיש לחקור לפי כחנו בתועלת אלה הסימנים, ומה רצו ז"ל ללמדנו במה שהזכירו אותם לנו. ובודאי שאלה הדברים הנעשים אפי' בשפלי בע"ח, אחוזים הם בחוקים גדולים של טבע המציאות הכללי. וטבע השכליים, כשם שפועלים בהנהגה ע"פ רצון יוצרם כן יש להם יחש בפרטי מאורעות שבשפלים...ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

והנה בהמ"ק נקרא בית ד' והיכל ד'. ונראה שבמלך בשר ודם יש הפרש כשנאמר על מקום שבתו "בית המלך" או "היכל המלך" בזה, שבית המלך מציין על שעניני המלכות נעשים בו, כי הבית יורה על כל הנלוים ג"כ, כדרך עניני מלכות, שהשרים והסגנים בכללם. אבל ההיכל הוא מיוחד כדי להגדיל מעלת המלך בלבד, ולדעת כבוד המלך מצד היותו יושב בהיכל נכבד. וזה ההפרש נ"ל בין מצות התורה המפורשות, לבין מדות הטובות הכוללות, שמצות התורה שהן ערוכות בשיעורן מפי עליון ב"ה, הם עניני המלכות שעל פיהם העולם מתנהג ברצון השי"ת, והמדות הטובות הן מכינות יותר את לב האדם לדעת את השי"ת וכבודו. ע"כ מצד שבית המקדש הי' מרכז הקדושה וע"י נשפעה קדושה גדולה בעבודת ישראל בכל המצות, גם טהרה בלב והכשר לכל המדות היקרות, נקרא נגד ענין המצות והעבודה המעשית, בית ד', ונגד קדושת המדות, היכל ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. ...והב', מצד עבודת הקרבנות, שמזה נמשך שלמות גדולה בעולם ושפע רב, ורצונו ית' להיטיב לבריותיו, וכ"ז שחסר הדבר המשלים אין ההנהגה בשלמותה.

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות...ועוד שהשי"ת רוצה שתהי' הגאולה העתידה גאולה שלמה שאין אחרי' שיעבוד, א"כ צריך להמתין עד שיעמוד הכל על בסיס נכון, שלא יתקלקל ח"ו, וזה א"א כ"א ע"י תיקון גדול, מירוק הגליות ותשובה אמתית.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ו

השפעת רצון הצדיק על המציאות על ידי דיבורו

אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים: ...אבל ההטבה השני' היא מטעם כח השלטון של צדיק, שהקב"ה מסר שלטון לעושי רצונו שיעשה רצונם במאמרם. ודבר זה הוא מצד עצם כח מעלת גדולת הצדיק, שכל כחות הבריאה נכנעים למאמרו. ודבר זה לא מסתבר לחלק בין דידי' לאחריני, כי א"ז מטעם גמול כ"א כטבע בנפש הצדיק. ע"כ צריך להשיב כי אין חבוש מתיר עצמו. וזה הטבע לא ניתן כ"א לגזור בדבר שאינו נוגע לו להציל אותו מרעה שנתון בה, דע"ז צריך דבר מלך שלטון של צדיק אחר מבחוץ.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ח

זה פשוט דלא עביד קוב"ה נס בלא צורך, כי השי"ת רוצה בקיום הטבע, א"כ כשיש בנס צורך לעשות ליראיו, אז למעוטי בניסא עדיף....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח

והנה מציאות בתי כנסיות וקדושתם בתור מקדש מעט היא, מפני שהם הבתים שעל ידם יפורסם [ענין] מציאות השי"ת וכבודו. ע"כ ראוי להראות שגם חלק הבקשה משועבד ונמצא בשביל זו התכלית, כדי להנצל משיבוש הדעת של שינוי רצון חלילה לאדון כל ית'. ע"כ אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום רינה, שיסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה השכלי, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

עבודת ה' היא לחיות חיי תורה כדרך חיים, והתפילה צריכה לבטא זאת ולא להיות רק הקדשת זמן לפעולה פרטית

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה. והנה בנין ביהכ"נ הוא עבודת ד'. אמנם צריך שתהי' התכלית נשמרת בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד', לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד', נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפ"ע, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים. ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבנינו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ו

הדרך להיות רצוי לפני ה'. התפילה אינה שינוי רצון ה' חלילה

ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה מאד, צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי...ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לו ב' תכליות: האחת היא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נבראה לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היתה באה מתפילה התועלת המוסרית כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי הי' קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרית, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה" ולהיטיב דרכיו, "תפילתו תועבה". כי תפילה אם לא תוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי היא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו, כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש שהיא תכליתה ופריה של התפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

הבנת התועלת בתפילה, והאם יש בה חלילה שינוי רצון ה'. העובדה שהתפילה מועילה להטבת הבחירה, שהיא תכלית העולם, גורמת שחלק מהשלימות האלוקית היא מתן האפשרות להתפלל, ובכך להוציא לפועל את עומק הרצון האלוקי

התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיים הגשמיים והרוחניים. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה. וע"ז מיוסדת תפילה. ומפני שרוב בנ"א מסתכלים (רק) על המציאות [רק] מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה ע"י הבחירה הטובה, ע"כ אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו. אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגבה של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה, א"כ מונח הדבר ביכולת שלמותו ית' להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות....

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות. וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל". אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להיטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה. ואל תדחה הדבר לומר שאם ימשך הכל אחר החיוב הלא אין מקום לעבודה ושכר ועונש, א"כ דבר זה כבר למדו האבות, שבאמת אין הדבר כן, כי אפשר שהשי"ת משפיע כל הטובות והמציאות כולה לכל פרטיה בהשגחה נפלאה עד שגם סדרי השלמות האנושית שהוא בכלל המציאות נמשך ממנו. וכיון שלהשלמת האדם צריך שיהי' עובד עבודת הקודש לרומם נפשו ולתקן מדותיו, ע"כ נמשך משלמותו ית' שמי שהוא צדיק ימשכו לו השלמות וההצלחה האמיתית וכיו"ב הכל אפשר ג"כ ע"ד החיוב. אלא שאין האמת כן, שהרי כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנתה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל. והבן בדבר שאפי' התפילה יכולה להיות גם בהיות ההמשכה האלהית ע"ד החיוב, כי כיון שהאדם משתלם ע"י תפילתו לקונו מחויב הוא מן השלמות האלהית שתמצא התפילה ערך ותשיג ג"כ מטרתה ולא ימנע מהמציאות כל הדברים המכשירים ומרוממים את ערך התפילה. אבל ההודאה, זו השלמות היתה חסרה בהכרח, אם לא הדעה האמיתית שההנהגה האלהית היא באין חיוב כ"א ברצונו ית' "חיים ברצונו", ושלמות האדם שבאה לו ע"י חופש הרצון דייקא לנו לעד נאמן על יוצרו, ע"כ נמצא בתודה חמץ שמורה על הפוכי כוחות הטובים שמהם נובעת חפשיות הרצון, מה שא"כ אם היו הכוחות כולם מוכנים רק להיטיב.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה...אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים. והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״א

פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת, שאין יחש וערך לנמצא אחד עם חבירו רק מצד החיצוניות שלהם, ע"כ יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. ע"כ בשר ודם כל פעולותיו אינן כ"א חיצוניות, צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצמת בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא, כחיצוניותו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב

וזהו "כי אין בלתך", היינו לא לבד שאין בלתך באלהות, כ"א אין בלתך כלל במציאות. וזהו אין לבלותך, היינו שאין שייך אצלך לגבי מעשי ידיך ערך הבילוי. דהא לפי הסוברים בקדמות החומר אין שייך לומר כלל שהקב"ה מבלה מעשיו, שיסוד המעשה הוא החומר ולדבריהם אינו מתבלה כלל, א"כ אין זה השבח מיוחד לבורא לדבריהם המוטעים. אבל כיון שלפי האמת אין בלתך כלל במציאות, א"כ "המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו", כי אינם מתקיימים בעצם כ"א מרצונו ית' וכוחו, ע"כ הוא מבלה מעשיו. וכיון שהוא ית' קדוש, יחשו שוה לחיצוניות הברואים כלפנימיותם. וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד

מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. המזון הוא בא להשיב את האבדה שחיי החי וכוחותיו היו כלים מעבודת החיים, המזון בא ומחדש הכוחות ומשיבם. והנה הקב"ה משפיע שפע הקיום אל המציאות כדוגמת המזון, כי אין חיוב להתמדת המציאות כ"א בחידוש שפעו ורצונו, כמו שביארו קדמונינו ז"ל ע"פ "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו", שמורה על שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה. גם אין לומר שענין חלום הוא דבר חלוש, ויש בו דברים בטלים שאין ראוי עבור זה להתפלל. ע"ז ביאר שאין הדבר כן, שהכל מוכן לעשות רצון השי"ת להשלים את האדם. גם רעיוני רוח והבלים שאין בהם ממש, מ"מ כיון שמכניסים באדם יראה בלב, ומתוך זה בא ליראת שמים יען רך לבבו, א"כ הכל מוכן בהשגחה להרבות יראת ד' בעולם. ע"כ ראוי להשתמש בזה לפי טבע האנושי ויתפלל. והתפילה הלא היא מוסיפה שלמות ויראת ד', א"כ גם מההבלים יצא חפץ ד' להשלמת האדם.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון. ורבי לוי מוסיף שלא זה שהתאמץ עבור הטוב המוסרי לפי הזמן בדברים הלאומיים, כ"א גם במצב החיים הפרטיים השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת את ד' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית, והוא במה שגנז ספר רפואות, והוא כדי שיבקשו רחמים כדברי רש"י, אף שהרבה הרמב"ם להשיב ע"ז, כי השתדלות הרפואה אינה מעוט בטחון, כ"א תוספת בטחון והכרה למי שהכין בחכמתו וחסדו את השכל לחקור ואת היסודות הרפואיים להשתמש בהם. אבל בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ד' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעיים. ע"כ זהו הטוב בעיני ד', ומקבלת מאד לבקשתו להתרפא בדרך נס למעלה מן הטבע, למען יהי' הוא לאות לישראל לשוב לבקש את ד', עד שיתרומם שכלם לדעת את ד' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ד' ומעשה ידיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו... ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״א

כל ההנהגות שבמקדש הי' ע"פ עומד ראש ומסדר, והוא נאות מאד לבד הסידור הנבחר הנמשך מזה, ג"כ להשריש כי אי אפשר ליסוד עבודת ד' להיות מתכוננת בכלל האומה, כ"א בהיותה מתנהגת ע"פ העומדים בראש ההנהגה, שהם חכמי התורה וסנהדרין שהם יסוד תורה שבע"פ, שרק בזה תבא תכלית האחדות המביאה לשלמות האמיתית כחפץ השם ית' .

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

ערך החיים בהיותם ממלאים רצון ה', ויכולת האדם לגלות כוחות חיים גדולים יותר לשם עשיית רצון ה'

הכוחות והנטיות כולם שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכים ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. ותחת שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותם הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליונה מעולה. והנה גם זאת היא מעלה עליונה, שכפי המדה שהכוחות החיונים פונים לתכלית השלימות, אף שאינם מוסיפים עצמה לעסוק לתכלית השלימות יותר מאילו היו עסוקים לתכלית הטבעית החמרית. אמנם המעלה היותר עליונה היא, שבהכיר האדם כי הפני' לתכלית שלימות עליונה, היא נעלה ונכבדה בערכה באין ערוך, ע"כ מתעורר הוא לתכלית העליונה, לעסוק ביתר זריזות בכל פעולותיו, מאילו היתה לנגד פניו רק התכלית הטבעית לבדה. ועל אלה שתי המעלות, שהן זו למעלה מזו, יבאו ק"ש ותפילה, "כן אברכך בחיי", כפי כח החיים שלי, כפי ערך שכחותי הטבעיים פונים לאהבת החיים החומריים, פונים הם לתכלית העליונה שהיא לברך את שמך, ע"י עשות הטוב והישר. ועשות כל המעשים אל תכלית המעולה, שהיא ברכת ד' באמת, זו ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ומשעבד כל כוחותיו החומריים והרוחניים לעבודתו. אבל עוד לא התרוממה נפשו עד זאת המדה. כי בהכירו את ערך החיים ע"י ברכת ד' שבהם, ע"י מטרתם הנעלה לעשות חפץ ד' בעולמו, שעוד יתגברו כוחותיו הטבעיים ביתר אומץ. על זאת באה התפילה. התפילה היא התרוממות הנפש במעלה עליונה, שתתבונן על יקרת ערך החיים בהיותם ממלאים רצון ד', שהם יקרים יותר משאר חפצים ותכליות, ומזרז ע"י הכרה זו יותר את פעולותיו כולן, כיון שמכיר רוממות מטרתן. "בשמך", ע"י שאכיר שם ד', "אשא כפי", ביותר עז ואמץ. ההתעוררות הטבעית לתשוקת החיים זו תפילה, שנפשו מתרוממת למעלה מהכשר טבעה. והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהוא עודף על הטבע. תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אמץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר "בשמך אשא כפי", שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.