רמזים

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

שור רומז לכח המעשה, אריה לחסד ושלימות תיקון המידות, ונשר לכח העפיפה וההליכה, שהם שלימות התורה המעשית, שלימות המעשה ושלימות ההשכלה. שיר מורה על שלימות . היום רומז לעיקר שלימות העבודה, והלילה רומז לתלות בעבודת היום

ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן. פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו. והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות. ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

שימוש בלשון רבים במקביל ללשון יחיד, מבטא דבר שכולל עניינים רבים. מה מסמלים חמור, כלבים, שור, אריה, נשר, אדם גדול, תינוק יונק, דיבור אשה עם בעלה באופן חד-סטרי. התגלות ה' בשאגה, מרום, נוהו, מעון. משמעות כפל לשון בחז"ל

צריך לדקדק, למה אמר חמור נוער, לשון יחיד של כל מין החמור, ולא כן קרא את כל מין הכלבים, כלב צועק, כ"א בלשון רבים כלבים צועקים...והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור, ולעומת פני ארי' שורש כל מדות הטובות, ע"י החסרון ומניעת שפע הקדושה יתעוררו כמה מדות רעות חלוקות למיניהן, לא מצד חסרון הגוף מצד טבע חומרו, כ"א מצד חסרון הציור האמיתי בטהרת המדות והדמותן לדרכי השי"ת. והכלבים הם מורים על פחיתות המדות בכלל, כמש"כ "והכלבים עזי נפש", שזאת המדה כוללת המון מדות רעות. נוסף לזה ניכרים הם בהנהגתם, שהם נגד מדת החסד והפכה, שהרי מזונותיו מועטין. ע"כ בהתעורר ההעדר הניכר כשהאור בא להתנוצץ מצד תיקון קדושת המדות, בולט ג"כ הקלקול מצד הגלות, ע"כ גם למטה כלבים צועקים. השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר. ודרשו מקרא, "ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום, רמז לדבר "רום ידיהו נשא". "מעון קדשו", כללות המדות הטובות שהוא מעון אל הקודש שהיא החכמה. ו"נוהו" המיוחס לו ית' ביחוד, היא התורה. ע"כ כפל בלשון השאגה להורות על כפל הענין, וכמו שדברו חכמים ז"ל ג"כ בלשון כפול, "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" .

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

"בית" מורה גם על כל הנלווים, ו"היכל" רומז למלך בכבודו בלבד. "חורבן" רומז לפגיעה קשה אך העיקר נשאר, ו"שריפה" רומזת להרס גמור

והנה בהמ"ק נקרא בית ד' והיכל ד'. ונראה שבמלך בשר ודם יש הפרש כשנאמר על מקום שבתו "בית המלך" או "היכל המלך" בזה, שבית המלך מציין על שעניני המלכות נעשים בו, כי הבית יורה על כל הנלוים ג"כ, כדרך עניני מלכות, שהשרים והסגנים בכללם. אבל ההיכל הוא מיוחד כדי להגדיל מעלת המלך בלבד, ולדעת כבוד המלך מצד היותו יושב בהיכל נכבד...ע"כ אמר אצל ביתי "חרבן", דמשמע שניטל זיוו אבל נשאר עיקרו, ואצל היכל "שריפה"....

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

כלל ישראל נמשלו לבית ועיר

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהי' הבנין ערוך ומתוקן, אבל כ"ז שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ט

יש בזה רמז, כי שחרית ואור היום מורה על זמן שהאדם בהצלחה ואורה, וערבית וחושך על הזמן שהאדם נתון בצרה ויגון. כמש"כ בשמואל: "וילך הוא ושני אנשים עמו ובאו אל האשה לילה", ודרשו חז"ל שחשך להם כלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז

אבן מסמלת נצחיות

קרא כאן הלוחות לוחות אבן, לדעתי בכוונה מדוייקת, וכן בעוד איזה מקומות. וכבר העיר ע"ז יפה הגאון רי"צ מעקלענבורג ז"ל בסידור עיון תפילה שלו בתפילת שחרית לשבת, ובביאור הכתב והקבלה. ולדעתי הנה, האבן היא החומר שעליו הי' חרות מכתב אלקים. והנה המשנים את התורה ברשעת דעותיהם יאמרו, כי צריך לשמור רק את רוח התורה וכוונתה בכללה, אך המעשים, הוא חומר התורה, הם משנים לפי רוח הזמן. כדי להוציא מדעות נכזבות כאלה, נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שהם אות הברית על כל התורה כולה, בחומר אבן, חומר קשה שאין שום שינוי יכול לשלוט בו, כדחז"ל: של סנפירינון היו, שאפי' פטיש יפוצץ על ידם, להורות שאפי' החומר של התוה"ק אין שום שינוי יכול לפול בו ח"ו. וכל המעשים שאנו מצווים מפי השי"ת בעשיית המצות, הם חק עולם דבר צוה לדור ודור. והנה המהרסים, בנו פינת דעותיהם הרעות על עניני תורה שבע"פ, שמצינו פעמים נגד פשטא דקרא, ודימו שח"ו שינו חז"ל בתוה"ק. אבל באמת הכל קבלו למשה מסיני בתורה שבע"פ. ע"כ אמר, "את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, שחומר שלהם ג"כ חזק בלא שום שינוי, ואין אפשרות לשינוי שיחול עליו, "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" וכולם נתנו למשה מסיני, ולא נשתנה ולא ישתנה ח"ו דבר א', ודבר אלקינו יקום לעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה

היד מורה על הרצון לפעול ולא להישען על מתנת שמים

ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ב

נהר ומים מראים על אחדות ושלום

כתבתי במ"א בפי' דחז"ל, הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר פסוק זה, "הנני נוטה אליה כנהר שלום", שנהר מורה על אחדות הכללית. שהמים אין להם פירוד מוחשי, חלק מחלק כמו יסוד העפר. ע"כ הרואה נהר רואה שלום, כדאי' שם בפ' הרואה. ע"כ בהיותו ממתין על חבירו, הוא מורה שאינו מכוין בהנאת עצמו כ"א תועלת חבירו, והיינו תועלת הכלל כולו. ע"כ הוא מתברך בברכה של "ויהי כנהר שלומך", שיהיה שלומו נמשך ג"כ מברכה של הכלל כולו, וזכות הרבים תהיה מסייעתו.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד

כדור ועיגול מבטאים הנהגה טבעית. ימין ושמאל מבטאים הנהגה מצד המעשים

יש שני מיני סיבות ההעדר וההיזק באדם, שעל כל פרטי ההפסדים נמצאו המונים של שלוחי ההפסד, כמו שרבו כוחות ושלוחי הקיום. האחד הוא מצד טבעו של אדם שנוטה להפסד ולרע בדרך הטבע שאינו תלוי כלל במעשיו, והשני שבא מצד מעשיו, שמגרה בעצמו רעות והפסדים באין מספר. והנה הענין הטבעי יתיחס תמיד לכדור ועיגול כי אין מרובע בבריות, וכל הנבראים הרשומים כדוריים המה, גם אין בכדור יחס ימין ושמאל, להורות שמצד הטבע אין חילוק באופן ההנהגה, כי הטבע מצד עצמו שם השי"ת שיפעל פעולתו על גוי ועל אדם יחד "כטוב כחוטא", ע"כ הוא מתיחס לכדור. וכבר נתבאר בד' חכמת האמת סוד העיגולים ויושר, עיגולים מורים הנהגה הטבעית, ויושר מורה ההנהגה שמצד המעשים, שבזה יש ימין ושמאל, וכל פרטי דרכי הנהגת האדם בבחירה בזה רשומים. ע"כ ע"ד המזיקין הכרוכים בההעדר הטבעי והחסרון שבטבעו של אדם אמר וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, שהוא דבר עגול ומקיף. ולענין ההעדרים והמזיקין הבאים מצד המעשים שכשהולך בדרך רעה ח"ו הרי במה שמוסיף כח מוסיף להרע, אמר כל חד מנן אלפא משמאלי' ורבוותא מימיני', שהמה מוכנים לפעול כפי המעשים, וכשהולך בדרך הטובה "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" .

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

אפר מסמל פירוד. תרנגול מסמל תאוות וחומרנות. רגלים מסמלות דרך חיים

יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל הנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, כמו שכתוב "לתאוה יבקש נפרד". וכה"א "יתפרדו כל פועלי און". והנה אפר מורה על הפירוד, שקודם שריפתו הי' גוש אחד ונפרד לאפר, והוא בתכלית הפירוד, שהרי אינו בר גיבול ואינו ראוי להתאחד כלל. ובצדק הפירוד מורה בהיותו נהילא, שאין שם גוף מחובר כלל, כ"א חלקים נפרדים. ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא, יש בזה רמז כי הפירוד גורם להיות נשתקע בתאות חומריות, מאחר שאינו מרגיש כ"א את עצמו, והוא ע"ד שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, ע"כ מרמז על ההשתקעות בתאות החומריות, שבא מכח הפירוד הנמשך מהכוחות הרעים, שמטביעים בכחם שלא לחוש כ"א על עצמו, בכרעי דתרנגולא הילוכו ומנהגו.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

החתול סמל הכפירה, ומתוך כך סמל המזיקים. שחור מורה על חושך. בכורה מראה על התחלה שהיא סיבה להמשך הבא אחריה. שליא רומזת לסיבת הימצאות הדבר בעולם

על החתול אמרו חז"ל בשלהי הוריות שאינו מכיר את קונו. ובאמת כל הסיבות המזיקות בעולם סיבתן האמיתית היא שכחת ד', וחסרון הידיעה הזאת המשלמת כל חסרון מביא לידי כל היזק והשחתה וכמו שהעיד ע"ז כבר הרמב"ם במו"נ בשלישי. שהרי בסבת אפיסת כל ההיזיקות יאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' ". ע"כ יש יחס לכוחות המזיקים בעולם לשונרא, שאינה מכרת את קונה. וראוי לחזק ציור החושך שיש בהעלמת האור הגדול הזה, בהיותה אוכמתא בת אוכמתא שמורה על החושך, כדברי ר"י עיזי מסגן בריש עדרא מעיקרא חשוכא, והיא בוכרתא, כי ההעדר הוא קודם להוי', והחושך סיבה לאור וקודם לו בהכרח. גם אלו הסיבות הרעות הן סיבות קודמות לטובות, כי כל אשר ברא אלקים הוא טוב מאד. והשליא היא הסבה להמצא בעולם השונרא, שהיא בתכונת השכחה, שמביאה שלא להכיר את קונה, לשתהי' סבת כל ההיזקות שמוכרחות להיות קדומות לכל הטוב "כי אשב בחושך ד' אור לי.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

היד מורה על הפעולות

...ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״א

ויחס ה' קולות...ע"כ מי שנהנה מסעודת חתן, וחושב שבההנאות המורגשות תיתכן תכלית שלמות האדם, עובר בחמשה קולות. כי באמת מילוי התאוות המורגשות אין בהן מקום לשמחה כ"א להנאה לשעתה. אבל השמחה נאותה רק לדברים הצחים הרוחניים, כהשגת החכמה והצדק. ע"כ מי שנהנה ואינו משמחו, מורה על שפלות ערך האדם, כאילו היתה התכלית רק ההנאה הקרובה ולא השמחה הנצחית התכליתית, והיא באה ע"י עמל פה שיש בחמשה מוצאות הדיבור. ע"כ נרמזים חמשה קולות בשמחת חתן, שסיומם ותכליתם הוא "קול אומרים הודו את ד' ", שתכלית הכל יראה שישמח ד' במעשיו, בהשיגם האמתיות ע"י התורה. ע"כ בשמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שרק בהיות התורה מגמתו, וקיומה שבא ע"י התרבות בנ"א חפצו, אז נכון לשמח באמת בשמחת חתן.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

שערה דקה

ע"כ יתפלל כל חסיד, שיעזרהו השי"ת לזכות למעולה שבמדרגות, עד שהבחינה של יום המות תעלה יפה, לקיים בו "ותשחק ליום אחרון". וכדבריהם ז"ל נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבא. יש כאן הוראה על דקות הנפש, שלא התגאלה בגסות הגוף, דומה לשערה דקה, והגוף עצמו לא התעבה טבעו בהנהגות רעות, ע"כ הוא מסכים אל הרעיונות המוסריים ושמח בההנהגה האלהית.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה" .

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

ייחודיות הגפן, וטעם שזוגיות טובה משולה דווקא כגפן

ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" .

ברכות פרק ז׳ פסקה י׳

העיר מסמלת את חיי הציבור

שלימות האדם בנפשו ומדותיו, שמהן תוצאות לכל מיני השלימות הפרטית, תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק ענינו הפרטי, כ"א עניני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו. וזה ימצא ביחוד בהיות נכסיו קרובים לעיר, שאמנם צריך שיהי' איתן במצבו הפרטי שיהי' בעל נכסים, כנכסים גשמיים כן נכסים רוחניים במעשים טובים ומדות טובות ודעת ויראת ד'. אמנם עם כולם יהי' קרוב לעיר, קרוב לחיי הציבור, ומוכן לעזרתם בכל עת שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי. ועל זה היסוד בנוי גודל ערך מצוה דרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב...א"כ בהוראת האל"ף של ["אמן"], יובן קיבוץ הידיעות הבונות אח"כ את הכלל מפרטיהם. ב"נאמן" שהוא הנו"ן האחרון, החתימה של ההסכמה הכללית כשכבר הוכרו הפרטים וסידורם. והמ"ם שבאמצע הוא המושג הכללי שבא ע"י חיבור הכלל עם הפרטים, שהוא מלך עולמים ודברו הטוב לעולם נצב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

נהר. פנים

הנהר ירמוז תמיד על החכמה המקורית, והטהרה הנמשכת (מהם) [ממנה]. למה נמשלו אהלים לנחלים, מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלים את האדם מכ"ח לכף זכות...ע"כ ליהדר אפי', הפנים מורה על השכל. ראוי לאדם שבהליכות המוסריות הפנימיות ישאוב מי דעת ממעיני נפשו, והערת השכל תחייהו, להתגבר להנות מאורה של תורה. אמנם זה נקרא הולך לפנים, שהעינים לפנים נבראו ולא לאחור, כלשון הרמב"ם ז"ל על ההחלטה שלא ישליך האדם את דעתו אחריו, בשמונה פרקים.

ברכות פרק ח׳ פסקה ה׳

ויליף מברייתו של עולם דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר" ברישא חשוכא והדר נהורא, ומתוך החושך מאיר לנו אור האש, א"כ ראויה היא הברכה להתרבות כערך הבריאה בכללה שנבראת בבי"ת בראשית, ובזה יש ברכה, ומתוך הברכה אנו מכירים מעלת היחוד הנמצא בבריאה, ואנו באים למדת הקדושה, שזהו יחוד ברכה קדושה שרמזו החכמים במעבר יבק דיעקב, והדברים נאותים ברמז ודרישת רשומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור...והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל, את הטפל לבשרו, והאמת היא עצמית וקיימת, והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"ל ג"כ והב בסופה - אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לא' ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה...כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם יזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות. רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמור בנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקך", שאמר "והן לא יאמינו", ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה"....

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

והנה האדם אינו יכול לראות את פרצוף פניו בטבע, רק צדדי החוטם יוכל להסב עליהם את עיניו, ובאשר יש לחוטם ב' צדדים ימין ושמאל, ראוי ליחש את רושם פעולות הטובות והתכונות הטובות לצד הימין של הכרת הפרצוף, ורושם הפעולות והתכונות הרעות לצד השמאל. ע"כ יהי' הרמז המביא לידי מעשה ועיון פנימי, להיות מכיר חסרונותיו הפנימיים, שהם ודאי ניכרים למבין וחכם גדול וקדוש עליון, בפרצופו. ובהיותו יודע שיש עמדו חסרונות פנימיים לא יהי' חפץ להגדיל השפעתו באין מעצור, עד שעי"ז יתפתח אצלו ג"כ כחה של עין רעה, ותבא לו הערה זאת הנכונה במה שיחזיה לעצמו, בהיותו דחיל מעינא בישא דיליה, שלא יזיק את אחרים בעין רעה, יחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאלא, צד השמאל של נחיריה, כלומר הצד השמאלי של הכרת פרצופו, שמזכירו אמנם שיש ג"כ מה להכיר אצלו מצד השמאלי, מצד החסרון, ע"כ יביט ג"כ על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו ג"כ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״א

חק הוא בתורת נפש האדם, כי הדברים היותר קרובים אל האדם יכיר אותם בהכרה כהה והדברים הרחוקים יכיר בהכרה יותר ברורה...ע"כ בסדרי החלומות ההולכים לפי מצב כח הנפשי המוכן מראש, נתגלה פה שמה שנוגע לעצמו ראה רק את חלומו, החלום מעוטף ברמזים הנצרך לפותרים, ומה שנוגע לחבירו ראה פתרון חלומו של חבירו בעין בהירה כמו שהוא.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ז

הוראת השם [בר-הדיא] אולי הוא ע"ש החכמה, "להדיא", "בהדיא", המורגל בלשון התלמודי שהוראתו הוא "פרש", "באור מפורש". ובאשר החלומות תכנם הוא רמזים שצריך הפותר לפרשם, יהי' בר הדיא שם האומנות כ"פענח" בעברית. ובאשר חכמת פתרון חלומות היא ככל החכמות הנוסדות על הכחות הנפשיים, שלבד ההתלמדות צריך ע"ז כשרון עצמי מלדה בטבע הנפש, ע"כ קראוהו בשם האומנות כשם עצמי, להורות כי בעל זאת האומנות אומנתו היא לו ענין עצמי והכנה תולדותית. וזאת היא ג"כ כונת קריאת שם יוסף ע"ש חכמתו "צפנת פענח", להורות כי חכמה כזאת לא יספיק לה הלימוד כ"א צריך לזה הכשר בסגולת הנפש שהיא מתת אלקים, אשר האיש הצדיק יוכל להשתמש בה לטובה, והנוטה מדרך הישרה משתמש בה להשחית ולחבל, ככל הכשרונות המצויינים התלויים בערך פעולתם לטובת הכלל האנושי, ורעתו, לפי מצב המוסרי של בעליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ה

אם נצייר את כח המדמה בלקחו את המאמר למבטא לו ע"פ ערך של התרגשות הטבעית והתפרצות הרוח, אז יהי' כל כחו ברישיה. ואם נציירו לערך ענין ההגיוני שבדיבור יהי' כל כחו בסופו, ורמוז במתן תורה "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", כדרשת חז"ל שהי' הקול מתחזק כל שהולך ונמשך, לא כבשר ודם שקולו כוהה ומתחלש.