הקדמת עין איה עמוד י״ד
השגחת ה' על דרכי הדרשות והמצאת מזון רוחני לנשמותינו
אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יוקח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרינו ולהצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשית מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתן הוא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמן לסבול עולה של תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות"....
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב....
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
והנה כאשר המערכות העליונות מכוונות הן להוסיף שלמותן ע"י מעשי ישראל ושלמות קדושתם, וכל תוקף ההנהגה בנבראים שנעשית ע"י הנהגתו ית', תלויה בדרכי השלמות שישלימו ישראל את השלמות המסורה בידם ע"פ כח התורה, שהיא כלי אומנותו ית' בבריאת העולם, וכמו כן בהנהגתו ית', וזהו דברי הכתוב, "ואהי' אצלו אמון", שדרשו חז"ל, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה כשברא את העולם, "ואהי' שעשועים יום יום", היינו שגם שעשוע התמידי של הנהגת הבורא ית' בנבראים, הוא ג"כ ע"פ מערכת התורה. ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה....
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב
הנה ביארנו שענין "אשרי" המכופל בקדושת אלפא ביתא ובפסוק "פותח את ידך", המורה על עוצם השלמות של השגת כל האורות השכליות המושפעות, והרחקת כל הטרדות המפריעות מהשגת התכלית. והנה באמת עוצם זו התכלית אינו בנמצא כלל כעת בזמן הגלות, רק הוא מזומן לעוה"ב, ע"כ האומרו מובטח שהוא בן עוה"ב, שאין מקום בעוה"ז לקבלת זו השלמות.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״א
ההערה בזה שהמתפלל אין תפילתו רצוי', כל זמן שתהי' כונתו רק הנאת עצמו ותועלתו בתפילה, ע"כ זה שאינו ממתין על חבירו הוא אות ממנו שלא שם טובת חבירו אל לבו כלל בתפלתו, ע"כ טורפין לו תפילתו בפניו, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שאין השכינה שורה כ"א ע"י השלום האמיתי, דהיינו שידרש כל אחד טובת חבירו, בין הרוחנית ובין הגשמית.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה
ולענין הת"ח, הי' ראוי שיהי' הת"ח מקושט לעולם בכל מדות טובות שהתורה משמרתו מכל רע, אלא מפני שע"י שמעורר כחותיו הרוחניים בעבודת השכל, מתרגשות ומתעוררות ג"כ המדות הרעות, שצומחות מהכוחות הרעים שבמציאות, שמקיפים את האדם, ומזה ימשך לפעמים שתהי' בת"ח מדות בלתי שלמות....
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו
כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.
ברכות פרק א׳ פסקה קע״ג
מניעיהם של הגויים להצר לישראל
נראה שכל התנגדות האומות כולן, שעמדו על ישראל כולן, היתה להם כונה של תועלת לעצמם, או להתמלא מחורבנם של ישראל או מצד צרות עין שמא יקחו הדבר המוכן להם, או שלא יחלשו כוחותיהם בהתגבר כח ישראל הרוחני. אבל מלחמת גוג ומגוג תהי' רק מפני החפץ להרע ולהשחית ע"כ אמר הכתוב "ושובבתיך כו' ", כי לא יהי' לו דבר עם ישראל, וישראל יהי' יושב כבר בארצו ודורש שלום כל שכיניו. רק החפץ להרע, והקנאה על גאון ד' שמתגדל ע"י ישראל, היא תסמכהו. ע"כ הוא נדמה לנחש שנושך בלא הנאה, לא כארי וכזאב שטורפים או דורסים למאכלם, ופגיעה כזאת היא מסוכנת מאד. אמנם דוקא משם תצמיח ישועת ישראל האמיתית להתגדל ולהתקדש שמו הגדול והקדוש ית' על ידם.
ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב
חיים של פרנסה, שיהיו מזומנים לנו במה לפרנס את כל מחסורינו, הגשמיים והנפשיים.
ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג
האדם יש לו לעסוק בשלימות מצד ענינו הפרטי, ויש לו ג"כ לעסוק בשלימות הכללית היינו מצד צירופו אל כלל ישראל, באופן שתצא תועלת רוחנית וגשמית לכלל ישראל ממעשיו.
ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב
כל אדם הוא מעורב עם הכלל. ובהיות חסרון אצלו בענינו או במצבו החמרי או המוסרי, לבד הנוגע לו לעצמו מוכרח להסתעף מזה ג"כ חסרון כללי. ושלימות האדם היא שגם בעת צר לו, לא ישכח את חיי הכלל, ויצטער ג"כ על החסרון הכללי המגיע מחסרונו הפרטי, ולשפך שיח ג"כ לתיקון הכללי ע"י תיקונו הפרטי, ויהי' זה יקר וחשוב בעיניו כתקנת עצמו. כי לפי האמת והשכל נמצא האדם ביחשו אל הכלל, הרבה יותר חזק המציאות לעומת יחשו רק על ענינו הפרטי לבדו. ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי בהדי' ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט
ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה...והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.
ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ד
...השימוש של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי שהוא השלום הכללי, והידיעה האמתית שזאת היא מטרת ירושלים, שממנה יצא דבר ד', ע"כ כוין פתיחין לי' בעיליתי' נגד ירושלים.
ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד
החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג
וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז
והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.
ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ז
ראוי אמנם לאהוב את הטבע כמו שהוא כי הוא מעשה ד', ולא לשקע עצמו תמיד רק בהתחכמות ודברים מלאכותיים. וזהו דבר טוב בכל דרכי האדם, בין בהליכות הגופניות ובין בהליכותיו הנפשיות....
ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳
יסוד ההצלחה הרוחנית
...להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה....
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט
...ההערות הכלליות שמרוממות את האדם בכללו, שישים מגמתו להצד המעולה שבחיים שהוא צד השכלי שבו, בין מצד הרגש בין מצד האמונה בכלל, אע"פ שרחוק הוא מהרגיש ככה בעצם טבעו....
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א
השכלת האדם להעמיד מאכלים באופן שיבטא את מעלתו
...אכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר...אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו, וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי', כסיפור התורה בנח...לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג
תפקידם של הכוחות הרוחניים החיוביים והשליליים
מציאות כל הדברים הנפלאים בעולם, לפי מה שהורונו חז"ל בחכמתם האלהית, המה דברים חיים. וכך היא המדה, שהרי יסוד הבריאה הוא לקבל אור ד' וטובו, ומי יוכל לקבל חסד וטוב הלא רק החיים, היודעים את מציאותם ומרגישים את טובם. ע"כ אין מדריגה היותר נמוכה בכל המציאות, שרק אפשר להתכנס שמה כח של חיים, שלא יהי' נמצא, כי "חסד ד' מלאה הארץ". ולא די בכוחות הפועלים טוב, כ"א גם הכוחות הרעים כיון שלכלל הבריאה המה נצרכים, ע"כ גם להם ישנם כוחות ובריות פועלים ע"י חייהם, כדי שאפי' ע"י החלק הרע שבמציאות, שבא להשלים את הטוב ולשכללו, ג"כ תמצא מקום מדת החסד העליונה להשביע מטובה. ויותר טוב הוא שעכ"פ כל זמן שהרע נצרך בעולם יהי' נעשה ע"י כוחות ובריות חיות נהנות מחייהן ופעולתן הרעה, עד שאפילו הבריות שמביאות לעולם חליים רעים ונאמנים, המקרובים והבצילים ודומיהם, הם חיים לשעתם, וגם הם נהנים מזיו החיים אע"פ שסופם להכרית, כי לא יתקיימו בהנשאם להפסיק כח חיים חשוב יותר מהם, אבל לשעתם הם נהנים ממציאותם, וכך היא מדתו של הקב"ה להשפיע טובו וחסדו בכל מקום האפשרי ובכל רגע האפשרי. ע"כ גם בעולם השכל והרעיון, הוצאות השכליות מן הכח אל הפועל, יפה השכילו כבר גם הפילוסופים הקדמונים שראוי להאמר כי סיבה שכלית מוציאה שכל האדם מן הכח אל הפועל. וכך נאה לפי הכרת חסדו הגדול של צור העולמים, שלפעולה חשובה כזאת של הוצאת השכל האנושי אל הפועל ימצאו מטובו הגדול סיבות שכליות נהנות מפעולתן, מק"ו מהפעולות היותר קטנות ובלתי חשובות. שכיון שמ"מ יש מקום להשפיע שמה עונג וחיים, לא יחסר הדבר. א"כ הדבר ק"ו במקום שיש אפשרות וחיים של שלימות ושל כבוד שימצא, שלא יחסר. ובכלל הורו חז"ל על סדר המציאות, שנראהו בעין יפה ולא נצמצם בכח חיים, כיון שהכל יצא מאור פני ד' למען טובו ושפעת חסדו. א"כ מובן הדבר כי אין בצע לנמצאים שאינם מרגישים את חייהם במציאות שלהם מצד עצמם, וע"כ כל מקום שאפשר להיות מקבל חיים והרגשה אי אפשר שיחסר שמה. והדבר דומה למי שמיסד בית חרושת גדול מאד, מרובה בסעיפיו וחלוקת עבודתו, אשר אם יצמצם להעמיס על כל פועל כל הפעולות שבכחו למלאותן, יהי' די לו באלף פועלים לפי גודל המלאכה וריבויה. אמנם אם יראה רק למצא מקום לכל פועל שלא ישב בטל ויהי' ממלא איזה מקום בבית המלאכה, אז ימצא מקום גם לאלף אלפים פועלים. א"כ יהי' הדבר תלוי לפי יסוד התכלית על מה הי' חפץ האדון לכונן את בית המלאכה הגדול ההוא, אם הוא לצורך עצמו ופרנסתו או לאהבת בצע והון אז מובן הדבר שיצמצם בפועלים, ואם יוכל להשתמש בכוחות דוממים שיעלו לו בזול יעשה כן, ומה שלא יהי' לו אפשרות להנהיג העבודה כ"א ע"י עזרת אדם חי שמה יפנה מקום לאדם, ובמקרה יהנה האיש ההוא מטובו ויתפרנס מעמלו. אבל אם האדון ההוא אין לו צורך וחפץ לא בבצע כסף ולא בשום תועלת צדדית מהמלאכה כולה, וכל מגמתו אינה כ"א שימצא מקום לתן עבודה לעניי עם, באופן שלא יאבדו את כבודם ע"י קבלתם נדבה וצדקה, ולא יגיע להם הפסד מוסרי ע"י הרגילם בלחם עצלות, אז ודאי יחרץ האדון למצא בחפש מחופש רק איזה מקום שאפשר למלא שמה בפועל חי הנהנה מיגיעו, ודבר זר יהי' לו להשתמש בכחות דוממים הבלתי מרגישים טוב וקורת רוח מעמלם ומציאותם. ממוצא המשל הזה נשכיל, כי כאשר אדון כל העולמים בורא כל יתברך שמו, יצר את עולמו בהמון נבראים לאין תכלית רק כדי להשביעם מטובו וחסדו כ"א כפי הראוי לו לקבל החסד והטובה, ע"כ הדבר מובן כי בכל מקום שאפשר שיושפע שמה כח חיים והרגשה עצמית לא יחסר לעולם. ע"כ לא די שבכחות הטובים כמו השכל ודומיו שכל הדברים המשמשים לזה, הם נמצאים חיים, יקראו נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליים, סבות, עלולים, וכל שם שתרצה, רק שתשכיל ענינם שהם חיים, ונהנים מחייהם לפי ערכם ומצבם, יודעים פעולתם וערכה ג"כ לפי אותה המדה שהוא טוב להם לפי מציאותם, ובזה יש מקום לחסד ד' להיות מושפע. אפס גם הכוחות הדמיוניים גם הם צריכים לפעולות פועלים ואפילו הרעים שבהם. ע"כ גם לזאת מלא(ה) חסד ד' את סאת החיים, ומציאות השדים, המזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב, כולם המה מעשי ידי יוצר כל, יתברך שמו, הטוב ומטיב לרעים ולטובים....
ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳
...האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעיתם ובזמנם, כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה. והנה דבר הבא להשלמת הרגש של התעוררות השכל ישלים פעולתו דוקא בחסרון התמדתו, כי ריבוי התמדת הרגש יבטלהו. ע"כ זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום". ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה, ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א
הידיעה היותר ברורה בעמקי המציאות תחייב להרבות את גבול החיים ככל האפשר. בכל פינה שאנו פונים אנו רואים את ממשלת החיים, מגדולי היצורים עד קטניהם, ואין צר לכח החיים לעמוד גם ביצורים היותר דקים וקלים. סבות המחלות שהי' נדמה שאין בזה יחש לאיזה ענין שיש בזה חיים, כ"א מעמד של דברים חומריים בלתי מרגישים ודוממים, בהתרחב הדרישה ידענו שגם שם יד החיים שלטת, המה היצורים הקטנים מחוללי המחלות, המיקרובים והבצילים למיניהם. כשנקיש מזה ג"כ על העולם הרוחני, הרעיונות ומסבביהם, שגדולה פעולתם בחיים והם התוך של החיים, יורה אותנו ההיקש הרחב שגם שם יד החיים הויה. אם מקטנות היצורים יראה כל איש חכם לו אורח משפט להחליט, שגם העולם הגדול בכללו הוא מלא חיים כי אין ראוי לומר שיש בכלל ההיפך מכל הפרטים, ראוי ג"כ לדון מהיצירות בעלי חומר אל תנועות וכוחות מופשטים. ע"כ קרוב מאד הוא המשפט, שהסבות השכליות מעוררות השכל ומוציאות אותו לפעלו גם שמה יד החיים באמצע, ולא חזון רחוק הוא יחש הפילוסופיא הקדמונית הוצאת השכליות אל הפועל, אל שכל פועל עומד ונבדל. ולא עוד שאין כאן מקום למעמד גבולי החיים, כיון שהם מושג הרוחניות והרעיון הפנימי, הם נמצאים בכל גבול החיים, עד שגם בעולם הדמיון המלא תנועה, ופעולתו רמה על האדם, מביאו להצלחה ונועם חיים כשהוא בטבעו ההגון, ומאבדו אבדה גופנית וחומרית כשהוא משנה עליו נתיבו, גם שם החיים שולטים ... .
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה
כבוד לכל שלב בהתעלות האדם, כולל לפרטים הקטנים
לעומת הדברים המאריכין ימיו ושנותיו של אדם, שהם מישרים את כל מכשולי החיים, בהיות האדם שואף לקרבת אלהים במדה נעלה של אריכות בתפלה, ועם זה מוצא מקום ג"כ לצד הנדיבות הגשמית הפשוטה של אריכות השולחן, ועם זה אינו בז לדברים היותר קטנים מסוג אריכות בית הכסא, שהממולא בכל אלה הצדדים מוצא לפניו חייו ישרים ומלאים ענין, ועי"ז מאריכין ימיו ושנותיו שככל שירבו ימיו ימצא יותר ענינים מלאים של תועלת לו ולזולתו, כן ההפך, הבחילה ברוחניות וקרבת אלהים עד למידה שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, שהוא ההיפוך הגמור של המאריך בתפילתו. כי בתחלה ירכש האדם לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל הבאה בגילוי באהבת התורה, וכשתתרגל נפשו בדעת אלהים ויקנה קנין קבוע בנפשו את ההתענגות על ד' אז תתגלה ג"כ ברגשותיו, בתור אריכות בתפילה שביארנו, אריכות טבעית ברגש חי ורענן. אבל קצה הניגוד הוא שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, "מסיר אזנו משמע תורה" א"א שיבא לתפילה מרגש פנימי חי, ע"כ "גם תפילתו תועבה". ומי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, המברך על הכוס להוציא ג"כ רבים ידי חובתם בברכת המזון מחפץ נפשו, מורה על נדבת רוחו הפנימי בהיותו מתענג (לו) [לא] רק על שבעו לבדו כ"א גם על ברכת ד' הגשמית שזכו לה חביריו ובני מסיבתו. אמנם הרחוק מנדבת הלב לא תימלא נפשו בשום רגש של שמחה על השביעה ששבעו ואכלו רעיו, בין שתהי' ריקה מנדיבות גשמית מפני השתקעו יותר מדאי בציורים רוחניים, עד שאינו מכיר את הוד הטובה הגשמית והדרת הנדיבות המתגלה על ידה, בין שתהי' מצד מעמד נפשו הרעה, הוא ניגוד גמור לברכת הנדיבות שבאה למאריך על שולחנו בהיותו ג"כ מאריך בתפילה. חיים של איש כזה הם מלאי מכשולים ודאבון נפש, הוא מלא קנאה ומשטמה וחסר כל שמחה מטובת רעיו, "ורקב עצמות קנאה". והמנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, תקטנה בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם, שהם בסוג אריכות בית הכסא, בערך ודמיון מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום מתפקידם, וגורמים ג"כ מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם. ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה נסיבה לירידת אביו למצרים, שהיתה צפויה להם התכלית המרוממת שעכ"פ יצא מזה בדרך פרטי או כללי, ע"כ לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחש לאביו המוטלים עליו. וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום. וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות, האפשרית ג"כ למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי. וע"ז נאמר בפרשת המלך שיכתב לו ספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. וע"ז נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו", כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כ"א מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח ג"כ ביותר בהפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם.
ברכות פרק ט׳ פסקה ע״א
האדם יכיר יותר את חבירו ותכונותיו ממה שיכיר את עצמו לפי האמת. סבות רבות יש בדבר, ובודאי ע"י זאת המערכה תצא אל הפועל הטובה האנושית. כי עניני עצמו אף שיכירם בהכרה חלושה ומטושטשת המה קרובים אל לבו מצד אהבת עצמו הקשורה באדם, אבל עניני חבירו זולתי הכח הניתן להיות אפשר לחדור אליהם בעין בהירה יתר שאת מעניני עצמו הפנימיים אז הי' קשר הכללי רפה מאד...ומתורה הנפשית הזאת תצא התכוננות החברה האנושית, שיהי' כ"א מכיר גם מצד הרוחניות את תועלת העזרו בחבירו.
