רוחב דעת

הקדמת עין איה עמוד כ׳

הכרתי הפנימית זאת היא שאלצה אותי להכנס לפרקים בעיון האגדות על דרך ההרחבה, הקנויה ע"פ הסתכלות והשקפה היוצאת לפי המדה שעלתה לי מידיעתי העניה בספרי המוסר הדיעות והאמונות, ומקצועות האגדה שהגיתי בהם לפעמים. את הדברים שעוררו דברי חז"ל באגדות את רעיוני שמצאתים בע"ה מועילים גם לזולתי, ביותר לצעירי הדור, החפצים לשקוד בתורה ועם זה לבבם הומה להרחיב דעתם באגדה ותורת המוסר ג"כ. כאשר נסיתי במסה, שראיתי צעירים בעלי כשרון שראו דברי ותאורנה עינם, אמרתי אגיש דברי לפני עם ד', והראויים להנות מהם יראו ויבחנו.

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים: האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה. אך זה יתכן או במקל חובלים ובזעקת מושל, או ע"י אמרי חן והנהגה טובה שמאיליהם ינהרו עמים לאור באור ד', בראותם מה נהדר הוא הגוי הגדול הזה, ויבקשו קרבתם. ובאמת שני אלה דרושים, הכל לפי ערך העמים וערך מצב מוסרם. שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'. ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום לכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" .

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ד

גם ראוי להעיר בזה, כי ישנם ב' מיני חוקים: יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, להרחיב לבו של אדם ולרומם נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן כשרונותיו. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, שמהם יצאו חכמות שונות, כמו הזמרה, הציור, וכיו"ב, ויש עבורן ג"כ חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות והחוקים שבהם איננו דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה, ומכ"ש דחיי עולם אין בידם, ע"כ יאתה לדקדק בכל הליכותיהם ואופני קיבולם שלא יהי' בהם דבר יוצא מהנימוס והדקדוק של כבוד הראוי. כי כל תעודתם איננו כ"א הנאה והנימוס, ואין ראוי שתהי' חובת קבלתם למעלה מתכליתם. מה שא"כ החוקים הנוגעים לחיי הנפשות, כמו חוקי הרפואה וחוקי התמדת הבריאות, בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כי תעודתם היא במעלה, שהיא יותר מקפת ומעכבת ומביאה אל השלימות, מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

מפני שאפשר לפרש המקרא שהעיקר תהי' הרעדה אלא שעמה תצורף הגילה, ובאמת שלימות האמת והשגתה א"א כ"א בשמחת הנפש והרחבת הדעת, אלא שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה, כדי שתהי' השמחה מוגבלת רק בדברים שהם שלימות אמיתית, ע"כ הפירוש של "ברעדה" הוא שתצורף הרעדה אל הגילה שהיא העיקרית. ע"כ דייק במקום גילה שם תהא רעדה, ולא במקום רעדה שם תהא גילה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ראוי להכיר [את] כל הענינים הגשמיים כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד'. והמכיר כזה לא ימצא תכלית לחיזוק הכוחות הגשמיים והרחבתם כ"א כפי ההכרח, שמבלעדיהם לא תכון ההשלמה הרוחנית, וזה יובן במאמר "לד' הארץ ומלאה". אבל באמרו "והארץ נתן לבנ"א", יורה שיש יתרון בעצם התגדלות הכוחות הגשמיים והרחבתם בקנינים רבים והשתלמם ע"י חכמה וכשרון מעשה. והמדה הישרה שבזה היא, שאם לא ישקול האדם את ערך הנאותיו הגשמיות לקחת מהן הערך הראוי לההשלמה הרוחנית שיש בכל דבר גשמי, אז הגדלתו את הכוחות הגשמיים תמשכהו להתבהם ולרדת כרוח הבהמה למטה. אמנם בהיותו יודע להוקיר את הצד הרוחני שיש בכל הנאה גשמית, כפי שימושה אל הצדק ואל השכל האמיתי כראוי לפי היושר האלהי, שהיא כללות הנהגת התורה ביחוד, אז לא זו [בלבד] שלא יעיקו ההרחבות הגשמיות לההשלמה הרוחנית, כ"א יוסיפו לה אונים. ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים. ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

אם שהאדם הרחיב צרכיו בכל עניניו והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מ"מ ראוי שיזכר תמיד כי ראוי להתקרב תמיד אל עצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמו ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף, שלא ימשך הרבה במותרות שאין להם סוף, שהמותרים המתרבים בלא גבול יאבידו מן האדם את ההמשכה להענינים הטבעיים במקורם. וגם תימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת וממנה ליראת ד' ו[ל]שלימות האמיתית תוצאות, כי אע"פ שירחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים שהם המושכלות הראשונות ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת, תמיד יהיו בפיו ובלבבו. וכשם שבאכילתו אחרי כל אכילתך אכל מלח, שהוא המאכל האחד שיוכל האדם לאכול את היסוד הטבעי כמו שהוא, שלא חלו בו שינויים ותמורות, כי הוא נמצא ג"כ בעמק האדמה כתבניתו בלא ידי אדם וגם שינויים טבעיים לא חלו עליו מיום כוננו ד' ביסודות הארץ, והמים ג"כ המשקה הטבעי שלא חלו בו ידים, והם מרגילים את הגוף והנפש גם יחד לזכור את המקור הנקי והפשוט שממנו תוצאות להמון ההרכבות, כן הוא מעיר את השכל שלא להתרחק מהמקור הראשי, שהאלהים ברא את האדם ישר, וישיג האמיתיות הדרושות לשלימותו באורח ישרה, וע"פ הטבע הישר של הנפש יעלה להתגדל בחכמה ודעת. ואם לא יבקש חשבונות רבים, כ"א ידע שחשבון יחיד עליו לבקש מבלי להתרחק מהיושר האלהי המוטבע בנפשו, אז ימצא אשרו ומעלות רוחו בכל המון ההרכבות השכליות ולא יתעה מני אורח כ"א ילך בדרך צדיקים הולך ואור.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

ראוי להתבונן מטבע ארוכת הגוף על ההדרכה הנפשית, להרחיב דעתינו בתורה וחכמה עם הקירוב התמידי אל המקור הראשי הפשוט, שהוא אמונה ויראת ד' ורגש לב ישר כאשר עשה אלקים את האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח....

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם. וכן הדבר נוהג בכל החמדות שבעולם, שיש מהן שמנעימות את החיים החיצונים ומהדרות אותם, אבל לפעמים ישחיתו חלק החיים הפנימיים. ע"כ אין העצה הגונה (לא מי) [למי] שסובר שראוי להנות מהם בכל אופן למען הגיע אל התועלת החיצונית, ולא ישום לב אל ההיזק הפנימי שבא לרגליו. כי הלא ינהם באחריתו, בראותו שרק פרח והידור נאה שהוא ציצת נובל קנה לעצמו, ואבד עז חיים של עז והדר נצחי. אמנם גם הממאנים לנגע וממאסים בתועלת החיצונית ג"כ אין הדבר הגון, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, וכל הדברים שיש בהם להרחיב דעתו של אדם לפאר חייו ולהדרם יש בהם מהשלמות הראוי' כפי ערכם. אלא שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד, וכן בדברים המועילים לשלימות הפנימית, אבל כשלא יובנו איך לקחתם, יוכלו להזיק לשלימות החיצונית של האדם. כי אם יסתכל תמיד בחכמות מופשטות בדעת אלהים אם שתגדל נפשו מאד, אבל אם יפליג בדבר ויניח מכל החיים, הלא יהי' לזרא לרוח האדם. ע"כ טוב שישכיל האדם איך לקחת גם יתרון המעלות הפנימיות מבלי להיות ניזוק על ידן צד שלימות החיצונית של האדם. ושתי אלה ההדרכות הנה כלליות דוגמת הפרטיות של טחול היפה לשינים החיצוניים וקשה לבני מעיים הפנימיים, שלמדונו עצה: נלעסיה ונשדייה, והכרישין שיפים לבני מעיים הפנימיים, וקשים לשינים החיצוניים, הורונו דרך: לשלוקינהו ונבלעינהו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

...ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב. ע"כ "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", כי "דבר אלהינו יקום לעולם" והטוב המיועד א"א שיופסד ע"י כל המון גלגולי סבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם אבל אין זה כ"א מפאת השקפתינו הקצרה, אבל כשנשא דעה למרחוק נראה כי ימין ד' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו. א"כ בהוראת האל"ף של ["אמן"], יובן קיבוץ הידיעות הבונות אח"כ את הכלל מפרטיהם. ב"נאמן" שהוא הנו"ן האחרון, החתימה של ההסכמה הכללית כשכבר הוכרו הפרטים וסידורם. והמ"ם שבאמצע הוא המושג הכללי שבא ע"י חיבור הכלל עם הפרטים, שהוא מלך עולמים ודברו הטוב לעולם נצב. וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

מנוחת האדם בביתו היא הכנה לקליטת עומק מדעו, כשם שפיזור נפשו ברחוב ובעסקי בנ"א מביאים לפעמים ג"כ הרחבת ההכרה, אמנם עומק ההכרה והתישבות הציור ע"פ הכח המדמה שאינו ראוי להיות משתלם כ"א אחרי טהרת עומק השכל.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

לעוסק בדברים מופשטים וכוללים תהיה יותר נטיה לרוחב דעת, לעומת העוסק בצדדים המעשיים של התורה

רבא אחוי לשמי טללא, כי היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטיה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה ג"כ בצל אהל, ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא רגשות נפשו ברחמנא היכי יתיב, ע"י דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא אל מרחב אין קץ. והיינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי' ידיע, שההכנה הנפשית מתגברת באדם וניכרת בעוצם התחלת הילדות באופן רשמי כ"כ עד שנוכל ג"כ לדעת איזה דרך יבחר הילד אשר שאר רוחו מתגלה בו. וסעד לדבר אמרם ז"ל: רבא עסק בתורה חי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי שיתין שנין. כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו לא יוכל לכלא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה כך הוא מתרומם ג"כ לכל ענפי השלימות הלימודית והמעשית. ע"כ לפי תכונתו לא מנעו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מההשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי. אבל רבא מצא בתורת ד' חפצו, ולא הי' אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אשרו ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה...שני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם....

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

...כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים, ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים, "יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע" .

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א....

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ההכרה של טובת האור ובריאת האש היא בשתים, טובת אורה להאיר את החושך, וטובת חומה, לחמם ולעשות כל מלאכה, וערך שניהם רב מאד בחיי האדם החומריים והמוסריים. ואם נקח לנו לעיקר בברכה את החום, אז אין לציין את טיב ההתחלקות של צבעי האש שמתיחסים רק למראות העין בחוש הראות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי לציין את הטובה של כח החום, שהוא היסודי והתמידי בטובת האש, הנוהג בין ביום בין בלילה, ע"כ רק חדא נהורא איכא בנורא, אחד הוא כח החום היוצא מכל חילופי צבעי האור. וב"ה ס"ל דראוי לסמן ביותר הטובה היותר רוחנית של האור, שהאירה את חשכת הלילה והשיבה לאדם ששון לבבו, ורוחו הסוער הרגיעה, ועשתהו מוכשר להשתמש בראות עיניו להרחיב דעתו ע"פ השקפת הבריאה שחוץ להרגשת עצמו, גם בחשכת הלילה. וזאת הטובה, טובת האור, ודאי מקבלת תכונה מיוחדת ע"פ חילוקי צבעי האור שהם מטביעים חותם מיוחד כ"א לפי ענינו, וע"פ הרכבתם תצא הכרת המוחשים כפי ענינם. ובודאי יש בכל צבע של האור יחש מיוחד לחוש הראות, שלא היתה הטובה שלמה כ"א בהמצא כולם, וראוי לברך על כולם לפרט את טובת הראות של האור הנוסף על הכח הכללי של החום.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראי ית'. והנה בכל פעולה וכל כח פרטי שבבריאה צריך לשיתוף של שלש אלה, להעריך את כח החכמה בקיום והעמדה של חוזק המציאות, עם ההכשר להיות מתעלה במעלות ועליות של רוממות שונות, בצירוף הדיוק הנמרץ של מניעת ההשמטה של כל נקודה קלה וקטנה הדרושה להשכלול הכללי והפרטי....

ברכות פרק ט׳ פסקה ע׳

זהירות בהרחבת הדעת בתורה

וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינם נקראים בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק׳

יא "ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויים בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא, הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קכ״ח

כוכבי השביט המתפרצים אלינו ממרחבי אין קץ דרך סיבובם ומסלולם הרחב מאד, מעירים את לבבנו לחקור על המרחב העצום של גודל המציאות, והמוני הנמצאים של צבא מעלה, הרבה יותר מכפי ציורינו שאנו מציירים כל זמן שאין אנו מסתכלים כ"א על השיטה השמשית שלנו. אמנם לערכנו שאנו נתונים בתוך חוגנו, הרי מה שהוא למעלה מחוג המסלולים של צבא השמים שאנו פוגשים, וילון פרוש עליהם, ואין אנו מציירים את הדרם רחבם ריבויים ועצמם, ואין השיטה השמשית שלנו כולה עם כל צבאותיה כדק מאזנים נחשבו לעומת המון בריות לאין תכלית שבגבהי מרומים. אמנם בהתפרץ לעינינו ממרומי שחקים כוכבא דשביט, שע"פ מסלולו וערכו נדע כמה נשגב הוא המרחב, וכמה רבים ועצומים המה המאורות הרבים חוץ לחלל מעוף רעיונינו, עי"ז יקרע הוילון, ומחזי לנא נהורא דרקיע להסתכל באור דעת האמת, מה רבו מעשי ד', שכחו מלא עולם, ומה גדול הוא מושג עולם ע"י הרחבת רעיונינו ע"י ההסתכלות הבאה אלינו ע"י הפגישות של האורחים הללו בעלי המסלולים, הרחבים רוחב בלתי משוער.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

ומה צריכין אלה האזהרות להפרט, הלא בהיות האדם נתון במעלת החכמה, להיות ממשכילי אל דבר ולהנשא להצדקת הרבים באור הדעת, כבר עליו להשכיל את הנתיבות שבהם ילך. אמנם ההערה נחוצה לדעת, כי ככה רבו המכשולות שבעסק הנכבד והגדול של הפצת הדעת והרחבתה, עד שכח האדם עם כל זהירותו קצר מהשמר מכל המכשולים, וצריך לרחמי שמים, שבהיות החפץ טהור ובא ממקור לב טוב, להיות באמת מאיר אור לנתיבות הולכי חשכים, אז מן השמים יעזרוהו, ויתקיים בו "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך. ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלהים אלהי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי". אמנם עת לכל חפץ בחיי כל עם, וכן בעם ד' ביחוד, מזדמנות תקופות מוחלפות. פעמים יבא זמן שהארץ מלאה מחשכים ואין דורש ומבקש בחכמה. אז צריך באמת זהירות יתירה ככל המבואר. אבל לפעמים באה בחסד עליון תקופה מלאה אורה, כענין המסופר בדברי הזוהר בדורו של רשב"י, שהיו הדברים הגדולים של עמקי חכמה נתונים להדרש בגלוי מפני שהאיר השחר והיו רבים משפיעים מאורי אור. ע"כ אין הסכנה מצויה, כי בריבוי האור הלא ינוסו הצללים, ואם מורה אחד יקצר באמרים, יבא השני וימלאהו. וה"מ בליליא, בחשכת לילה של תקופה מנועת אורה, אבל בצפרא ל"ל בה, כי כאור בוקר יזרח אז שמשן של צדיקים וחכמי לב לבאר כל דבר וענין לאמתתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ט

זכירת הברית היא מתאמתת לעומת ההשלמה המדעית, תוצאות כונת התורה והמצות, וכל תורת המוסר. אמונת הברית וקיום המאמר מקושרים [הם] אל הפעולות והמדות הישרות בפועל. וכאשר אף שבהשלם הכונה לאמתתה, תגרור עמה יושר המעשים, כשכבר יש ע"ז מורה דרך, ע"י תורת ד' שבקרבנו, וכן באופן יותר בטוח, הדקדוק המעשי יביא את האדם אל פסגת רוממות הדיעות הנאצלות הטהורות. אבל המאושר שבאנשים הוא המרחיב דעתו ועושה בחפץ כפיו, לשכלל בקרב לבבו פנימה את אור הדעת הטהור, ומישר דרכיו בפועל, בעול מלכות שמים ועול מצות, בהדרת קודש ואהבה נאמנה, משמחת קרב וכליות. ע"כ ראוי להעיר על כל התכונה, בעצמת כחותיה, בהשקיפו על מראה הקשת, שהערתו המדעית והמוסרית פונה לכל תורת האדם, לומר זוכר הברית, מול מערכת הדיעות הנאצלות לבדן, שהן ראויות להפגש בתורה המעשית האנושית מצדן, ונאמן בבריתו, שכשירדו אלה הגדולות למטה, במערכת הרגש והמעשה, פעלו תכונה של הנהגה מעשית הוגנת וישרה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וקיים במאמרו, המאמרות הנובעים ללמוד דין מדין וערך מערך, ככל מושגי תורה שבע"פ, דבר אלהינו קיים בהם להקשר אל היסוד העקרי, לרומם את האדם, הפרטי והכללי, להצילו משחיתות יצר לב רע, ולהאיר דרכו באור החיים, לחיי שעה מאושרים וחיי נצח, מאור פני מלך חיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

הזהירות הנדרשת בהרחבת הדעת בסתרי תורה

המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי זה המצב תכונה נפשית, ע"פ המשאת נפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא עודנו לא הוכשר להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת. וריב"ל שהחליט דעכ"פ היא מדה נהוגה ואפשרית ברוב, עד שראוי לקבע לה מטבע ברכה, פליגא דרפב"פ, דס"ל מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״צ

מורכבות האדם בין היוצר ליצר, ותכליתו של היצר הרע

התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הן אינן צריכות יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה. אמנם כ"ז הוא מצד הדברים החומריים, שטבע האדם בבהמותו להיות נוטה אליהם. אבל אותה המדה של ההתנגדות הנמצאת באדם טרם שהשלים עצמו, ביחוד מלקבל עליו כל סדר אלהי, והיצה"ר הנמצא ביחוד במה שנוגע למצוה וחקים, אע"פ שאין להם ערך לתכונות החומריות הטבעיות, זאת הנטיה היא מכוננת לכתחילה, לא נעזבת מחסרון השכלול הנפשי, והיא נוצרה כדי לשכלל רוח האדם ע"י מה שיוכל בבחירתו החפשית להתגבר על כל המעצורים הגשמיים והרוחניים. וזאת היא המלחמה, של עול יוצר כל מצד ההכרה של דבר ד' עצמו, זולת הנטיה החומרית שהיצה"ר מתקומם ע"ז, והמלחמה מתגברת להתנגד דוקא אל דבר ד', והיצר הולך ומתפשט גם בדברים שאין טבע הגוף החומרי תובעם. זאת ההתנגדות היא באה מכח נטיה של יצירה מיוחדת, כדי להכניס את האדם במצב התנגשות הכוחות, כדי שתתרחב דעתו והכרתו ותהי' ידיעתו את הטוב ידיעה שלמה, בידעו אותו בין מצד עצמו בין מצד ההבחנה לעומת הרע שכנגדו. ע"כ ע"ז החלק נכפלה באמת היצירה המכוונת, שמכח הכרח העזיבה והעדר השכל לא היתה הנפש האנושית באה לידי מדה זו, של אוי לי מיוצרי להיות נמצאת נטיה ומיאון דוקא מפני שהוא חפץ שמים ודבר ד'. ואוי לי מיצרי להיות נמשך לדברים המתנגדים אל ההצלחה הטהורה האלהית חוץ לטבע החומר הבלתי משוכלל, זאת היא תכונה נוצרת.